תולדוט אתר ההיסטוריה - קווי - מתאר של מהפכות לאומיות, 1815 : קונסטנטין וקונסטיטוציה

בתקופת הרסטורציה ובתקופת "טרום-מארס" שלאחריה, היתה רוסיה, כדברי מארקס בעת מהפכת 1848. "כלב השמירה של הריאקציה באירופה". הצאר אלכסנדר הראשון, שעמד בראש "הברית הקדושה", שלט בארצו כשליט יחיד. איש אמונו, יושב-ראש מועצת המדינה, אראקְצֶ'יֶיב (Araktschejew). דיכא כל רגש של חירות בקרב הנתינים באמצעות גייסות של פרובוקטורים, צנזורים ומנהלי בתי-כלא.

קצינים רוסים משכילים רבים, שהשתייכו רובם ככולם לאריסטוקרטיה, למדו להכיר את מרכז אירופה ומערבה בעת מסע המלחמה האחרון נגד נפוליאון, ונעשו מעריצי ההישגים הליברליים והדמוקרטיים, שמקורם במהפכה הצרפתית. בהיותם פטריוטים, הם התקוממו נגד שלטונו השרירותי של הצאר, נגד הטרדות המשטרה והצנזורה ונגד הזלזול בכבוד האדם ברוסיה; הם ביקשו לממש את רעיונות החירות והשוויון בארצם. עם אנשים אלה נמנו המשרר קונראטי רילֶיֶיב (Rylejew). מפקד החטיבה פאוול פֶּסטֶל (Pestel), שהיה בנו של מושל סיביריה, הנסיך סרגיי טרוּבֶּצקוי (Trubezkoj) והנסיך איליה דוֹלגוֹרוּקוֹב (Dolgorukow), האחים אלכסנדר וניקיטה מוּראביוב (Murawjow). קרוב משפחתם סרגיי מוּראביוב-אַפּוסטול (Murawjow-Apostol) ועמם גם הרוזן בֶּסטוּזֶ’ב-ריוּמין (Bestuschew-Rjumin). המהפכה הספרדית של 1820 הרשימה אותם עמוקות, ובמנהיג ה-Exaltados, ריֶיגו, הם ראו גיבור-חירות הראוי לחיקוי. בה במידה הם התלהבו מאומץ לבם של הפטריוטים היוונים, אנשיו של אלכסנדר איפּסילאנטיס, ואף הכירו אישית כמה מהם. כיוון ששלטון העריצות הצארי אסר הקמת מפלגות, לא כל שכן מפלגה אופוזיציונית, הקימו בני האצולה האלה אגודה חשאית בשם "ברית הגאולה", שמאוחר יותר הוסב שמה ל"ברית שלום-הציבור". את מטרותיה ניסח פֶּסטֶל בתזכיר, שהועבר בין חברי חוג הקושרים ונדון בקרבם בהרחבה. לפי תזכיר זה, נתבעה אימפריית הצאר לכונן חוקה, שתבטל את כל זכויות-היתר של בני האצולה ותכריז על ריבונות העם; הם תבעו זכות בחירה (אמנם מוגבלת בצנזוס) לפרלמנט, שיהיה בעל סמכות ההכרעה במדינה, ודרשו את ביטול הצמיתות, עריכת רפורמה במערכת המשפט וכן את חירות האמונה ואת חופש הביטוי, הפרסום והפעילות הכלכלית. אנשי המהפכה הללו נחלקו בדעותיהם באשר לצורת המדינה הרוסית שיש לשאוף אליה ובנוגע לדרכים להשגת מטרות פוליטיות אלה. קבוצה אחת של הקושרים, "החברה הצפונית", שעם אנשיה נמנו גם רילֶיֶיב והאחים מוּראביוב , הוצבה בפטרסבורג ובמוסקווה; אנשי הקבוצה השנייה, ביניהם פֶּסטֶל,בֶּסטוּזֶ’ב-ריוּמין ומוּראביוב-אַפּוסטול, פיקדו על יחידות צבא בדרום, באוקראינה ובסראביה. פסטל ורעיו שאפו לכונן רפובליקה דמוקרטית, להדיח את הצאר ואף לרצחו; הם דגלו בשיתוף-פעולה עם הכוחות המהפכניים בפולין, שחתרו, מצדם,להשיג עצמאות מדינית לביתם. לעומתם היו מוראביוב ורילייב מתונים יותר: הם דחו את הטרור האישי, הסתפקו בתביעה לכינון מונרכיה חוקתית וקיוו לכונן את החוקה בדרכי שלום.

הצאר אלכסנדר, שהיה חשוך-בנים, מת ב- 19 בנובמבר 1825 בעת שהותו במקום המרפא טאגאנרוג שבחצי-האי קרים. המיועד למלא את מקומו, אחיו הצעיר קונסטנטין, ששימש משנה-למלך בווארשה, ויתר קודם לכן על הכתר לטובת אחיו ניקולאי, אף שדבר זה לא קיבל פרסום פומבי בשעתו. בחצר בפטרסבורג הוכרז קונסטנטין לצאר, ואף נשבעו לו שם אמונים. ניקולאי עמד על כך שאחיו יכריז רשמית על ויתורו על הכתר, וכך נשאר כס הצאר בעצם ריק במשך שלושה שבועות. מנהיגי הקשר, אנשי "החברה הצפונית", החליטו לנצל את השהות הזאת לשם עריכת הפיכה. בתחילת דצמבר 1825 ניסו הקושרים לזכות בתמיכה בהפיכת המשטר מצד הגייסות שחנו בפטרסבורג, אולם כיוון שלא הסבירו לחיילים את משמעות ההתקוממות ואת מטרתה, סברו אלה, שהם אמורים להגן על הצאר קונסטנטין, שזמן קצר קודם לכן נשבעו לו אמונים, מפני סילוקו מכס השלטון בניגוד לחוק. החיילים הפשוטים לא ידעו, שקציניהם מבקשים לנצל את הבלבול, שהיה כרוך בהחלפת הצארים, לשם הענקת חוקה לרוסיה; לאמיתו של דבר, הם אף לא הבינו את פשר המלה "חוקה". וכך, כשצעדו בפקודת הקושרים בכיכר בניין הסנאט, הם קראו בקול רם: "יחי הצאר קונסטנטין, ותחי אשתו קונסטיטוציה!" הצאר החדש, ניקולאי, ציווה לירות בתותחים על המורדים; גיסות קשר-דצמבר – הדקאבריסטים – ניסו להימלט, ומאתיים וחמישים איש מחייליהם נהרגו באש הארטילריה.

כמה ימים מאוחר יותר ביימו אנשי "החברה הדרומית" ניסיון התקוממות באוקראינה – התקוממות חובבנית לא פחות מזו שנערכה בצפון. לאחר מפלתם מעוררת הרחמים של הדקאבריסטים ציווה הצאר ניקולאי לערוך חקירה משפטית. בין 121 האנשים, שהוגשו נגדם כתבי אישום, היו שבעה נסיכים, שני רוזנים ושלושה בארונים. חמישה קושרים, ביניהם פסטל ורילייב, נידונו למוות, האחרים נידונו למאסר עולם ולמאסר רב-שנים בסיביר. האבסולוטיזם הרוסי חגג את ניצחונו, אולם לוחמי החירות בני הדורות המאוחרים, הן ברוסיה והן במקומות אחרים, הוקירו את זכר מהפכני דצמבר, הדקאבריסטים, בני-אצולה שפעלו בניגוד לאינטרס מעמדם ולמען המהפכה.