מלחמת יום הכיפורים החלה ביום הכיפורים, שבת, ה-6 באוקטובר 1973, שעה 14:00, במפתיע, בשתי התקפות רבות עוצמה: של הסורים ברמת הגולן ושל המצרים בחצי-האי סיני. המלחמה נמשכה 18 יממות, שהחלו בבלימה ישראלית, ואחר-כך בהתקפות-נגד ישראליות שהעבירו את הלחימה אל עומק שטחי האויב, ואילצו את המצרים, ובעקבותיהם גם את הסורים, לקבל הסדרי הפסקת-אש חדשים.

ישראל הופתעה כליל, אבל לא במידה שווה בשתי הזירות. בעוד שהמצרים הצליחו להונות את המודיעין הישראלי, בהציגם את ריכוזי כוחותיהם הענקיים כסדרת תרגילים צבאיים, הרי שהמודיעין הישראלי בצפון שאיתר את ריכוזי הצבא הסורי בחוראן, התייחס אליהם ביתר רצינות. זאת בגלל העובדה ששלושה שבועות קודם-לכן, בעקבות מרדף מטוסי-קרב סוריים אחר מטוס-צילום ישראלי, התחולל קרב אווירי מעל הים התיכון, בו הופלו 13 מטוסי-קרב סוריים, תמורת מטוס קרב ישראלי, שטייסו חולץ בשלום. ריכוזי הכוחות הסוריים נראו כהכנה לפעולות תגמול. לכן אישר שר הביטחון, משה דיין, העברת חטיבה משוריינת 7 ממרחב באר-שבע אל רמת הגולן לקראת סוף ספטמבר.

ירדן לא הצטרפה למלחמה מפני חרדתה מתקדים "ששת הימים".

הן בצד הישראלי והן בצבאות הערביים בלטה הכמות הגדולה של אמצעי הלחימה. התפעול המרוכז של אלפי טילי הנ"ט המונחים מטיפוס סאגר על-ידי הצבא המצרי, היה תחכום טקטי שהפתיע את צה"ל במערב סיני. אמצעי הגישור הכבדים לצליחת מכשולי המים, שנוספו לצה"ל ולצבא המצרי, היו חידוש טכני בולט בצבאות היבשה. החידוש הטכני הבולט בחיל האוויר הישראלי היה מטוסי קרב-הפצצה אמריקניים. אבל המהפכה המשמעותית ביותר התחוללה בחיל הים, שקלט את ספינות הטילים (סטי"ל), שאפשרו לו לטבע בימי המלחמה הראשונים שמונה ספינות טילים סוריות ומצריות ולפגוע בשלושה סטי"לים אויבים נוספים. הישג מבצעי זה הקפיץ את רמת הביצוע הטכנו-טקטית של חיל הים והעניק לישראל חופש שיט מסחרי ומבצעי במערב הים התיכון. ראוי לציין גם את השליטה הימית של חיל הים על מפרץ-סואץ וצפון ים-סוף.

בזירת סיני הצליחו המצרים לצלוח את תעלת סואץ ע"י חיל רגלים של חמש דיביזיות אל בין המעוזים הישראליים, שכמעט לא היו מאוישים, להניעם ברגל אל העומק הקרוב של קו המעוזים הישראלי הבלתי תפוס, להיערך במשך הלילה לספיגת התקפות-נגד משוריינות של צה"ל, ולהתחיל בהקמת 11 גשרי המעבר הגדולים עבור השריון, טילי הנ"מ והארטילריה המצריים. בזירת רמת הגולן נבלמו הסורים בזירת המרכזית, אבל הצליחו לכבוש את מוצב צה"ל בחרמון, לפרוץ דרך אזור חושנייה-תל פארס, ולחדור אל דרום רמת הגולן ואל העורף הישראלי של מרכז הגולן. בליל 7-6 באוקטובר פונו כל היישובים העבריים מרמת הגולן.

בבוקר ה-7 באוקטובר החלו להגיע כוחות המילואים: בזירת רמת הגולן נערכו שתי אוגדות משוריינות, בפיקוד תא"ל רפאל איתן ואלוף דן לנר.

המאמץ העיקרי של צה"ל התמקד בבלימה ובהדיפה של הסורים מרמת הגולן. חיל האוויר מיקד את פעילותו נגד האויב הסורי, ובמקביל שוגרה גם אוגדת השריון של תא"ל משה פלד אל המערכה ברמת הגולן. משהועלה הרהור, שמא מן הראוי לפנות כליל את רמת-הגולן, נשלח חיים בר-לב אל פיקוד הצפון ב-8 באוקטובר. בשיתוף מלא עם אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, הוברר כי אין לפנות את רמת הגולן, וסוכמה תכנית התקפת-הנגד של אוגדת פלד בדרום רמת הגולן, בתיאום עם אוגדת לנר. התקפת-הנגד של שתי האוגדות, בשיתוף עם חיל-האוויר, סילקה את הצבא הסורי, שסבל אבדות כבדות. במקביל בלמה אוגדת איתן את לחצי הסורים בקוניטרה.

באותם ימים, 8 – 10 באוקטובר, התחוללו בזירת תעלת סואץ שתי התקפות-נגד אוגדתיות, שהסתיימו בכישלון חרוץ. אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, הנחית את אוגדת השריון של אלוף אדן, בהתקפת-נגד חפוזה כלפי הגזרה הצפונית של התעלה. ההתקפה נבלמה ונהדפה, באבדות כבדות. כבר יום קודם לכן ניגפו יחידות שריון קטנות יותר של צה"ל, בחתירתן להגיע אל חלק ממעוזי-צה"ל המכותרים, שהיו מאוישים בחלקם על-ידי חי"ר, אבל הלקח עדיין לא נקלט בתודעה. לאחר כשלון אוגדת ברן הורה הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, להפסיק את התקפות-הנגד הללו ולהמתין לרגע שהמאמץ האסטרטגי ההתקפי של צה"ל יועתק מהזירה הסורית לזירה המצרית. אף-על-פי-כן החליט האלוף שרון להפעיל את אוגדתו המשוריינת בהתקפה דומה, למחרת ה-9 באוקטובר, במטרה לחלץ את אנשי החי"ר הנמצאים במעוזים שבגזרתו. גם התקפה זו נכשלה קשות. ערעור חמור זה של מערכת הפיקוד והשליטה בפיקוד הדרום, הביא את הפיקוד העליון המדיני-צבאי לגייס מייד את רב-אלוף חיים בר-לב ולהטיל עליו את הפיקוד העליון על כל זירת המלחמה נגד מצרים בצפון חצי-האי סיני, בעוד האלוף שמואל גונן מכהן כסגנו. דיווחו הראשון של בר-לב למטכ"ל למחרת ה-10 באוקטובר היה כי "צה"ל חזר לעצמו". עד רגע זה פונו או נכנעו כל מעוזי-צה"ל המאוישים בקו תעלת סואץ, לבד מהמוצב הדרומי ב"מזח", שנכנע ב-13 באוקטובר, ומתחם "בודפשט" הצפוני שהחזיק מעמד עד תום המלחמה. כבר קודם לכן הועמדה זירת דרום-סיני תחת פיקודו הנפרד של אלוף ישעיהו גביש.

ה-9 באוקטובר היה יום המשבר העמוק ביותר במלחמה. התקפת-הנגד הדו-אוגדתית של צה"ל ברמת הגולן עדיין לא הושלמה, ובזירת סיני נכשלו לחלוטין שתי התקפות-הנגד האוגדתיות.

ב-10 באוקטובר השלימו כוחות צה"ל התוקפים-נגד להדוף את הצבא הסורי מכל רחבי רמת הגולן, לבד ממוצב החרמון שנותר עדיין בידי הסורים. הפיקוד העליון הישראלי החליט להמשיך במתקפת הנגד עד כדי איום ממשי על דמשק, בתקווה שהסורים יסכימו להפסקת אש.

במוצאי ה-12 באוקטובר, לאחר שהסורים, בעזרת צבא עיראק, הצליחו לבלום את מתקפת צה"ל בגולן כ-30 ק"מ מדרום לדמשק, הציג רב-אלוף חיים בר-לב, מפקד זירת תעלת-סואץ, בפני הפיקוד העליון את תכניתו לצלוח את תעלת סואץ.

תוך כדי הצגת התכנית ואישורה הסתבר כי המצרים החלו להעביר את רוב עתודות השריון שלהם אל הגדה המזרחית של התעלה. בבוקר ה-14 באוקטובר הם פתחו במתקפה כוללת במלוא רוחב הזירה, בין הים התיכון ומפרץ-סואץ. כוונתם הייתה להתקדם 50-40 ק"מ מזרחה ולהשתלט על קו-המעברים: רומאני-טאסה-ג'ידי-מיטלה. עד שעות אחה"צ הצליחו כוחות צה"ל לבלום את כל מאמצי המתקפה המצריים ולהדפם אל מאחזיהם המוגנים והמבוצרים הצמודים אל תעלת-סואץ בצידה המזרחי. הצבא המצרי איבד ביום זה כ-250 טנקים, לעומת 20 טנקים שאיבד צה"ל. במערכה זו תם שלב המגננה של ישראל.

ב-15 באוקטובר אחה"צ החל מבצע צליחת תעלת-סואץ. במשך הלילה הראשון תפסה אוגדת שרון ראש-גשר קטן ממערב לתעלה, אשר כלל שני גדודי צנחנים שצלחו את התעלה בסירות הסתערות, וגדוד טנקים שצלח באמצעות סירות-רפסודה קטנות. פלוגת טנקים פשטה ב-16 באוקטובר 10 ק"מ מערבה מראש הגשר והשמידה בסיסים של טילי קרקע-אוויר מצריים. אבל האוגדה לא הצליחה לפתוח דרך אל התעלה ממזרח, לכן גם לא הקימה על התעלה את גשרי הדוברות הגדולים, שהיו חיוניים להעברת שתי האוגדות המשוריינות (של אלוף אברהם אדן ואלוף קלמן מגן) אל מערב התעלה. הקמת גשר הדוברות הראשון הושלמה רק במוצאי ה-17 באוקטובר, לאחר סדרת קרבות קשים ממזרח לתעלה. גשר הדוברות השני הושלם בבוקר ה-19 באוקטובר.

אוגדות אדן ומגן צלחו את התעלה באמצעות הגשר הראשון, והפריצה מערבה תוגברה עם תפעולו של הגשר השני. לאחר הצליחה נעה אוגדת אדן דרומה, במקביל לתעלה, כדי לכתר את הארמיה המצרית השלישית. אוגדת מגן העמיקה מערבה ופנתה אף היא דרומה כדי להוסיף מעגל כיתור שני, שיוודא את כיתורם המושלם של כל הכוחות המצריים במחצית הדרומית של זירת התעלה, משני עבריה. גם כוחות נוספים מאוגדת שרון הועברו אל מערב התעלה כדי להרחיב צפונה את מסדרון החדירה הישראלי, משני עברי התעלה, לכיוון איסמאעיליה. משהבחינו המצרים בעוצמת החדירה של צה"ל אל מצרים התחתית, דרש הרמטכ"ל המצרי סעד א-דין שאזלי מנשיא מצרים להסיג במהירות את כל הכוחות המצריים שממזרח לתעלה, בחזרה אל מצרים, למנוע את כיתורם, להיערך בעומק להגנת קהיר ולבלימת השתלטות צה"ל על שטחים נרחבים במצרים שממערב התעלה. נשיא מצרים, מחמד אנואר א-סאדאת לא נענה לדרישות הרמטכ"ל, ואף פיטרו ומינה במקומו את סגנו עבד אל-גאני ג'מסי.

סאדאת פנה בזעקת סיוע אל בריה"מ, וזו העמידה את כוחותיה המוטסים בכוננות הטסה אל המזרח-התיכון. ממשלת ארה"ב הודיעה לממשל הסובייטי כי כוחות האוויר של נאט"ו לא יניחו לכוחות המוטסים הסובייטיים להגיע למזרח התיכון. שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר הוזמן מיד למוסקבה על-ידי שר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו, ותוצאת שיחותיהם הייתה החלטת מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת-אש מיידית ב-22 באוקטובר. על-אף כל זאת נמשכה המערכה יומיים נוספים והכיתור הושלם עד ה-24 באוקטובר. בד בבד עם ההחלטה המחייבת השנייה של מועצת הביטחון להפסקת-אש, החלה בריה"מ לאיים כי אם ישראל לא תסיר את הכיתור סביב הארמיה השלישית, יופעלו מטוסי תובלה סובייטיים לאספקה מן האוויר.

השליט המצרי הבין כי רק הממשל האמריקני יכול לאכוף על ישראל ויתור של ממש. לכן לא היסס להפנות בקשותיו אל ארה"ב ולקבל את תנאיה: חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין מצרים וארה"ב, התקרבות מצרים אל תחום האינטרסים המערבי, תוך התרחקות מתחום ההשפעה הסובייטי. הלחץ האמריקני שכנע את ישראל לפתוח נתיב אספקה לארמיה המצרית המכותרת בקילומטר ה-101, על הכביש המוביל מקהיר לעיר סואץ. טיפול אמריקני דומה שכנע את ישראל לפנות, בינואר 1974, את צה"ל מהגדה המערבית של תעלת סואץ עד 20 ק"מ ממזרח לתעלה, במסגרת הסכם ההפרדה הראשון, ובספטמבר 1975 למרחק ממוצע של 60-50 ק"מ מתעלת-סואץ, כולל ויתור על מקורות הנפט בראס-סודר ובאבו-רודיס. זאת, תוך השארת צבא מצרים בתחומי המאחזים שכבש ממזרח לתעלה. גם סוריה חידשה יחסיה הדיפלומטיים עם ארה"ב והפכה את ארה"ב לשושבין הראשי לתהליך פינוי צה"ל, ביוני 1974, מן המובלעת שכבש אל כיוון דמשק באוקטובר 1973, ואף מקוניטרה שנכבשה ע"י צה"ל ביוני 1967. גם עיראק חידשה יחסיה עם ארה"ב.

במלחמת יום-הכיפורים ובספיחים שלאחריה (מלחמת התשה בת חצי-שנה ברמת הגולן וקצרה יותר בזירת תעלת-סואץ) נפלו כ-2,800 חיילי צה"ל.

במישור הצבאי הסתיימה המלחמה בניצחון צה"ל. אולם במישור המדיני יצאה ישראל וידה על התחתונה, כשצה"ל מפנה את כוחותיו בחזית הסורית - מכל השטח שכבש במלחמת יום-הכיפורים, וגם מקוניטרה; ובחזית המצרית - לא רק מהשטחים שכבש במצרים התחתית אלא גם את תעלת סואץ ומערב סיני. הזוכה העיקרית הייתה המעצמה האמריקנית, שהצליחה להכניס את מצרים, ובמידת-מה את סוריה ועיראק, אל חיק המערב.

*אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל - דוקטור להיסטוריה כללית, צבאית ומזרח תיכונית. שירת בפלמ"ח ובצה"ל 28 שנים. שימש בתפקידי פיקוד שונים. כתב ספרים תורתיים לצה"ל.

קישורים:

אתר צה"ל

אתר חיל האויר