תולדוט אתר ההיסטוריה - מבוא : הגורמים לעזיבה

גורמים כלכליים – הביקוש והחיפוש אחר מקורות פרנסה

הסיבה העיקרית לעזיבת הארץ בתקופת 'העלייה השנייה' הייתה המציאות הכלכלית הקשה ששררה בארץ, שלא הייתה מסוגלת לקלוט את אלפי המהגרים שזרמו אליה. החיפוש המתמיד אחר עבודה, הרעב והשכר הנמוך הביאו רבים לידי המסקנה שאפשרויות הקיום בארץ הן מועטות ודלות וצריך לחפש אותן במקום אחר:

מספר היהודים העוזבים את אר"י [ארץ-ישראל] מתגבר מיום ליום והסיבה מובנה כי אין עבודה ומסחר פה. ושאלת מה נאכל? מאלצתם לעזוב את ארצנו לאמריקה ואוסטרליה ולמדינות שלא היו בהן אבותיהם ואבות אבותיהם. כמעט בכל שבוע מפליגות משפחות רבות באוניות מחוף יפו ונוסעות אל כל אשר ישאם הרוח.¹⁷

פרופיל העוזבים מחזק קביעה זו ומאשש אותה. מי שמצא עבודה בארץ ויכול היה לפרנס את בני משפחתו בכבוד נשאר בארץ ונאחז בה. מי שלא הצליח למצוא מקור פרנסה מספק נאלץ לחפש את גורלו ומזלו במקום אחר. מסיבה זו עזבו את הארץ רק מעטים מבעלי המלאכה שהגיעו אליה, ואילו מספרם של העוזבים מקרב אוכלוסיית הסוחרים והרוכלים היה רב יותר, לפחות בראשית התקופה, בשנים 1907-1905. בשנים הראשונות קשיי ההסתגלות וההתאקלמות של המהגרים, ובייחוד של אוכלוסיית הסוחרים הזעירים והרוכלים, היו רבים, שכן הם נאלצו להתחרות עם עמיתיהם הסוחרים הערבים, ולא זו בלבד אלא שהיה עליהם גם ללמוד את השפות המדוברות בארץ ולהכיר את שער החליפין. כיוון שהסתגלותם הייתה אטית, הם נאלצו להשתמש בכספם הדל, ובתוך זמן קצר מצאו עצמם ללא כסף, ללא עבודה ובעיקר ללא תקווה:

לעומת זאת אחינו, שהיו בארצות הגולה תגרנים, סרסורים וחיים מן האויר, אינם מוצאים לפניהם תיכף כר לעבודה, עליהם להתרגל במדה, במשקל המקובלים במדינה ולהתאמן בשער המסובך של המטבעות השונות המתהלכות בארץ ולרכוש איזה ידיעה קטנה בשפת השוק וכל זה דורש זמן וידע [...] וכך עוברים ימים לא מעטים ואינם מחליטים בנפשם דבר ברור, בינתיים הכסף הולך ומתמזמז ומתמעט מיום ליום והחששות והספקות גוזלים ממנו האפשרות מהחליט החלטה גמורה מה עליו לעשות ואל מי יפנה. במצב כזה, נקל להבין עד כמה כל מקרה קל ערך יפעל על אנשים כאלה לעזוב את הארץ.¹⁸

אחוז המהגרים בעלי המלאכות שעזבו את הארץ, לעומת זאת, היה נמוך ועמד על כ-6.75 אחוז בממוצע מכלל העוזבים בשנים 1914-1912. העובדה שבעלי המלאכות הקימו לעצמם אגודות מקצועיות, שתמכו בהם ועזרו להם מורלית וכלכלית, הקלה עליהם את הקליטה בארץ וגם את ההישארות בה. רבים מהם חשו בטוחים ומוגנים וידעו שבשעת צרה יהיה מי שיעזור להם וידאג להם. האגודות המקצועיות קיבלו לשורותיהן חברים חדשים – מהגרים ובני משפחותיהם שהגיעו זה לא מכבר לארץ. כך פחתה הסבירות שבעל המלאכה – שלא כמו סוחרים ורוכלים – יבזבז את זמנו וכספו עד שימצא עבודה, ויגדיל בכך את סיכויי עזיבתו את הארץ. במאמרו של יוסף נחמני 'היישוב החדש והיישוב הישן לפני המשבר העולמי' [מלחמת העולם הראשונה] דן המחבר בסוגיית עזיבת הארץ. וכך הוא כותב:

רוב בעלי המלאכה שפה, קשורים לארץ בפועל ממש. בע"מ [בעל מלאכה] בבואו הנה לא מוצא כל אותם מכשולים שמוצא על דרכו בא"י הפועל העברי [...] וכשבא גם אומן חדש ג"כ [גם כן] מצא תיכף עבוד במקצוע שלו. וכשעבר איזה זמן – הכיר והתרגל להסביבה התחיל לאהוב את המקום. חשך [חסך] איזה סכום כסף, קנה לו מגרש לבנין ובנה לו בית. כשנעשה בעל בית בא"י הוא קשור כבר לארץ ושום מקרה שבעולם לא יוציא אותו מפה.¹⁹

'מרכז בעלי המלאכה ביפו' למשל, שהיה האגודה המקצועית הגדולה והחשובה ביותר באותן שנים, דאג לקלוט חברים חדשים ולהוסיף 'עוד המון גדול של אלמנטים שונים, ברובם מהגרים חדשים שעוד טרם הספיקו להסתגל לתנאי הארץ'.²⁰ 'המרכז' מצא בעבורם עבודה ותמך בהם עד להתאקלמותם הסופית בארץ. בזמן המשבר הגדול, אשר פקד את היישוב בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היו בעלי המלאכות במצב כלכלי טוב יחסית לאחרים. כאשר עלתה השאלה אם להתעת'מאן, הכריע המרכז ללא כל קושי בעד ההתעת'מאנות, ורק 'מעט מאוד היה מספר החברים אשר עזב את הארץ מרצונם [...] המרכז השתתף בסדור ההתעתמנות בכלל, ומצד זה קבל עליו סדור ההתעתמנות של כל בעלי המלאכה שביפו – גם אלה שאינם חברים במרכז,²¹ – כדי להימנע מגירוש בידי השלטונות העות'מאניים.

מסיבות אלו עזבו בעלי מלאכה מעטים את הארץ, מה שמספק תימוכין לטענה שהגורם העיקרי לעזיבת הארץ או להישארות בה היה השיקול הכלכלי, או במילים פשוטות – אם הצליחו למצוא פרנסה אם לאו.

עלות ההפלגה

העלות הנמוכה של ההפלגה לארץ אפשרה למהגרים רבים, גם אם התרוששו מכספם, לאסוף ללא קושי את הסכום הדרוש לרכישת הכרטיס. שלא כמו ההפלגה מארץ-ישראל לאמריקה, לדרום אפריקה או לאוסטרליה, שעלתה כסף רב (בעבור חלק מהמהגרים היה סכום זה חלק נכבד מההון שהיה ברשותם), הרי ההפלגה מיפו לרוסיה הייתה זולה בהרבה. מחירו הזול של כרטיס הפלגה הקל על רבים את ההתלבטות אם להישאר בארץ אם לעזבה. עלות ההפלגה לארצות-הברית למשל הייתה גבוהה הרבה יותר, וגם אם התקבלה ההחלטה לחזור היה קושי אמתי לגייס את הכסף הדרוש להוצאות ההפלגה כדי לשוב לארץ המוצא:

הוצאות הדרך הן כ"כ קטנות עד כי מי שיש לו בכיס 20-15 רובל יכול לשוב בנקל לרוסיא, וגם מי שיש לו רק עשרה פרנקים יכול לנסוע למצרים. היהודים החדשים העולים לארצנו, יודעים תמיד כי בסכום קטן יוכלו לשוב לרוסיה ואם גם יחסר הסכום הקטן הזה, בנקל יקבלו מקרובים וידידים, ועל כן אינם מתאמצים דווקא להשאר בארצנו ובפרט הם נמנעים מההחלטה להשתקע בארצנו אם הם רואים כי עליהם לסבול איזה זמן עד אשר יתכוננו.²²

חיזוק לטענה זו מכיוון קצת שונה מתקבל מדו"חות לשכות המודיעין של יק"א. מורשי הלשכות המקומיות אשר היו פזורים ברחבי תחום המושב, באו במגע יום-יומי עם המהגרים. מהמפגש עמם חיברו המורשים דו"חות המספקים מידע מעניין על ההגירה היהודית בכלל, ועל ההגירה היהודית לארץ-ישראל בפרט. בלשכה המקומית בברדיצ'ב (פלך קייב) למשל נמסר מאת המורשה המקומי שבעת האחרונה (1909) גדל מספר הפונים ללשכת המודיעין. הרוב הגדול נוסע לארצות-הברית והאחרים לארגנטינה ולארץ-ישראל. הסיבה לנסיעה לארץ-ישראל, לדברי המורשה, היא עוניים של המהגרים וחוסר היכולת שלהם לגייס את הכסף הנדרש לכרטיס הפלגה לארצות-הברית. כיוון שרבים מהפונים ביקשו לברוח מארץ מוצאם הסתפקו בלית בררה בארץ-ישראל אשר הייתה קרובה וזולה יחסית לארצות הגירה אחרות.²³ הגעתם של המהגרים לארץ כשהם חסרי אמצעים היא שאפשרה את חזרתם ללא קושי לארצות מוצאם. הסיכון הכלכלי שהיה כרוך בהפלגה לארץ-ישראל היה נמוך מלאמריקה, ולכן כשם שהיה קל להגיע לארץ היה קל לעזוב אותה.

ותיקים מול חדשים

היחס הקריר של יושבי הארץ הוותיקים כלפי המהגרים החדשים, בעיקר מצד בעלי בתי המלון ואנשי המושבות, בא לידי ביטוי כבר במפגשם הראשון ביפו. הוותיקים ריפו את רוחם בדבר הסיכויים להיאחזות בארץ והמליצו להם לחזור כלעומת שבאו כבר באנייה הקרובה. מפגש זה יצר בלבול ומבוכה בקרב המהגרים – זה עתה הגיעו, עוד לא ראו את יפו וטרם הכירו את אורחות חייה, וכבר שמעו סיפורים על הארץ מפי מי שנכשלו והעבירו את זמנם ביפו בהמתנה לאנייה שתוביל אותם ליעדם הבא.

בתי המלון היו למעשה המפגש הממשי הראשון עם ארץ-ישראל ותושביה. מרבית המהגרים, אשר בילו לפחות את יומם הראשון באחד מבתי המלון ביפו, נפגשו עם עוברי אורח יהודים – מתיישבים מהמושבות אשר הגיעו ליפו לרגל עסקים ומשפחות יהודיות שהחליטו לעזוב את הארץ והמתינו בבתי המלון עד ההפלגה. מפגש זה יצר דינמיקה מעניינת בין הנכנסים, שזה עתה הגיעו לארץ-ישראל, עמוסי ציפיות לקראת התחלה חדשה בארץ ובין מתיישבים ותיקים ציניים ועוזבים מיואשים. מפגש זה דיכא מהר מאוד את מעט התקווה שהביאו עמם המהגרים מהגולה. 'באחד מבתי המלון שביפו היו מסובים לשולחן אחד אורחים שירדו מהאונייה ובני מושבות שבאו לפני עשרות שנים', מתאר זאב סמילנסקי בעיתון 'היום'. בדו-שיח שהתפתח ביניהם שאל האיכר הוותיק את המהגר החדש לסיבת בואו לארץ, ו'האורח עונה, כי לדעתו בכסף אפשר להתאחז בארץ'. עונה לו האיכר: 'אני פה יותר מעשרים שנה בארץ ומבטיחך שאין פה מה לעשות גם בכסף רב, אורח שני מקדים לענות שברחו מפני הפרעות. איכר שני ממהר לשאול ובמה אתם בטוחים, כי גם פה בא"י לא תהיינה פרעות [...] אחדים מהאמיגרנטים נאנחים, ואישה אחת מורידה דמעות'. וממשיכים האיכרים ומייאשים את החדשים, אל תצטערו על הוצאות הדרך, הם אומרים להם 'תמהרו לעזוב את הארץ כל זמן שכסף עדיין בכיסכם פן לא יישאר לכם אחרי כן גם להוצאות הדרך'.²⁴ ומוסיף סמילנסקי וכותב:

בהזדמן לידם [האיכרים] מתיישב עברי, הם מוצאים לנכון לזרוק עליו תיכף מים קרים ולשים לאל את תקוותיו בהתולים ועקיצות שונות. נקל להבין את מצב האמיגרנט הבא לארץ זרה ומוצא סביבה חדשה. תנאים בלתי ידועים לו, ומלבד שהוא חסר ידיעות נאמנות, הנהו פוגש לא יחוס [יחס] אינדיפירנטי [אדישות] מצד אחיו תושבי הארץ, כי עוד ילעגו על שאיפותיו להתכונן בארצו. כל אלה מרפים את ידיו, עד כי גם בעל אנרגיה ורצן עז שבינהם יחלו להצטער על החלטתם לנסוע לא"י, ויחדלו להאמין שעוד יזכו להתקיים ולהתפרנס כראוי בארצנו.²⁵

לבד מהסיבות שצוינו היו עוד שתי סיבות שהניעו את 'הפועלים' לעזוב את הארץ, והן שמסבירות מדוע אחוז העוזבים מקרב הפועלים/החלוצים של 'העלייה השנייה' היה גבוה במיוחד. לא רק שנאלצו להתמודד עם הקשיים האובייקטיביים של חיפוש אחר עבודה, שכר נמוך ויחס מתנכר כמו שאר המהגרים, אלא שגילם הצעיר והחיפוש אחר ריגושים וגירויים שהיו חסרים בארץ וכן האידאולוגיה שעמדה להם ל'רועץ' ואשר התקשו לראות בהגשמתה – כל אלו הביאו רבים מהם לידי המסקנה כי ייתכן שמקומו של העם היהודי בארץ-ישראל, אך לא עכשיו ולא בכל מחיר.

'כמו פראי על אי רחוק...' – החיפוש אחר ריגושים

השעמום, חוסר התעסוקה והחיפוש אחר ריגושים שהיו רגילים אליהם המהגרים הצעירים בערים הגדולות של תחום המושב, לא נמצאו בארץ, שלא הייתה אלא פרובינציה נידחת בשולי האימפריה העות'מאנית. אמנם יפו הייתה מטרופולין מקומי חשוב, אך הייתה רחוקה מלהידמות למרכזי הערים הגדולות. משום כך לא יכולה הייתה לספק את הצרכים התרבותיים והרוחניים שאליהם השתוקקו המהגרים. בעיתון 'ליהודים', עיתון בעל גוון הומוריסטי מתקופת 'העלייה השנייה', מתאר אדם המכונה 'פול' את תחושת השעמום שאחזה בו ואת היותו קרבן לחיים האפורים וחסרי הריגוש שבארץ-ישראל:

[...] אומלל אני, מה רב ההבדל העצום בין משאת הנפש ובין המציאות [...] אומלל אני בחיים שאין כמוהו. בשעה תשע עלי ללכת לישון, בשבת עלי לישון כל היום [...] מה היה נעים לפנים בברדיטשיב לנמנם על ספסל ופתאום רעש, מחיאות הכפים מעורר אותך. איזה רך ועדן היה משתפך בכל האברים לרגש שמשתפים גם אותך באסיפות. ופה? – אין משתפים קרבן אני! קרבן נורא ואיום על מזבח אהבתי לארץ מולדתי. אחרים עזבו את הארץ. אני – לא! פה אשאר פה אהיה פה אמות. קרבן אני, קרבן אהיה. מדברים על הפועלים שנפלו חללים, גם אני חלל.²⁶

ההקרבה, לדברי 'פול', היא המעבר ממקום שוקק חיים תרבותיים ורוחניים למקום ריקני ומשעמם. המחיר שהוא משלם, לדעתו, אינו שונה מהמחיר שמשלמים השומרים בהגנה על המושבות, ולכן רואה המחבר במאמרו 'יצירה ספרותית שמסיבה לא תלויה בה לא נדפסה "ביזכור" ' – ספר ההנצחה של חללי ארגון 'השומר' אשר במילוי תפקידם והפכו למיתוס במותם.²⁷

הרועה אלכסנדר ברקנר בכנרת למשל, מתאר במכתבו לאוליצקי תחושת בדידות דומה לזו של 'פול'. ברקנר הגיע לארץ-ישראל בשנת 1906 מרוסיה ולאחר שהייה של ימים אחדים ביפו עבר למושבה זיכרון-יעקב ומשם לשפיה הסמוכה לה. ביולי 1911 עבר לכנרת, וחודשיים אחר כך איבד עצמו לדעת, לאחר התקף אפילפסיה שקיבל ובעקבותיו רותק למיטתו. במכתבו מתאר ברקנר את בדידותו ואת כמיהתו למילת דפוס עברי:

נחלשתי אני איזה עצב עלה עלי [...] הימים של עליזות ושמחה משנים הראשונות חלפו ועוז הלב עבר. כל דומם בנפשי, כמו תנועת דמי אפסה. אני עומד לי בצער אין האונים ומבט תועה על פני הדרך שעמנו הולך עליו. תוגה חרישית השתרעה עלי ורוח שמחה עברה ממני [...] מושבי אי רחוק. אנוכי רחוק פה מספר ועיתון, כמו פראי על אי רחוק [...] נפשי משתפכת פשוט מגעגוע למלה דפוסה בעברית לידיעה מהעולם העברי.²⁸

מהמכתב עולה כמיהה עזה לקשר עם הציוויליזציה. הניתוק מדכא את הנפש ומילת דפוס בעברית מסמלת בעבורו את מה שהשאיר מאחור – חברה, תרבות ואולי אף את זהותו הישנה, שאליהן הוא כמה. בדידותו של ברקנר נובעת מהריחוק מהמולת החיים. אלכסנדר ראה עצמו כפרא, מעין רובינזון קרוזו – איש הציוויליזציה שננטש שלא בטובתו על האי הבודד כנרת.

ארץ-ישראל הייתה בעבור הפועלים, שהיו צעירים בגילם, מקום מדכא ושונה משהכירו באירופה. ההתנתקות מכבלי האידאולוגיה והמחויבות והחיפוש אחר 'החיים הטובים' הניעו רבים מהם לעזוב את הארץ ולהגיע למרכזים גדולים ושוקקי אדם. קהיר הייתה יעד כזה, עיר מרכזית וחשובה, הקרובה לארץ-ישראל, כך שהוצאות הנסיעה אליה היו זולות ושוות לכל נפש. 'בשנים האחרונות התרבו פה [קהיר] הצעירים המשכילים, ילידי רוסיה, ששהו שנים אחדות בא"י ונדדו אח"כ למקום שאפשר לחיות קצת יותר בנקל', נכתב בעיתון 'הפועל הצעיר'. רבים מהבאים אל העיר 'משליכים מעבר לגב את כל העבר שלהם משתנים מכף רגל ועד ראש, במקום הקלוב מתחילים הם לבקר את בתי הקהוה, במקום אסיפה – משחק דומינו'.²⁹ אולם לא רק הפועלים הצעירים עזבו את הארץ בשל המחסור בתכנים רוחניים, גם הצעירים בני האיכרים של 'העלייה הראשונה' לא מצאו את מקומם במושבות ועזבו את הארץ מאותה סיבה –

הקולוניות הפלשתינאיות הנן ריקות כמעט מצעירים. לא רק קולוניות כראשון לציון ופתח תקווה, אלא גם המושבות רחובות וזכרון-יעקב כבר התחילו מספיקות חמר לאמיגרציה. בראשון לציון נשארו במשך חמש ועשרים שנות קיומה רק כעשרה צעירים. אין בכוונתי להוציא לעז בזה על בני הקולוניסטים. לא הם אשמים בדבר. הם עוזבים את הארץ, מפני שאין להם מה לעשות אצל הוריהם. אין להם במה להשקיע את כוחותיהם הרעננים ואת האנרגיה שלהם. הם סובלים בביתם בגוף ונפש ואינם רואים שום עתיד לפניהם.³⁰

מי שהיטיב לבטא תחושה זו של שעמום ארץ-ישראלי ומחסור בתכנים רוחניים ותרבותיים, היה עגנון בספרו 'תמול שלשום'. בזמן שיצחק קומר ליווה את חברו רבינוביץ לאנייה שתביא אותו לאירופה, הרהר קומר על החיים באירופה, שחווה בנסיעתו ברכבת מכפרו לנמל. '[...] בתים גבוהים מתגבהים ועולים וגני חמד משתרעים ודיוקנאות ענוגים מתיזים מים ואנשים מלובשים נאים יושבים בבית הקהוה וריח של צגרות עבות מפעפע ועולה [...] ופתאום נתעלמו כל המקומות הנאים ושוב ראה יצחק את עצמו במקום שהוא עומד, ביפו זה שחברו מניח אותה [...] ושוב יבואו ימים שאין בהם לא חליפות ולא תמורות. יום הולך אחר יום ושבוע אחר שבוע [...]'.³¹

עזיבת הארץ הייתה בעבור רבים מהמגרים הקלה, מעין השתחררות ממועקה וממעמסה כבדה של הקרבה אישית גבוהה, שלא רבים יכלו לעמוד בה. העזיבה לא הייתה מלווה – לפחות אצל חלק מהעוזבים – בצער, אלא דווקא בחדווה ובהרגשה של 'ברוך שפטרנו'. כך תיאר בשנת 1911 אחד הפועלים את רגע עזיבתו ועליתו לספינה:

לפני צאתי מארץ-ישראל קדחתי כחדש ימים. אז אמרתי: ארץ-ישראל פוקדת אותי בברכת הפרידה. חשקי לעזוב את הארץ גבר מיום ליום ומצוקת נפשי נגדלה מאוד, בחדלי להאמין, שאותו הרגע המאושר בוא יבוא. ובהגיע הרגע נמלאתי שמחה אין קץ ולא הרגשתי אף משהו מצער הפרידה. אדרבה: מבטי האחרון אשר שלחתי אל יפו הפיק יהירות ובטול. מה יפו אני על האוניה, על פני הים.

עם בוא האנייה לאיטליה כתב העוזב:

אטליה אטליה עוררה בי רגשי שיר. והן נסעתי מארץ-ישראל מארץ חמה ובכ"ז הפתיעתני רוח זו, כאלו באתי מקרת סיביר [...] אינני יודע איך ומתי עלתה פתאום ארץ-ישראל במוחי. ומיד התחלתי מתגעה בנפשי: בפלשתינה שלך אין אויר כזה, כם גם שם, אולם החמימות יבשה היא ולא מבוסמה.³²

האידאולוגיה

לעזיבת הפועלים את הארץ היה פן נוסף. 'החלוצים' – שהגיעו לארץ-ישראל חדורי שאיפות לאומיות מוצקות ומתוך כוונה כנה לבנות אותה ולהיבנות בה על ידי שינוי הסדר החברתי הישן והפיכת העם היהודי לעם של איכרים עובדי אדמה – היו הראשונים לעזוב את הארץ. האידאולוגיה שהייתה הגורם המרכזי שהביא אותם לארץ, היא גם שהבריחה אותם מן הארץ. כגובה ציפיותיהם לחיים חדשים בארץ, מלאי סיפוק והגשמה, כן גודל האכזבה, שהייתה מרה וכואבת. רבים מהעוזבים הצעירים דמיינו את החיים בארץ כמלאי גבורה והרואיים, אך המציאות טפחה על פניהם והייתה שונה לגמרי – אפורה, מתישה ומשעממת. רבים החלו להבין שהמחיר האישי שעליהם לשלם הוא גבוה בהרבה מכפי שציפו, וייתכן שאף החל לנקר במוחם הספק בדבר הגשמת החזון. עליזה שידלובסקי, בת 'העלייה השנייה', היטיבה לבטא הרגשה זו בבית הקברות בכנרת, ביום השלושים למותו של ברל, כשניסתה לנתח את הסיבות שהביאו רבים מחבריה לשים קץ לחייהם. וכך היא כתבה:

היו כאלה שראו בדימיונם את החיים בארץ ראייה אחרת, שתיארו לעצמם חיים עשירים בגבורה והשירה ולא עמד להם כח הדמיון להלביש שירה את יום האפור של מרעה ההרים הקרחים ולראות את הגבורה בהליכה אחר המחרשה ביום הארוך והלוהט של עמק הירדן ואכל אולם הספק בעצם דבר ההגשמה ובכוחם להרים את המשא.³³

המקרים הרבים של איבוד לדעת בחברה 'החלוצית' של תקופת 'העלייה השנייה' ממחישים באופן קיצוני וטרגי את הסיבות שהביאו לעזיבת הארץ.³⁴ רבים מקרב הבאים, שהיו מלאים כוונות טובות וחדורי תקווה, לא יכלו לשאת את האכזבה ובעיקר את תחושת הכישלון האישי, ועולמם קרס עליהם כהרף עין עם הגעתם לארץ. הם סבלו בארץ מבדידות ושקעו במציאות יום-יומית אפורה, מתישה ומעייפת, ו'החלומות הציוניים' על חיים מלאי סיפוק לא התממשו. שתי הדוגמאות הבאות, של רחל מייזל ותמר ברשטיין, ממחישות את גודל השבר והאכזבה מהארץ. לעומת חבריהן, לא מחלו צעירות אלו על כבודן, ולפיכך גם לא בחרו בחיים. כך כתבה רחל מייזל, פועלת ששמה קץ לחייה בחודש אדר ב' תר"ע: 'סלחו כל הקרובים, באין אלוהים אין מה לעשות אף צעד אחד, החיים יפים ממרחק, אבל לי אבד המרחק. מקרוב החיים גסים ולא יפים ואני הולכת לי, אני שלוה וטוב לי, שלום רחל'.³⁵

השגרה והמציאות האפורה הקשו עליה להסתכל על הארץ בעיני חולם מרחוק והתברר לה, לאכזבתה, כי החיים בארץ-ישראל נראים יפים ממרחק – מן הגולה – אך בארץ הם התגלו לה כמכוערים וגסים. בנקרולוג לזכרה של תמר ברשטיין, שפרסם אחיה ב'הפועל הצעיר', נכתב:

עוד לא מלאו שנה מיום שדרכו רגליה על אדמת ארצנו אשר חשבה למצוא בה סיפוק לנפשה הצמאה לחיים שלמים וחופשיים. אבל גם פה נכזבו תקוותיה, ובמקום אור וזוהר פגשה רק צללים וחושך, במקום חיים יצירה ראתה מסביבה רק צרות וענויים [...] יינעמו לך רגבי עפרך, אחות טובה! תנצב"ה. אחיך המתאבל עליה אברהם-יצחק.³⁶

סיכום

שיעור העוזבים את הארץ בראשית תקופת 'העלייה השנייה' עמד על כ-80-75 אחוז לערך מכלל הנכנסים. בשלהי התקופה, בשלוש השנים 1914-1912, הגיע שיעורם לכחמישים אחוז בממוצע. רוב היוצאים, 45 אחוז בממוצע, חזרו לארץ מוצאם, 15 אחוז נסעו לאמריקה, והאחרים התפלגו בין הארצות השונות – מצרים, אוסטרליה, דרום אפריקה וארצות שונות באירופה.

ניתוח פרופיל העוזבים מלמד שהפועלים/החלוצים שבאו לארץ-ישראל מתוך אידאולוגיה ואמונה ברעיון הציוני היו מי שמיהרו לעזוב אותה. מסתבר שהאידאולוגיה שהביאה אתם, במישרין או בעקיפין, לארץ, היא גם שהוציאה אותם ממנה. השבר האידאולוגי שנוצר בעקבות המפגש הראשוני עם הארץ יצר סימן שאלה גדול וספק בדבר היכולת לעמוד במשימות ובאתגר שהציבו לעצמם. משום כך עזבו רבים את הארץ, מיואשים ונושאים תחושת כישלון, אך גם הקלה מסוימת בשל החזרה לחיים 'נורמליים' ולסביבה שעזבו, וסביר שגם התגעגעו אליה.

מעניין שדווקא אותם המהגרים, שהאידאולוגיה לא הייתה הגורם המרכזי בשיקוליהם אם לבוא לארץ, הם מי – לפחות בשלהי תקופת העלייה השנייה – שנשארו ונאחזו בה. לא במקרה 'העזיב' עגנון בסיפורו 'תמול שלשום' דווקא את רבינוביץ האידאולוג ולא את יצחק קומר. 'וכדרך שעשו אחרים לפניו [לפני רבינוביץ] וכדרך שעושים אחריו, באים כבעלי חלומות ויוצאים כאנשי מעשה'.³⁷ ייתכן שלעומת הפועלים, ציפיותיהם של המהגרים 'הרגילים' לא היו גבוהות. מי שלא ביקש לברוא דמות של יהודי חדש יש מאין, וציפיותיו הצטמצמו לשיפור מצבו הכלכלי והחומרי, לא התאכזב מהארץ. משמצא עבודה לא נצטרך לטלטל את משפחתו למסע נוסף ונשאר בארץ. המשפחה והדאגה לה היא אולי הגורם העיקרי להישארותם בארץ – השאיפה לקביעות ולחיים נורמליים.

למרות האחוז הגבוה של העוזבים את הארץ כמעט לא הייתה התייחסות ערכית לעוזבים, אשר שפטה אותם וראתה בהם בוגדים הנוטשים את היישוב בעת צרה. המונח 'ירידה' למשל, שהוא בעל משמעות ערכית ומטיל דופי בעוזבים, עדיין לא השתרש בטרמינולוגיה של התקופה, שהשתמשה בצמד המילים 'עוזבים' ו'יוצאים', מילים בעלות משמעות ניטרלית יותר, על מנת לדון בסוגיית היוצאים מן הארץ. הדיווחים היו לרוב עובדתיים, מתוך ניסיון לנתח את התופעה ולהסבירה ללא פרשנות או הטלת אשמה. הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה בעובדה שההגירה לארץ-ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה הייתה ברובה הגירה רגילה ולאו דווקא אידאולוגית. בעיקרה הייתה זו הגירה של רוכלים וסוחרים זעירים, בעלי מלאכות ומקצועת חופשיים שביקשו לשפר את חייהם בארץ, אך היישוב היה קטן מלקלוט את כולם, ורבים מהבאים הבינו כי בארץ לא תימצא הישועה ולכן קמו ועזבו. יתר על כן מדיניות לשכות המודיעין של שיינקין ורופין העדיפה בבירור את בעלי ההון מן המהגרים מהמעמד הבינוני נמוך, שהומלץ להם השכם והערב שלא לבוא לארץ, הן בעיתונות המקומית הן במכתבים שנשלחו מטעם לשכות המודיעין. כאשר באו בכל זאת והתבררה להם טעותם, והם קמו ועזבו את הארץ, היה זה מעשה טבעי וברור, שלא נשא עמו קלון או בושה.

לחלקים נוספים של המאמר:
ההגירה היהודית ההמונית של יהודי אירופה 1914-1870
ארץ-ישראל ערב תקופת 'העלייה השנייה'
הגורמים לעזיבה (פריט זה)

הערות שוליים:
17. מ' קרמר, 'השבוע', החירות, ח (ז' חשוון תרע"א), עמ' 3.
18. ז' סמילנסקי, 'ע"ד עלייה עברית', היום, 121 (23 בדצמבר 1906), עמ' 1.
19. י' נחמני, 'הישוב החדש והישוב הישן לפני המשבר העולמי', אה"ע, 126-40 – IV, 40.
20. הרצאה על התפתחותו ופעולותיו של 'מרכז בעלי מלאכה ביפו' במשך עשר שנות קיומו, תרס"ז-תרע"ז, הוגש לד"ר רופין בניסן תרע"ז, בית הספרים הלאומי, עמ' 11.
21. שם, עמ' 14.
22. ז' סמילנסקי, 'ע"ד העלייה העברית', היום, 121 (23 בדצמבר 1906), עמ' 2.
23. ראו 'מען שרייבט אונז' [כותבים לנו], דער יודישער עמיגראנט, 8 (כ"ג אייר תרס"ט), עמ' 9.
24. ז' סמילנסקי, 'ע"ד העלייה העברית', היום, 121 (23 בדצמבר 1906), עמ' 2.
25. שם.
26. פול, 'הקרבן (רומן מחיי הבאים וההולכים)', ליהודים, 4 (י"ד ניסן תרע"ב), עמ' 6.
27. שם.
28. מכתבו של אלכסנדר ברקנר לאוליצקי, חנוכה תרע"א, אה"ע, IV-104-152, 29.
29. א' גרין, 'חזוק פנימי', הפועל הצעיר, 9 (י"ב כסלו התרע"ג), עמ' 12.
30. ז' קאהארליצקי, 'פלשתינה ומצרים', הד הזמן, 71 (כ' אדר ב' תר"ע), עמ' 2.
31. עגנון, תמול שלשום, עמ' 93.
32. א' יפה, 'אל הגולה', הפועל הצעיר, 20 (מנחם אב התרע"א), עמ' 11.
33. חבס, ספר העלייה, עמ' 774.
34. על ההתאבדויות בחברה החלוצית של העליות השנייה והשלישית ראו אלרואי, חלוצים.
35. הפועל הצעיר,10 (ד' אדר ב' תר"ע), עמ' 29.
36. 'על מות תמר (בלהה) ברשטיין', הפועל הצעיר,15 (כ"ח טבת תרע"ד), עמ' 20.
37. עגנון, תמול שלשום, עמ' 91.