תולדוט אתר ההיסטוריה - מלחמות ישראל : מבצע קדש

מבצע "קדש" נפתח ב-29 באוקטובר 1956 בהצנחת גדוד 890 בסיני, כדי לחסום את הפתח המזרחי של מעבר-המיתלה ההררי. במקביל צלחה חטיבת צנחנים ממונעת מס' 202 את גבול מצרים, כבשה את קונתילה, והחלה להתקדם מערבה כדי לחבור עם גדוד 890. זאת בחיפוי חיל-האוויר. מהלך זה הוצג כפעולת-תגמול נגד בסיס הפידאיון הערבי בעיירה נחל. על-פי המוסכם מראש, היה ברור כי למחרת יגישו הבריטים והצרפתים אולטימטום למצרים ולישראל להתרחק משני עברי תעלת סואץ. היה ברור שהאולטימטום יידחה על הסף על-ידי ג'מאל עבד-אל-נאצר. כך יינתן לבריטים ולצרפתים הכשר לכבוש את תעלת סואץ, בעוד צה"ל פותח במתקפה כוללת ב-31 באוקטובר. בליל 30-29 באוקטובר השלים צה"ל את תרגיל פעולת התגמול ע"י כיבוש שני פתחי-כניסה נוספים לחצי-האי סיני: העיירה קוסימה (מדרום לניצנה) ונקודת הגבול של ראס א-נקב המצרית (ממערב לאילת).

המצרים סגרו את תעלת-סואץ לשיט והכניסו שלוש חטיבות מגזרת התעלה לצפון סיני. מהלך זה שכנע את הפיקוד העליון הבריטי-צרפתי לדחות את מתן האולטימטום, בכוונה להניח לעיקר הצבא המצרי להסתבך בלחימה נגד צה"ל בסיני ולהקל על הכוחות המשולבים הבריטיים-צרפתיים להשתלט במהירות על התעלה.

התפתחות מפתיעה זו הביאה את אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, להורות על הפעלה מיידית של אוגדת המאמץ העיקרי, בבוקר ה-30 באוקטובר, ולצאת מלוח הזמנים המגביל של האולטימטום הבריטי-צרפתי. החלטה זו החישה את הפיכת מבצע "קדש" מפעולת תגמול למתקפה כוללת לכיבוש סיני. אבל לוח הזמנים החפוז חיבל בתפעול האוגדה, וכוחותיה לא הצליחו לכבוש את המתחם המצרי המבוצר באום-כתף/אום-שיחאן, שחסם את ציר הכביש אבו-עגילה-איסמאעיליה. אף-על-פי-כן הצליחה חטיבה משוריינת 7 לעקוף את המתחם מדרום, לכבוש ב-31 באוקטובר את אבו-עגילה ולכתרו. רוב כוחות חטיבה 7 המשיכו במרדף לכיוון איסמאעיליה. ב-2 בנובמבר נעצרה החטיבה בטווח של 16 ק"מ (10 מילין) ממזרח לתעלה. משימתה הושלמה.

אוגדת המאמץ המשני כבשה את המערך המצרי המבוצר של רפיח בליל 1.11-31.10, כבשה את אל-עריש ב-2.11, והגיעה, בסיוע אווירי, אל תחום 16 הק"מ ממזרח לתעלת סואץ. באותו יום פתחה חטיבת חי"ר עצמאית בהתקפה על רצועת-עזה והשלימה את כיבושה למחרת.

כיבוש צפון סיני ע"י צה"ל תוך חמש יממות, הסתייע גם במתקפה של בריטניה וצרפת, ששיגרו ב-30.10 בערב את האולטימטום, שהבהיר למצרים כי זירת המלחמה העיקרית היא תעלת סואץ ולא סיני. לכן ניתנה הוראה לכוחות המצריים בצפון סיני לסגת אל התעלה. חלק ניכר מכוחות אלה היה לכוד או מרותק למקומו ע"י כוחות צה"ל, והתקשה לנתק מגע. אולם עצם פקודת הנסיגה תרם למידה רבה של אי-סדר. ב-1 בנובמבר החלו חילות האוויר של בריטניה וצרפת להפציץ את בסיסי האוויר המצריים, ואפשרו לחיל האוויר הישראלי לסייע לכוחות היבשה והים של צה"ל. גם המשחתת המצרית איברהים אל-אוואל, שנשלחה להפגיז את חיפה, נתפסה ב-31.10 ע"י חיל-הים הישראלי בסיוע אווירי.

חטיבת הצנחנים הממונעת התחברה בשעות הערב של ה-30.10 עם הגדוד המוצנח שלה בפתח המזרחי של מעבר המיתלה. למחרת הסתבכה בקרבות קשים ובאבדות כבדות בתוך המעבר. בליל 1.11-31.10 הובקע המעבר, אבל אף כוח ישראלי לא נדרש לעבור בו. ב-2 בנובמבר נשלחה חטיבת הצנחנים לנוע דרומה דרך חוף מפרץ סואץ אל שארם א-שיח'. במקביל החלה חטיבה 9, ב-1 בנובמבר, את המסע הממונע שלה מאילת אל שרם א-שיח'. ב-4.11 השתלטה החטיבה על המתחם המצרי בראס-נצראני. למחרת השתלטה חטיבה 9, בסיוע אווירי, על שארם א-שיח', בעוד הצנחנים הרכובים מצטרפים אליהם מכיוון א-טור. בכך הסתיים מבצע "קדש", בו נפלו 172 חללים ישראליים.

גורל מבצע "מוסקטיר", הבריטי-צרפתי, היה מר. ב-31 באוקטובר החלו ההפצצות על בסיסי האוויר והנ"מ המצריים.

הצניחה והנחיתה לכיבוש פורט-סעיד ופורט-פואד בצפון תעלת-סואץ החלו רק ב-5 בנובמבר. תוך 3-2 יממות השתלטו הבריטים והצרפתים על שתי הערים והחלו להתקדם דרומה. אלא שנעצרו מצפון לקנטרה, בעקבות החלטת מועצת-הביטחון של האו"ם, בתמיכת ארה"ב ובריה"מ. בסוף נובמבר ובמהלך דצמבר הלך ונבנה כוח החירום של האו"ם בפורט סעיד. ב-22 בדצמבר סיימו הכוחות הבריטים והצרפתים לפנות את פורט סעיד. כוח החירום של האו"ם התפרס לאורך תעלת סואץ והחל להתקדם מזרחה בחצי-האי סיני בעקבות פינוי כוחות צה"ל, עפ"י לוח זמנים שנקבע בין מטכ"ל צה"ל ומפקד כוח האו"ם. צה"ל סיים את פינוי כל סיני ורצועת עזה ב-16 במרס 1957.

ובתוך כל זאת התחולל מבצע ההעפלה "תושייה". שלושה ישראלים, שני קצינים (ליובה אליאב ואברהם דר) ואלחוטן, מוסווים במדים צרפתיים, נחתו בחסות הצרפתים בפורט פואד, ובהגיעם לבית-הכנסת של קהילת פורט סעיד, שכנעו חלק ניכר מאנשי הקהילה ומנהיגיה לנטוש בחשאי את מצרים ולעלות לישראל באמצעות ספינה ישראלית שהוכנסה לנמל.

ברור כי בריטניה וצרפת יצאו מובסות מ"מלחמת סיני" (כך נוהג העולם לכנות מלחמה זו). אפילו ראשי ממשלותיהן הוחלפו בעקבות המלחמה. ואילו ישראל זכתה בשלושה הישגים ממשיים:

בהחלטת האו"ם ובערבות ארה"ב הוענקה לישראל זכות שיט חופשי במיצרי טיראן.

חוץ מהשכן הסורי המטריד, הושג שקט בכל יתר הגבולות.

מדינות מהעולם השלישי שהתרשמו מהביצועים הצבאיים הישראליים החלו לשחר אחר ייעוץ צבאי מישראל, שהתרחב לענייני משטרה ומודיעין, ולשימוש בצבא לקידום החקלאות.

אולם הזוכים המדיניים הראשיים היו מצרים ונשיאה - ג'מאל עבד אל-נאצר. הם "הצליחו" להדוף את המתקפה של המעצמות בריטניה וצרפת, ושל ישראל. התבסס מאוד מעמדו של נאצר כאחד ממנהיגי השורה הראשונה של "העולם השלישי", והוא נראה כמגשים שאיפתו להפוך את מצרים למרכז של שלושה מעגלים: הערבי, האסלאמי והאפריקני.

*אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל - דוקטור להיסטוריה כללית, צבאית ומזרח תיכונית. שירת בפלמ"ח ובצה"ל 28 שנים. שימש בתפקידי פיקוד שונים. כתב ספרים תורתיים לצה"ל.

קישורים:

אתר צה"ל

אתר חיל האויר