תולדוט אתר ההיסטוריה - מלחמות ישראל : מלחמת לבנון

בין 1978 ל-1981 המשיכו אש"ף והגופים הפלסטיניים הקיצוניים יותר להטריד את ישראל. רצועת החיץ הכפולה בדרום לבנון, שנוצרה ע"י צד"ל והאו"ם, הקשתה על אש"ף בהסתננויות, והוחל בהפגזות קטיושות ותותחי 130 מ"מ ארוכי-טווח. צה"ל הגיב בהתקפות-אוויר, אבל לא הצליח למנוע את סימני הבהלה שהחלו לפקוד את יישובי הצפון. על רקע מאזן-אימה זה הצליח השליח האמריקני, פיליפ חביב, להסדיר הפסקת אש בין ממשלת ישראל והנהגת אש"ף, שנכנסה לתוקף ב-24 ביולי 1981.

בינתיים, בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון, התבסס אש"ף בלבנון ככוח שולט מרכזי ברצועת החוף מצור בדרום ועד ביירות המערבית.

מאפריל 1982 החל צה"ל להגיב בסלקטיביות על התגרויות פרובוקטיביות ברצועת הביטחון, בשטחי ישראל ובחוץ-לארץ. ב-3 ביוני ניסה ארגון הטרור הפורש מאש"ף, קבוצת אבו-נידאל (שמפקדתו פעלה אז מעיראק ולא מלבנון) לרצוח את שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, שנפצע קשה. למחרת פעל חיל האוויר הישראלי נגד תשעה יעדי אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה על יישובי הצפון, ובכך שוחררו המעצורים שבלמו את ישראל ממתקפה מקיפה ומתוכננת היטב על לבנון, שכונתה ע"י מנחם בגין "שלום הגליל". פתיחת המערכה נקבעה ליום א', 6 ביוני, בשעה 11:00.

המטרות האסטרטגיות של המתקפה המתוכננת היו:

להשמיד כליל את כוחות אש"ף, לפחות בדרום ובמרכז לבנון.

להתחבר עם בני הברית הקתוליים-פלאנגיסטיים של ישראל במרחב ביירות-ג'וניה, לסוכך על בחירת מנהיגם בשיר ג'ומייל לנשיא, ולחתום עמו על הסכם שלום.

לבלום את ההשפעה והמעורבות הסורית בלבנון.

להבטיח שקט ושלווה מוחלטים ליישובים הישראליים בצפון.

צה"ל תכנן להנחית צוות-קרב אוגדתי בנמל ג'ונייה ולהשתלט משם על רכסי ביירות המזרחית. בה בעת נועד צוות קרב חטיבתי מוגבר של חי"ר לטוס במסוקים ולהשתלט על כביש דמשק-ביירות העובר דרך הר הלבנון ברכס דהר אל-ביידאר. במקביל הוטל על האוגדות האחרות לפתוח במתקפה מצפון לגבול הגליל העליון.

ממשלת ישראל נעתרה, לכאורה, לדרישת ארה"ב, שלא לחדור לתחום הלבנון יותר מ-40 ק"מ, ואף ביטלה לאלתר את הנחתת האוגדה בג'וניה ואת הטסת החטיבה אל כביש ביירות דמשק, אבל הניחה לשר הביטחון, אריאל שרון, ולרמטכ"ל, רפאל איתן, לדחוף את המתקפה אל יעדיה האסטרטגיים המקוריים. לכן לא הועבר מסר 40 הקילומטרים אל מפקדי הגייסות בשטח. אלוף פיקוד הצפון שמע על מגבלה זו רק כשגייסותיו התקרבו אל פאתי ביירות בליל 10-11 ביוני. המתקפה הישראלית נעצרה ב-11 ביוני בשעה 12:00, בעקבות לחץ אמריקני נוסף. אח"כ נאלץ צה"ל להילחם עוד כשבועיים להשלמת כיתורה של ביירות המערבית ב26- ביוני, ויצר קשר-חבירה יבשתי עם בני הברית הנוצריים בביירות המזרחית ההררית ובהר-הלבנון.

מתקפת צה"ל החלה ביום א' ה-6 ביוני ע"י שלושה צוותי קרב אוגדתיים בנויים על בסיס שילוב שריון, חיל רגלים, סיור, הנדסה ותותחים. הראשון, בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי, תקף בגזרת מישור החוף, כדי לכבוש את צור וצידון. השני, בפיקוד אביגדור קהלני, תקף מאצבע הגליל העליון, צפון-מערבה - דרך רמת נבטיה, אל צידון. השלישי – כוח מונחת, בפיקוד תא"ל עמוס ירון, יצא מנמל חיפה כדי לנחות מן הים מצפון לצידון ולשפך נהר האוואלי, לנתק את צידון מביירות ולהתקדם צפונה כדי לחבור עם בני הברית הנוצריים במזרח ביירות. שלוש האוגדות נועדו לכתר את ביירות המערבית-המוסלמית ולכובשה. על-אף קשיי לוחמה בשטח ההררי ובטיהור השטחים הבנויים של תושבי-הקבע והפליטים הפלסטיניים לאורך החוף, הצליחו כוחות שריון וחי"ר משלוש האוגדות לחבור מצפון לצידון, ליצור מגע התקפי לוחץ עם הכוחות הסוריים, הפלסטיניים והלבנוניים שהגנו על ביירות מדרום, ולהתחיל במהלך אוגף רגלי ע"י חטיבת צנחנים, כדי לכתר את ביירות דרך השטח ההררי שממזרחה ולהתחבר אל הפלאנגות הנוצריות.

צוות-קרב אוגדתי רביעי, המורכב משריון, חי"ר, סיור וארטילריה, בפיקוד תא"ל מנחם עינן, החל להתקדם צפונה ב-7 ביוני, דרך המרכז ההררי של דרום לבנון, במגמה להגיע לרכס דהר אל-ביידאר ולחסום את כביש ביירות-דמשק. אף שביממה הראשונה התקדם כ-40 ק"מ, הצליחו כוחות סוריים לעצור אותו בשטח ההררי שמצפון לעין-זחלתה.

כוח-משימה נוסף, בפיקוד אלוף ינוש בן-גל, המורכב משלושה צוותי-קרב אוגדתיים, הופעל מאצבע הגליל צפונה אל בקעת הלבנון כדי להתמודד עם כוחות השריון הסוריים, במגמה לרתקם, להתישם, לנסות לפרוץ דרכם אל כביש ביירות-דמשק ולחוסמו. ההתקפה החלה ב-8 ביוני, ולא הצליחה להגיע אל כביש ביירות-דמשק, אף-על-פי שחיל האוויר הישראלי הצליח ב-9 ביוני להשמיד 14 סוללות טילי נ"מ סוריות, להפיל מספר רב של מטוסי קרב סוריים להשיג חופש פעולה אווירי מוחלט מעל זירת לבנון.

חרף ההפוגה הכפויה, השלימו כוחות צה"ל את כיתור ביירות המערבית המוסלמית עד ה-26 יוני. נוסף על האוכלוסייה האזרחית, נלכדו בכיתור: כוחות אש"ף, כולל מיפקדת אש"ף ויאסר ערפאת, וכוח סורי בעוצמה של חטיבה מוגברת ובו מתנדבים פלסטיניים של צבא השחרור הפלסטיני (צש"פ). הכיתור כלל את חיל הים הישראלי - ממערב, כוחות היבשה הישראליים מדרום וממזרח, והפלאנגות הנוצריות של בשיר ג'ומייל מצפון מזרח. במשך כמעט חודשיים התהדק המצור והוכבד ע"י יריות, הפגזות, פיצוצי בתים ומניעת הספקת מזון, מים וחשמל. בינתיים גברה אי-הנחת בציבור הישראלי מהמלחמה, ובלטה פרשת התפטרותו (בעצם פיטוריו הפומביים) של מפקד החטיבה המשוריינת המצטיין אל"מ אלי גבע.

ב-18 באוגוסט השיג השגריר האמריקני, פיליפ חביב, הפסקת אש, והחל הפינוי המסודר של הצבא הסורי ושל הלוחמים הפלסטיניים מהכיתור: הסורים - לבקעת לבנון, והפלסטינים - לטריפולי בצפון לבנון ולמקומות שונים בעולם הערבי. מאוחר יותר סילקו הסורים את ערפאת גם מטריפולי, והוא העביר את מפקדתו לטוניס. בישראל שררה ההרגשה, כי על אף הספקות, הסתיימה מלחמת לבנון בניצחון, מה גם שידיד ישראל, בשיר ג'ומייל, נבחר ב-23 באוגוסט לנשיא לבנון. באוגוסט 1982 התפאר מנחם בגין בהישגיה של מלחמת לבנון והציגה כ"מלחמת ברירה", משמע: מלחמה יזומה ייחודית שנעשתה לא מתוך כורח ביטחוני או מדיני, אלא מתוך בחירה חופשית.

אך כעבור שלושה שבועות החל הניצחון להתמסמס. ב-14 בספטמבר נרצחו בשיר ג'ומייל וחלק מעוזריו, בידי קבוצת-טרור שפעלה למען האינטרס הסורי. ממשלת ישראל הורתה לצה"ל להשתלט בתוך יממה על כל ביירות המערבית. בהסכמת הפיקוד העליון הישראלי הוכנסו כוחות נוצריים פלנגיסטיים לרבעים הדרומיים של ביירות - סברה ושתילה, וביצעו שם במשך יומיים, 18-16 בספטמבר, מעשי רצח של קרוב לאלף פליטים פלסטיניים, שהצמיחו גלי מחאה רבים ברחבי העולם. אמנם מבצעי הטבח היו מקרב אנשי הפלאנגות הנוצריים, אבל האחריות המדינית-מוסרית הוטלה על ישראל כשליט הכובש. ברחבי ישראל פרצו הפגנות מחאה זועמות, והממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית (ועדת השופט העליון כהן), שמסקנותיה הביאו להחלפת שר הביטחון, אריאל שרון, במשה ארנס. כן ננזף הרמטכ"ל, רפאל איתן, שמינויו עמד להסתיים ממילא.

ב-21 בספטמבר 1982 נבחר אמין ג'ומייל (אחיו של בשיר) לנשיא, וזה גילה נטיות פרו-סוריות מובהקות. מעמד ישראל בדרום לבנון החל להתערער. צצו ניצני התנגדות אלימה לנוכחות צה"ל, בעידוד סוריה. בתיווך הממשל האמריקני הגיעה ישראל ב-17 במאי 1983, להסכם שלום פורמלי עם לבנון, שלא התממש לעולם, אך הביא את ישראל לפנות את ביירות ואת הרי השוף הדרוזיים בספטמבר 1983, ולהסיג את צה"ל אל מדרום לנהר האוואלי. מנחם בגין התפטר מראשות הממשלה בהצהירו: "איני יכול יותר!", והוחלף ביצחק שמיר. פעולות הטרור נגד צה"ל נמשכו, עד שממשלת האחדות הלאומית, בראשות שמעון פרס/יצחק שמיר, החליטה להשלים ב-1985 את פינוי צה"ל מלבנון ולחזור אל שיטת רצועת הביטחון של צד"ל ואל פריסת כוח משקיפי האו"ם מצפון לה.

קרוב ל-650 מחיילי ישראל נפלו במשך שלוש שנות מלחמת לבנון. במישור הצבאי היבשתי, גילתה ישראל סימנים של גמלוניות מגושמת. הצבא הסורי סיים את המלחמה בהרגשה, שכוחות היבשה שלו ביצעו את משימותיהם כהלכה חרף תבוסת חיל האוויר. כוחות אש"ף הוכו, וחלומותיהם לכינון צבא עצמאי סדיר בדרום לבנון נגוזו בינתיים. עם זאת, כוחות הגרילה הפלסטיניים לחמו היטב, בעיקר בשטח הבנוי. סילוק רוב כוחות אש"ף ומפקדותיו מלבנון חייב את ערפאת להשקיע מספר שנים של התארגנות והערכת מצב מחודשת, שהביאה את הנהגת אש"פ לפיתוח גישה הרבה יותר פרגמטית כלפי מדינת ישראל. אולם ראוי להדגיש, כי בעקבות הפינוי הישראלי המאולץ, קם בלבנון כוח גרילה חדש מתוך העדה השיעית: החיזבאללה. כוח זה, המתבסס על אמונה מוסלמית קנאית אנטי-יהודית ואנטי-ציונית, וכן על תמיכה איראנית וסורית, החל מפגין יעילות לחימה. ניתן לסכם, כי מלחמת לבנון לא הביאה לישראל שום תועלת. הזוכה העיקרית הייתה סוריה, שחיזקה את מעמדה ואת מעורבותה בארץ הארזים.

*אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל - דוקטור להיסטוריה כללית, צבאית ומזרח תיכונית. שירת בפלמ"ח ובצה"ל 28 שנים. שימש בתפקידי פיקוד שונים. כתב ספרים תורתיים לצה"ל.

קישורים:

אתר צה"ל

אתר חיל האויר