תדאוש פנקייוויץ', פולני, רוקח במקצועו, שהגרמנים אפשרו לו להמשיך ולהפעיל את בית המרקחת שלו גם כאשר האזור שעמד בו נכלל בשטח שנועד להיות הגטו של יהודי קרקוב. בית המרקחת היה לנקודת מפגש בין הצד ה"ארי" לגטו היהודי בקרקוב. מפגש זה סייע לתושבי הגטו בהברחות ובקבלת ידיעות מן הצד ה"ארי". בקטע זה מתאר פנקייוויץ' סגירת גטו קרקוב.
ב- 3 במרס 1941 התפרסמה ב"קראקאואר צייטונג" פקודת מושל אזור קרקוב, וכטר, על הקמת רובע יהודי. הפקודה נומקה בטעמי בריאות וביטחון... בפקודה נאמר שעד 20 במרס 1941 חייבים כל ה"ארים" לעזוב את השטח המיועד לגטו, והיהודים מקרקוב (15,000 איש שנותרו מתוך 80,000) יתפסו את הדירות הפנויות...
יהודים מגורשים מהגטו עם חפציהם על עגלה רתומה לסוסים, קרקוב, פולין
התחילה נדידת עמים. מאור הבוקר עד שעות הערב המאוחרות, לאורך רחובות העיר, נסחבו עגלות רהיטים, עגלות משא, עגלות איכרים ועגלות יד, כשהן מעבירות רכוש למקום המגורים החדש. הדירות המתקבלות על הדעת נתפסו מהר, וכל הקודם – זוכה.
כל יום דומה היה למשנהו. אותן הקובלנות, אותו הקצב המטורף, אותו הרעש, אותן הצעקות ואותו הבכי; אנשים התעלפו מרוב עייפות, אחדים סחבו בעצמם עגלות עמוסות חפצים, אפילו מרחובות מרוחקים. פני רחובות קז'ימייז' השתנו מיום ליום. אופייה של השכונה שקנתה לעצמה ייחוד במשך מאות שנים, נעלם במהירות. משפחות שלא עקרו מכאן במשך דורות עזבו עכשיו; נסגרו חנויות, מסעדות, בתי כנסת, שמאות שנים של קיום הטביעו עליהם חותם עמוק. נעלמו כלא היו התמונות המיוחדות לרחובות קז'ימייז' העתיקה; שוב אין רואים בהם יהודים בבגדים שחורים, במגבעות לבד, בכיפות ראש, בכובעי פרוות שועל, יהודים בעלי זקנים ופאות, המשוחחים בקרנות רחוב, המטיילים והמדברים בתנועות ידיים. נעלמו לאי שם חבורות הילדים הרעשנים, בלבושם הדל, שקיפצו בסמטאות הצרות, ...שוב אי אפשר לקנות כמקודם סחורות ברחוב; בעלי החנויות אינם עומדים עוד בפתחי בתי העסק שלהם. הכול נסגר.
לקריאה נוספת:
קרקוב
באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא גטו ובידוד
אנציקלופדיית הגטאות
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד
