אחת התמורות החשובות ומרחיקות הלכת בחיי היהודים, מן השליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה תופעת ההגירה ממזרח אירופה למערבה ולארצות אחרות מעבר לים, בראש ובראשונה לארצות-הברית. הגירת היהודים הייתה חלק מהגירת המונים, שהקיפה יותר מ- 35 מיליון איש. 22 מיליון, ומהם שני מיליון יהודים, הגיעו לארצות-הברית.¹

שנות השבעים של המאה תשע-עשרה אינן מציינות התחלה חדשה או שינוי של כיוון בהגירה היהודית. כבר בשנות העשרים של אותה מאה החל גל הגירה המוני מאירופה לארצות-הברית. מרבית המהגרים בראשית המאה התשע-עשרה באו מגרמניה ומאירלנד, ובקרב המהגרים מן הנסיכויות הגרמניות היו גם יהודים. החל בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה כאמור, הפכה מזרח אירופה למקור ההגירה העיקרי, ושיעורי ההגירה מאזור זה היו גבוהים משהיה ידוע לפני כן. 44 שנות ההגירה סימנו את תחילת שקיעתה של יהדות מזרח אירופה ואת ראשית היווצרותן של קהילות יהודיות חדשות ברחבי העולם. הבולטות והחשובות בהן – עד ימינו – הן יהדות ארצות-הברית ומדינת ישראל. לא יהיה זה מוגזם להגדיר תקופה זו כ'מהפכה שקטה', אשר מחולליה היו מהגרים מן השורה ואף שלא הייתה רוויית דם, הביאה לידי תמורה של ממש בחיי העם היהודי.

המהגרים היהודים יצאו ממזרח אירופה בארבעה גלים: הגל הראשון החל בראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. במהלכו – עד שנת 1881 – היגרו לארצות-הברית כ- 8,500 מהגרים יהודים.² הגל השני החל בשנת 1881/2; השלישי בשנת 1890/1; והגל הרביעי בשנת 1904. גל זה, שבו נכללת 'העלייה השנייה', היה הגדול בגלי ההגירה. 1,700,000 מהגרים יהודים הגיעו לארצות-הברית בשנים 1914-1881, ושבעים אחוז (1,200,000 מהגרים יהודים) מהם הגיעו בעשר השנים שמ- 1904 עד 1914. מראשיתו של הגל הרביעי ועד שנת 1907 (ארבע שנים בלבד) יצאו את גבולות רוסיה הצארית לארצות-הברית יותר מ- 500,000 מהגרים יהודים. בשנת 1904 חצתה ההגירה היהודית לראשונה את מחסום ה- 100,000 איש בשנה, ובשנת 1906 – שנת שיא בהגירה היהודית – יצאו ממזרח אירופה לארצות-הברית יותר מ- 150,000 איש.³ הרוב המכריע של המהגרים הגיע כאמור לארצות-הברית. לאנגליה הגיעו לאורך כל תקופת ההגירה 300,000 יהודים, לארגנטינה 100,000, לצרפת 80,000, לקנדה 60,000 ולדרום אפריקה 50,000 מהגרים יהודים בלבד. לארץ-ישראל הגיעו, על פי הערכה, 60,000 איש בקירוב בשנים 1914-1881. 30,000-25,000 איש הגיעו בשנים 1903-1881 וכ- 35,000-30,000 הגיעו בשנים 1914-1904. בפרק זמן זה קיבלה ההגירה היהודית תפנית במובנים רבים, והחלה התערבות הולכת וגוברת של מוסדות, אישים שונים ולשכות מודיעין שפעלו נמרצות לטובת המהגר היהודי.

מניעי ההגירה

עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה – היהודית והלא-יהודית כאחת – יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. גידול אוכלוסיית אירופה היה תוצר של ירידה חדה בשיעורי התמותה – בעקבות התקדמות הרפואה והתנאים הסניטריים – בעוד ששיעורי הילודה נשארו ללא שינוי. במשך מאה שנה גדלה אוכלוסיית אירופה פי שניים. בשנת 1750 מנתה אוכלוסיית אירופה 140 מיליון איש. בשנת 1800 כבר היו 187 מיליון איש, ובשנת 1850 מנתה האוכלוסייה 266 מיליון איש. שנת 1900 הייתה שנת שיא, ואוכלוסיית אירופה מנתה 423 מיליון איש.⁴ ברוסיה ובאירלנד היה הגידול הדמוגרפי בולט ורב מבארצות אחרות. האוכלוסייה האירית, שמנתה בראשית המאה התשע-עשרה 4.5 מיליון איש, כמעט הכפילה את עצמה בפרק זמן של פחות מחמישים שנה, ובשנת 1845 מנתה יותר משמונה מיליון נפש.⁵ ברוסיה הצארית בשנים 1897-1858 גדלה האוכלוסייה מ- 67 מיליון איש לערך ל- 126 מיליון. ערב מלחמת העולם הראשונה הגיעה אוכלוסיית רוסיה לכ- 171 מיליון.⁶

האוכלוסייה היהודית גדלה בשיעורים ניכרים עוד יותר מן האוכלוסייה הכללית ברוסיה. ב-1800 מנתה האוכלוסייה היהודית בקיסרות הרוסית בין 1,000,000 ל-1,200,000 נפש בקירוב. לקראת סוף המאה הגיעה מניינה ליותר מחמישה מיליון איש – גידול של פי חמישה באוכלוסייה היהודית ברוסיה הצארית.⁷ יהדות גליציה גם היא גדלה בשיעורים ניכרים, מ- 250,000 נפש בשנת 1800 ל- 870,000 לערך בשנת 1910.⁸ הריבוי הטבעי יצר עודפי אוכלוסין שלא יכלו להיקלט במערך הכלכלי בארצות מושבם ואילץ את ההמונים לנדוד ולחפש מקורות קיום בארצות אחרות.

גם העוני הכבד שבו הייתה שרויה החברה היהודית היה גורם להגירה, אך אין לראות בו גורם מרכזי שהביא לידי הגירה המונית של יותר משני מיליון יהודים מערבה. יהודי מזרח אירופה סבלו לאורך כל המאה התשע-עשרה ממצוקות כלכליות ומעוני מתמשך. עם זאת חרף המצב הקשה במזרח אירופה החלה ההגירה היהודית בראשית המאה התשע-עשרה, כמו גם ההגירה הכללית, דווקא במערב אירופה ובמרכזה, אזורים שהחלו בתהליך מואץ של מודרניזציה ועיור. השימוש במכונות ייצור המוניות הביא לעקירתם של אנשים – אשר ביקשו לשפר את רמת חייהם – ממקורות הפרנסה המסורתיים שלהם.⁹ במזרח אירופה החלה ההתפתחות הקפיטליסטית רק באמצע המאה התשע-עשרה ומכאן גם 'הפיגור' בהגירה לעומת מערב אירופה.¹⁰ רבים שלא מצאו את מקומם בכפרים ובעיירות החלו לעבור לערים הגדולות, אך עד מהרה יצרה ההגירה הפנימית מן הכפר אל העיר מציאות עירונית קשה. למקורות הפרנסה המובהקים של היהודים – המסחר והמלאכה – לא נמצא דורש בערים. התעשייה העירונית המתפתחת לא יכלה לקלוט לתוכה את אלפי מבקשי העבודה החדשים, ורבים מצאו את עצמם חיים בדוחק ובעוני.¹¹ בשנים 1914-1881 גדל מספר היהודים באודסה מ- 25,000 איש ל- 139,000 בקירוב, ואוכלוסיית יהודי וארשה גדלה מ- 151,000 איש בשנת 1890, ליותר מ- 300,000 בשנת 1910.¹² הגידול במספר היהודים בערי תחום המושב מרשים במיוחד, נוכח העובדה שלמרות שיעורי ההגירה היהודית הגבוהים לעבר ארצות הים לא הצטמצם מספר היהודים, ולא זו בלבד אלא שבסופה של התקופה, בעקבות הגידול הטבעי של יהדות מזרח אירופה, הוא אף גדל.¹³

מלבד הסיבות הכלכליות והדמוגרפיות, שהשפיעו יותר מכול על ההגירה היהודית, היה משקל גם לפרעות ולרדיפות מצד השלטון, אך אין לראות בהן יותר מגורמים מאיצים ומזרזים של תהליך הגירה שהחל לאו דווקא באזורים מוכי הפוגרומים. בגליציה למשל לא היו פוגרומים, והיהודים שם נהנו משוויון זכויות מלא. כל המקצועות – אפילו הפקידות הממשלתית – היו פתוחים לפניהם, ולמרות זאת אחוז היהודים שהיגרו משם היה גבוה משיעורם באוכלוסייה. בשנים 1910-1901 היו יהודי גליציה 11 אחוז מכלל האוכלוסייה, ואילו שיעור ההגירה היהודית מכלל ההגירה מגליציה נאמד בכ- 18 אחוז.¹⁴

המצב החברתי הקשה ברוסיה וצמיחתן של תנועות מהפכניות הביאו לידי כך שהמשטר הצארי ביקש, באמצעות טיפוח השנאה ליהודים ובאמצעות פגיעה בהם, להסיח את דעתם של העניים והמובטלים ממצבם הקשה ולתלות את האשמה ביהודים. הפרעות היו השלב האחרון במסכת חיים מורכבת וקשה, שהביאה את היהודים להחלטה סופית, שאין להם כל סיכוי להשתלב בחברה הרוסית ולהתערות בה. אבדן התקווה הביא לחיפוש אחר תקווה חדשה, שהתבטא בהגירה רחבת היקף ממזרח אירופה אל עבר הארצות הליברליות והדמוקרטיות שבמערב.

מאפייני ההגירה היהודית

ההגירה היהודית הייתה כאמור חלק מגל ההגירה ההמוני באותה תקופה. עם זאת היו לה כמה סימני היכר מובהקים:

שיעור מהגרים יהודים גבוה ביחס לשיעור המהגרים באוכלוסייה הלא-יהודית – מ- 63 מיליון המהגרים שהיגרו מאירופה בשנים 1946-1840, ארבעה מיליון היו יהודים, כלומר שישה אחוזים מכלל ההגירה הכללית. לעומת זאת שיעור היהודים באוכלוסייה הכללית היה בין אחוז וחצי לשני אחוזים.¹⁵ בראשית המאה העשרים היה שיעור המהגרים היהודים גבוה עוד יותר. אוכלוסיית היהודים עמדה באותה תקופה על כ- 10.5 מיליון יהודים ברחבי העולם. במהלך השנים 1925-1900 (25 שנות הגירה) היגרו חמישית ממספרם באירופה בשנת 1900. לעומת זאת, העם האיטלקי למשל, ששיעור ההגירה בו היה מהגבוהים באותה עת נאמד רק בכ- 11.3 אחוז מאוכלוסייה של 32 מיליון איטלקים.¹⁶

האופי המשפחתי של ההגירה היהודית – בקרב המהגרים מעמי אירופה היגר בדרך כלל ראש המשפחה ראשון, ורק לאחר זמן הצטרפה אליו משפחתו, או לחלופין הוא חזר אליה. שלא כמותם, הגירת היהודים הייתה בעלת אופי משפחתי. לרוב בא המהגר היהודי מלכתחילה עם אשתו וילדיו. והיה אם היגר ראש המשפחה לבדו, הצטרפו אליו אשתו וילדיו זמן קצר לאחר מכן, ומכאן השיעור הגבוה של אוכלוסיית נשים וילדים בהגירה היהודית. השיעור הממוצע של הנשים בהגירה היהודית הגיע ל-44 אחוז, ושל בני פחות מ- 14 – ל- 25 אחוז.¹⁷ נתונים אלו מוכיחים שההגירה הייתה לצמיתות, מתוך כוונה להשתקע בארץ החדשה.

אחוז המהגרים ששבו לארץ המוצא – אחוז השבים לארץ המוצא מקרב היהודים היה קטן באופן ניכר מהעמים האחרים. בשנים 1924-1908 חזרו מארצות-הברית לארץ המוצא 33.6 אחוז בממוצע מכלל הנכנסים, ומקרב היהודים – בתקופת גל ההגירה הרביעי (הפותח את המאה העשרים) – 5.2 אחוזים בלבד.¹⁸ הסיבה לשונות זו הייתה כלכלית בעיקרה. ההגירה של רוב העמים הייתה בעלת אופי כלכלי גרידא. הם היגרו כדי להרוויח כסף ולשוב הביתה בהזדמנות הראשונה. היהודים גם הם היגרו ממניעים כלכליים, אך הייתה זו בעיקרה הגירה של משפחות שלא היה להן לאן לחזור.

לחלקים נוספים של המאמר:
ההגירה היהודית ההמונית של יהודי אירופה 1914-1870 (פריט זה)
ארץ-ישראל ערב תקופת 'העלייה השנייה'
הגורמים לעזיבה

הערות שוליים:

1. מחקרים רבים עסקו בהגירה היהודית ההמונית. כבר בשלהי התקופה עמדו היסטוריונים ודמוגרפים על חשיבותה של תופעה זו. שני ספרים חשובים התפרסמו ערב מלחמת העולם הראשונה, בעיצומו של תהליך ההגירה, בטרם נסגרו הנתיבים הימיים ונפסקה ההגירה: האחד הוא הערש, נדודי היהודים, בשפה הצרפתית שיצא לאור בשנת 1913. ספר זה תורגם ליידיש שנה אחר כך ונקרא בשם 'די יודישע עמיגראציע'. והספר האחר הוא סמואל, ההגירה היהודית, שיצא לאור בארצות-הברית בשנת 1914. בספריהם ניסו החוקרים להבין את מניעי ההגירה ואת משמעותה בעזרת ניתוח כמותי מאיר עיניים של ההגירה היהודית ממזרח אירופה לארצות-הברית. שני ספרים אלו הניחו תשתית לספרות מחקר ענפה וחשובה שחקרה את תקופת ההגירה הגדולה מנקודות מבט שונות ומגוונות – כלכלית, דמוגרפית, סוציולוגית והיסטורית. מחקרים חשובים נוספים על ההגירה היהודית ראו: וישניצר, לגור בבטחה; לשצ'ינסקי, ההגירה היהודית; קוזנץ, ההגירה מרוסיה; גרטנר, ההגירה ההמונית.
2. גלזר, האימפריה הרוסית, עמ' XV.
3. על היקף ההגירה היהודית ראו הערש, ההגירה הבין-לאומית.
4. על גידול האוכלוסייה באירופה ראו וילקוקס, הגידול.
5. הרקנס, ההגירה האירית, עמ' 261. ראו גם דינר, ההגירה הנשית האירית, עמ' 42-1.
6. גרטנר, ההגירה הגדולה, עמ' 108.
7. לשצ'ינסקי, העם היהודי, עמ' 30-29.
8. רובשטיין, גליציה, עמ' 18.
9. לשצ'ינסקי, ההגירה היהודית, עמ' 1215-1207.
10. קאהן, האורבניזציה, עמ' 44-1.
11. על ההגירה הפנימית ראו: הערש, די יודישע עמיגראציע, עמ' 169-165; לשצ'ינסקי, נדודי ישראל, עמ' 49; גרטנר, ההגירה הגדולה, עמ' 117; שטמפפר, דפוסי הגירה, עמ' 47-28.
12. גרטנר, שם.
13. גרטנר, שם, עמ' 110.
14. רובשטיין, גליציה, עמ' 30.
15. לשצ'ינסקי, ההגירה היהודית, עמ' 1200.
16. טרטקובר, נדודי היהודים בעולם, עמ' 4.
17. הערש, ניתוח דמוגרפי, עמ' 42.
18. שם, עמ' 33. ראו גם סרנה, מיתוס האין חזרה, עמ' 226.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel