תולדוט אתר ההיסטוריה - יוסילי החלבן

יוסף פיינברג נולד בי' בתשרי תרט"ז (1856) בעייריה סימפרופול שבחצי האי קרים, להוריו האמידים משה ולובה. עם פרוץ הפרעות ברוסיה בתרמ"א (1881), החליט כי הגיעה העת לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ ישראל כשליח "אגודת חובבי ציון" שבעירו. ביפו הצטרף לזלמן דוד לבונטין (זד"ל) ולקח חלק פעיל בהקמת "ועד חלוצי יסוד המעלה". זד"ל תיאר את פגישתם במילים האלה:

בימים אלו בא ליפו מר יוסף פיינברג, שהביא לי מכתב המלצה ממר משה לילינבלום. בחנתי את רוחו ונוכחתי, כי הוא מסור לרעיון הלאומי בכל לבבו ובכל נפשו, ובידיעותיו ובכשרונותיו יכול הוא להביא תועלת לעניין, שאנחנו עוסקים בו (ז.ד. לבונטין, 'לארץ אבותינו', א, תל אביב תרפ"ד, עמ' 23).

שבועות עשה עם חברו בחיפוש אחר חלקת אדמה מתאימה להתיישבות חקלאית, ולבסוף רכשו את אדמת "עיון קרא" היא ראשון לציון. וכך מתאר זד"ל את המקום: "המקום היה שומם, אין בית ואף אין סוכה ומלונה במקשה, ואין עץ ואין אדם – רק קוץ ודרדר. השועלים המרובים השמיעו את יללתם" (שם, עמ' 59).

17 משפחות עלו על הקרקע, שבע מהן נזקקו לסיוע כלכלי מיידי. המשימה לגיוס תמיכה בסכום של 30 אלף פרנק הוטלה על יוסף פיינברג, משכיל ויודע שפות. את ברכת הדרך קבל מאשתו ברטה, שנותרה לבד במושבה עם שני ילדיהם. במסעו באירופה עבר פיינברג בקהילות השונות וביקש תמיכה עבור בני מושבתו. במינץ הוא פגש את ד"ר להמן, עורך ה"איזראליט", שקיבלו בסבר פנים יפות והבטיח לגייס 600 פרנק לטובת ראשון לציון. בהמשך מסעו ביקר בהיידלבורג, אצל פרופ' הרמן שפירא, מורהו לשעבר. זה ציידו במכתב המלצה עבור הרב צדוק הכהן, רבה של הקהילה היהודית בפריז. במכתב ציין: "יודע אנוכי את האיש פיינברג, כל מה שיאמר – אמת ויציב" (שם, עמ' 64). בהגיעו לפריז פנה יוסף פיינברג למזכיר "כל ישראל חברים" (כי"ח) בבקשת סיוע (12.10.1882). החברה שקלה זאת בחיוב והקציבה עשרת אלפים פרנק למושבה ראשון לציון.

פגישתם של פיינברג והברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד (18.10.1882) הוסדרה בעזרתם של הרב צדוק הכהן ומיכאל ארלנגר, עוזרים ויועצים לברון. פיינברג, שדיבר צרפתית שוטפת ודמה בכול לאיש המערב, קנה את לבו של הברון. פיינברג תיאר את מצבה העגום של המושבה הראשונה שנוסדה בארץ ישראל, וביקש את עזרת הברון בחפירת באר ותמיכה במשפחות הנזקקות, הברון נענה לבקשותיו והקציב לעניין סכום של 25 אלף פרנק, אך התנה את הסיוע בקליטת משפחות נוספות במושבה, ואת קבוצת הביל"ויים שכונתה בפיו הסטודנטים, אשר ישבה במקווה ישראל. הברון אף דרש חיסיון מוחלט של שמו ושל מעשיו. עדות על הפגישה מצויה במברקו של פיינברג למושבה ראשון לציון מיום ביקורו שם: "הירש נבחר על ידי אישיות אחת למשגיח ולגזבר על ראשון. אני מוביל להירש ניירות רשמיים באוניה הראשונה ממארסיי. הריני מברככם בבשורה טובה. ברכו את הירש".

פיינברג שב למושבה בכסלו תרמ"ג. במושבה כבר ישבו בני ביל"ו והגנן ג'סטן דיגור אשר נשלח למושבה על ידי הברון. מריבות רבות התגלעו במושבה על רקע הגעתם של הביל"ויים. לא כולם ראו בעין יפה את התיישבותם של אלה. האגרונום איש ביל"ו מנשה מאירוביץ תיאר את האווירה ששררה במושבה:

מייסדי ראשון-לציון התנגדו להתנחלות הביל"ויים בתוכם, כי היו האחרונים חשודים בעיניהם על עניני דת. יצאו מן הכלל הלבונטינים, צבי וזלמן דוד לבונטין ויוסף פיינברג שעזרו לביל"ויים בכל אשר יכלו והכניסום למושבה (א' דרויאנוב, 'כתבים', א, עמ' 74).

מאבקים אישיים ומריבות סיעתיות גרמו לזד"ל להתפטר מתפקידו כיו"ר ועד המושבה ואילצוהו לעזוב את הארץ לצמיתות. פיינברג, שהתבקש למלא את מקומו של זד"ל כיו"ר הוועד, סירב אך חזר בו ושימש זמן קצר בתפקיד. בשנת 1883 מרדו המתיישבים בפקיד הברון דיגור. הדבר גרם לסערה ולמשבר אמון בין הברון למתיישבים. על תחושותיו ומצבו בתקופה זו מספר יוסף פיינברג במכתב לחברו זד"ל שישב ברוסיה:

יודע אנוכי, כי האדון הירש יחפוץ טובת הקולוניסטים, ולו לעצתי שמעו אחינו ולא רבו עמו ועם הגנן דיגור כי אז היינו מאושרים. אבל מה אעשה ועצתי סכלו אחי, ומפשעיהם מוכה גם אנוכי וטפי תלויים בי (ז.ד. לבונטין, 'לארץ אבותינו', א, תל אביב תרפ"ד, עמ' 90).

אף שלא הורגלו לעבודת כפיים הקימו יוסף וברטה פיינברג משק ובו כרם ענבים ופרות לחלב. הם עסקו בייצור חמאה וגבינות, ועל כך זכה יוסף פיינברג לכינוי "יוסילי החלבן". ביתם של יוסף וברטה פיינברג היה מרכז למשכילי המושבה. בערב היו מבלים בקריאה, בנגינה, בשירה ובשיחת רעים. דב לובמן חביב מתאר את האווירה בבית פיינברג:

בית בן שתי קומות מרוהט בטוב טעם, גם פסנתר וכלים נאים. הבעל ואשתו חוט של חן מתוח עליהם. הוא היה איש יפה פנים דומה להרצל במקצת, היא מלאה עדנה ורוך, מטיבה לנגן בפסנתר (ד' לובמן חביב, 'מסיפורי הראשונים לציון', תל אביב תרצ"ד, עמ' 30).

במהלך השנים נקלעה משפחת פיינברג לקשיים כלכליים מרובים, פרות רבות מתו, והנותרות לא כיסו את הוצאות אחזקתן. מצב קשה זה משתקף במכתב ששלח לזד"ל:

מר לי. כה מר לי, שאין ביכולתי לחשוב. וההלוואות ומכירת החפצים בחשאי דכאוני לגמרי. האינוונטר היחידי שלי הוא עשר פרות... כיצד לעזור לעצמי אינני יודע. היה לא רע אלמלא יכולתי למצוא איזו עבודה צדדית. אודות מצבי הרע אין איש יודע. ברטיושה המסכנה, יסוריה מעמיקים עוד יותר את פצעי (י' טריואקס, א' שטינמן, 'ספר מאה שנה', תל אביב 1938, עמ' 480).

אחר כותב הוא לזד"ל:

הלא כבר מזמן אין לי לא סוסים ולא מחרשות, הכל מכור. אם יש ביכולתך, מבלי שכבודי יפגע, לסדר לי סיוע שנתי לשם נטיעת כרמים. בפרות אין שום רווח. משתים עשרה נשארו רק שבע. הן מתות מאין חציר למרעה (שם, עמ' 481).

שנת 1886 הייתה שנה רבת מתיחות במושבה. מאבקים חריפים פרצו בין אגודת "רודפי שלום", שפיינברג היה מראשיה, לבין אגודת "אחים", שנתמכה בפקיד אוסוביצקי. בתווך היה מיכאל הלפרין, מנהיג אגודת "הפועלים", שהפגין תמיכה בלתי מסויגת באגודתו של פיינברג ונחשד על ידי אוסוביצקי כחותר תחתיו. מצב הדברים הידרדר לשיא בפברואר 1887, כאשר הלפרין סירב לעזוב את המושבה על פי פקודת אוסוביצקי. בתגובה השתמש אוסוביצקי בנשק חם נגד קבוצת הפועלים, ואף עירב את הצבא הטורקי. מעשה זה קומם את המושבה כולה, הוחלט לגרש את אוסוביצקי ולא לתת לו דריסת רגל במושבה.

במכתבים חריפים דרש הברון רוטשילד להחזיר את הפקיד לראשון לציון ולסלק את המתקוממים וביניהם את יוסף פיינברג. באפריל 1887 הגיע הברון לראשון לציון, אסף את בני המושבה, הביע בפניהם את כעסו, והודיע כי ימשיך לתמוך רק באלה שלא מרדו. זמן קצר אחר כך מסר כי יעביר את הפקיד מראשון לציון וכי סלח למורדים למעט יוסף פיינברג. באותו מעמד פנה הברון לפיינברג ואמר:

אתה הכנסתה אותי לעניין זה וכאיש משכיל היה עליך לשמור כי לא תגיע המריבה לידי כך. מכור נחלתך וצא מפה (ז.ד. לבונטין, "לארץ אבותינו", א, תל אביב תרפ"ד, עמ' 91).

הברון נתקף בזעם שלא היה טיפוסי למזגו, הוא האשים את פיינברג כי הוליכו שולל בשנת 1882 ושעודד את הלפרין בעת המרידה. פיינברג לא נשאר חייב ועל פי אחת העדויות ענה באומץ לב: "כל המליונים שלך לא יהי בכוחם להוציאני מכאן, אדוני הברון". והברון השיב: "אם כך אתה נחשב כמת בעיני". למחרת כתב פיינברג לברון:

חשבתי את עצמי למת ואבוא אל עולם האמת. לא נתנוני להכנס, כי אמרו חי אנוכי. וכאשר אמרתי לבית הדין של למעלה, שהברון אמר לי כי מת אנוכי, ענוני: אין כוחו של הברון לגזור על החיים והמתים.

האירוע מצא חן בעיני הברון ואף שיעשעו. בהשתדלותו של שמואל הירש הותר לפיינברג להישאר במושבה עד סוף השנה כדי שיוכל לסלק את חובותיו. על מצבו באותם ימים ניתן ללמוד ממכתבו לזד"ל:

המעשה אשר עשית בשלחך לי את ההמחאה? אתה הצלתה את המשפחה מחרפת רעב ובבית אין פרוסת לחם. נלאיתי. האמצעי האחרון למכור רכושי, לפרוע חובותי לברון ולחפש עסק אחר – בית חרושת (י' טריואקס, א' שטינמן, 'ספר מאה שנה', תל אביב 1938, עמ' 481).

שבור ורצוץ עזב פיינברג את המושבה, לאחר כחמש שנים וחצי של עבודה והתנדבות. הוא מכר את נחלתו בראשון לציון והגיע ללוד, שם הועסק בבית הבד שבבעלות ישראל נימצוביץ. העסק נמכר לפיינברג, והוא הבטיח לשלם את היתרה בתוך שנתיים. פיינברג עבר להתגורר עם בני משפחתו בחצר בית הבד, שם גדלו ילדיו כשהם מנותקים מבית הספר ומכל חברה יהודית. הוא הסתבך בחובות כבדים, ונאלץ למכור את חלקו לשותפו. "אלי, על שום מה נענשתי ככה? יחידי, ללא רעים, ללא עזרה! זקנתי, אין שינים, חולה אני תכופות" (שם, עמ' 482). פיינברג רכש עגלה ועבד זמן מה כעגלון. גם בעבודה זו לא הצליח להתפנס בכבוד. בייאושו החליט ב- 1890 לנסוע לרוסיה כדי להיטיב את מצבו. הדבר לא עלה בידו, והוא שב ליפו. הוא רכש בית מרקחת פרטי שאותו ניהל במשך עשר שנים. באותן שנים נמנה עם עסקני הקהילה היהודית ביפו ופעל במסגרת הוועד הפועל הציוני בארץ ישראל. הוא התכתב עם הרצל וב- 1898 היה בין מקבלי פניו.

בשנת 1902 חלה יוסף פיינברג, ורופאיו יעצו לו לצאת ליריחו להבראה. כעבור ימים אחדים נמצא בחדרו ביריחו ללא רוח חיים. בן 47 היה במותו והותיר אישה ושישה ילדים. יוסף פיינברג נקבר בהר הזיתים.

אין כמילותיו של זד"ל משנת 1882 על חברו פיינברג כדי לתאר את מסכת חייו:

חשבתי מה היה לראשון לציון וליתר המושבות לולא שינס האיש היקר הזה את מותניו לעזוב בני ביתו בארץ הקודש ולעבור אורחות ימים למען הביאו העזרה על ידי נדבת לבב השר הנדיב הזה? הוספתי לחקור במופלא ממני ולחשוב על דבר השאלה הישנה – צדיק ורע לו. יבוא יום ויבינו חובבי ציון מי המה הגבורים הנאמנים אשר עדרו בלא לב ולב להניח אבן הפנה לשיבת בנים לגבולם (ז.ד. לבונטין, 'לארץ אבותינו', א, תל אביב תרפ"ד, עמ' 75).

הערה: חלק מהציטוטים מופיעים בדילוגים.