תולדוט אתר ההיסטוריה - מעדותה של חוה ויינברגר על המעבר לגטו בדברצן, הונגריה, והגירושים ממנו

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ויינברגר (כהן) חוה, ילידת דברצן ( Debrecen), הונגריה, 1933.
העדה נולדה למשפחה אמידה. ב-1941 נשלח אביה לעבודת כפייה ל-Hajdunanas. ב-19 במרס נכנס צבא גרמניה להונגריה. העדה גורשה עם משפחתה לגטו דברצן וכעבור מספר שבועות לבית חרושת ללבנים. בקיץ 1944 גורשה העדה ל-Strasshof ובהמשך נשלחה לעבודת כפייה בחציבת אבנים. לאחר מכן עברה העדה לחווה חקלאית שם עבדה בחטיבת עצים. בהמשך הועברה שוב ל-Strasshof ומשם לגטו-מחנה טרזינשטט. העדה שוחררה על ידי הצבא האדום. בהמשך נפגשה עם אביה ששרד את המלחמה ועלתה למדינת ישראל בשנת 1949.

אחרי כמה ימים, יצא חוק שב-27 לאפריל צריכים להיכנס לגטו. במרכז העיר, איפה שבית הספר שלי, שם היה איזה מרכז יהודי, שם ריכזו את הגטו הגדול. על-יד זה היה מרכז יותר קטן, כמה רחובות קטנים, שם ריכזו את הגטו הקטן.

בגטו הגדול היו צריכים לרכז את יהודי דברצן ובגטו הקטן יהודים מהסביבה. גם שם היתה סביבה. זו היתה עיר מחוז ומרכז, הוידו, ומסביב היו הרבה קהילות יהודיות קטנות יותר, והן גם-כן היו צריכים להיכנס כמונו לגטו. לפני שנכנסנו לגטו יצא חוק: לגטו אסור לקחת רק כמה דברים קטנים. צריכים הכל להשאיר איך שהיה בבית, והם יבואו ויסגרו את הבית.

אמי לא רצתה כל-כך להשאיר הכל בבית. היתה לנו שכנה לא ממש על ידינו, קצת יותר רחוק. היתה לה חצר ענקית. קראו לה דודה פקטה. והיא הלכה אליה בלילה ואמרה לה: תראי, אסור לנו לקחת תכשיטים, אבל יש לי זיכרונות מאמא שלי. את אמי לא כל-כך הכרתי, יש לי רק את הזיכרונות האלה, מפני שהיא מתה כשהייתי בגיל 7 והיתה לי אמא חורגת. והייתי רוצה מאד כמה דברים מהזיכרונות, תכשיטים ודברי כסף, להשאיר אצלך ולקחת אליך. אז היא אמרה שהיא צריכה לעשות בור באמצע הגינה ולסגור את זה בעשבים. שנבוא למחרת בלילה ונביא את זה והיא תשמור לנו. ואמי ואני השארנו את שתי האחיות הקטנות, בנות 4 ו- 6, לקחנו כמה דברי כסף וזהב ומטבעות. ובאמת הבור היה מוכן. היא הכניסה את זה בשקים בתוך הבור וסגרה את זה באדמה ועל זה שתלה שיח או עץ. והיא שמרה על זה.

כשנכנסנו לגטו, אני זוכרת את היום, באו ז'נדרמרים ונכנסו לבית וגירשו אותנו בגסות רבה החוצה. עמדה עגלה על ידינו. הכנו כמה תרמילים קטנים, כמה דברי לבוש מה שנתנו. לא נתנו הרבה לקחת. אמרו שנצטרך לקחת קצת אוכל איתנו לכמה ימים. ואמי, אני זוכרת, אפתה עוגיות ולחם. בחצר היה לנו מטבח קייצי כזה ושם גרה עוזרת, עד שהיה מותר. ואפינו לחם, לא אחד, כמה, ועוגיות, והכנסנו. ולבוש. אמי אמרה שניקח רק דברים חדשים לשבת, שיהיה לנו לבוש טוב. ויצאנו החוצה.

וראינו את כל השכנים שעד עכשיו היו חברים, כמעט עד הגטו, עד 19 במרס, עד שנכנסו הגרמנים. וצחקו ממש, שמחו, וראיתי על הפנים את השמחה. היו כאלה שממש צחקו ואמרו מילות גנאי, 'יהודים מלוכלכים'. ולא היו אומרים את זה לפני כן בנוכחותנו. אולי מאחורי גבינו כן, אבל בנוכחותנו… וזה כאב לי, זה השפיל אותנו מאד, ללכת… את החפצים שלנו זרקו על העגלה. וכל הדרך אספו עוד יהודים, עוד משפחה. כמובן אבי לא נכנס איתנו לגטו.

ש. הילד הזה ש…

ת. אני לא ראיתי את הילד, אבל ההורים שלו, שהיו ממש מקורבים לשלטון, הם היו אנשים מאד אינטליגנטים, מאד נחמדים. ואני זוכרת אפיזודה אחת שצעקה השכנה הזאת, שהיתה מקורבת לראש הממשלה ממש. לא רוצה להגיד פה שמות. ממש מקורבים. והיא אמרה יום אחד לאמי: תרז, בואי מהר, אני מוכרחה לספר לך! ואמא שלי רצה. זה היה עוד ב-1943. אני מוכרחה לספר לך! מה קרה? היה לה בן טייס שהתחתן עם יהודיה מבודפשט. אבל לא סתם יהודיה, עם תואר אצולה. והיו בבודפשט הרבה יהודים עם תואר אצולה. בחורה מאד יפה ועשירה. והיה להם תינוק. והיא מאד כעסה שהוא לא סיפר על החתונה ועל אשתו. נו, הנה, הוא הביא את רבקה הביתה. גם לאשתו של הורטי קראו רבקה. אמרו שגם היא מקורבת באיזו צורה ליהודים. אבל זה לא בטוח שזה נכון. אבל קראו לה רבקה. לא פעם צעקו: הורטי, תוציא את רבקה מהבית! כי הוא היה טוב ליהודים כביכול. והבן שלו גם כן, כשהיה בשלטון ולא נכנסו הפשיסטים, סלשי, בשלטון היה הכל בסדר.

את הורטי עצרו הגרמנים ואחר כך הכל השתנה. אני זוכרת איך האנשים השתנו תוך כמה ימים, זה קשה לתאר. כל מה שהיה להם בלב בפנים יצא נגד היהודים. ממש ראית שמחה. היתה לי רק שכנה זקנה שסיפרה לי תמיד מהתנ"ך ורצתה שאקח אותה לירושלים. אמרה לי: מה אם את תישארי איתי? לפני הגטו, היא שמעה שאני נכנסת. את תישארי איתי, אני אקח אותך לבת שלי ואת תישארי איתי. אמרתי: לא, אני הולכת עם אמא. היא אהבה אותי, הייתי ילדה מאד יפה, עם צמה ארוכה. היא באמת אהבה אותי. היא חשבה ברצינות מה שהיא אמרה, אני חושבת. לא בטוחה, יכול להיות שאם היו לוחצים עליה היתה מוסרת אותי, אבל היא הציעה לי את זה.

בגטו כמובן היה מותר לצאת כמה ימים. זה היה במרכז העיר. היו בתים של היהודים, אבל לא קיבלנו בית כמובן. לא קיבלנו אפילו חדר. היו כמה משפחות בחדר. מי שהיה משפחה גדולה קיבל חדר בתור דירה. קודם היו שני גטאות, הקטן והגדול. אחר-כך חיברו ביחד. בימים הראשונים היה מותר לצאת עם אישורים. פעם אחת יצאתי מהגטו. כמה זמן לפני שיצאנו לגטו, שברתי חלון בדירה שלנו. ודרך איפה שמכניסים את הפחם בחורף, גם אפשר היה לעבור דרך המרתף לדירה. ואף פעם לא סגרנו את החלון של המרתף לגמרי. אז הבאתי כמה דברים מהבית דרך החלון השבור, דרך המרתף. עוד לא היו גרים בו. והיה במרתף גם אוכל. תמיד אחסנו שם אוכל. אמי עשתה תמיד כל מיני… למשל שלחנו לשחיטה אווזים והיא עשתה שומן מהאווזים. והיו שם כל מיני דברים שהיא בישלה לחורף, ריבות ודברים כאלה. אז עוד לקחתי כמה דברים.

אחר-כך היה אסור לצאת מהגטו. ובאו כל מיני שמועות. לאמי היתה דודה מבוגרת, אשה מאד עשירה, שהיתה מתנדבת בארגון הנשים, כמו פה נעמ"ת נגיד. היתה לה נכדה, היא טיפלה בנכדה מפני שאבא של הנכדה מת. היתה אשה לא בריאה. והיא סיפרה לנו שהיא שמעה, שוויץ, פה שם, אפשר אולי לרשום את הילדים. היו שמועות. לא ידענו בדיוק. והיא היתה מקורבת להנהלת הגטו, מפני היו שם עוד אנשים שהיו חולים והיו צריכים טיפול. המשיכו לפעול קצת, לא בצורה שהיתה פעם. לעזור. ושמענו. לא ידעתי שזה קסטנר, או איך, אבל שמענו. [הכוונה ל"רכבת קסטנר", רכבת שיצאה בסוף יוני מהונגריה ועליה 1,684 יהודים. שלא על פי התכנון המקורי הגיעה הרכבת למחנה ברגן-בלזן. אך לבסוף נשלחו כל יהודי הרכבת לשוויץ וניצלו ממוות].

הרב שלנו, הסטטסקו, מאיר וייס, שנהיה אחר-כך מנהל הגימנסיה הדתית בירושלים, שמעתי שהוא נרשם לטרנספורט הזה ואת ראשי הקהילות יקחו לשוויץ. אז לא ידעתי שיקחו אותנו לאיזה מקום. והיה רב גדול שקראו לו רב יואליש טייטלבאום. עבר דרך הגטו שלנו. ואמי מאד רצתה לגשת אליו ולדבר איתו, שיתן לנו ברכה. אבל אנשים לא נתנו להיכנס לרב.

ואלו שבאו לא בדיוק מהונגריה, מהסביבה או פליטים - לקחו אותם לפנינו בטרנספורט הראשון. אחר-כך לקחו רק את יהודי הגטו. ואמי מאד בכתה ואמרה שהיא מאד רוצה לראות את אבי והיא לא יודעת מה יקרה לנו ולאן יקחו אותנו. שמענו שלוקחים מפה את הגטו ומעבירים אותנו לאיזה בית חרושת ללבנים. ולא ידענו יותר.

ופתאום התחילו לבוא אנשים מהקבוצה שאבא שלי עבד עבודת כפיה ומישהו סיפר: אבא שלך כנראה יבוא עם הטרנספורט הבא לבקר אותך. וכשעברנו משם לבית חרושת ללבנים, היה מאד רע שם. שם היו כבר לא בתים אלא מין גגונים, בלי צדדים, אפילו לא צריף.

ש. מתי זה היה?

ת. זה היה אחרי שבועיים-שלושה בגטו. בדיוק את התאריכים אני לא זוכרת, הייתי מאד קטנה. ושם באמת התחיל הסבל הנורא. אוכל לא נתנו, רק שתייה היתה. בבית החרושת ללבנים, אחרי יום יומיים, התחילו לבוא רכבות. לא של נוסעים, של משא. והתחילו לצעוק ברמקולים, שאלו שמאד חולים ואלו שיש להם הרבה ילדים - מיד יתייצבו על-יד הרכבת וישאירו את כל מה שיש להם, שאין צורך לקחת שום דבר.

ש. אפילו לא את התרמיל הקטן?

ת. הם אמרו שלא צריך לקחת שום דבר. שהם ישלחו אחרינו. ואני יצאתי לראות מרחוק, ואני ראיתי שעומדים אנשי ס"ס עם מוט וצועקים "שנל, שנל" ונותנים מכות. מהר מהר מהר. היו דוחפים את האנשים בכוח. ומה שראיתי אף פעם לא אשכח. עמדה שם אשה עם תינוקת ואמרת: אין מקום כבר לעלות! אז הוא תפס את התינוקת וזרק לתוך הרכבת. והאמא צרחה וצעקה עד שבאיזו צורה היא עלתה. "אם אין מקום אז תדחפו, תדחפו!". וגם השוטרים ההונגרים עזרו להם. וכל כך מהר הם עלו על הרכבת וסגרו אותם. ואת החלון סגרו בחוט ברזל דוקרני. זה לא היה חלון, אלא מין אשנב.

ואנשי ס"ס עלו על הקרון הראשון והרכבת התחילה לנסוע. זה היה הראשון. הצעקות השניות באו אחרי יום, נדמה לי. הם כבר הלכו ברגל. גם-כן צעקו למי שיש מעט ילדים וחולים, עוד נשארו מעט. ושיתייצבו על-יד השער. והתחילו לגרש אותם ברגל. לא יודעת עד איפה הלכו, אחר-כך כנראה כן עלו על רכבת. אף פעם לא נודע לי לאן הם הלכו.

ואמרתי לאמי שעד שאבי לא בא, אני לא יוצאת מפה, אני לא רוצה לעלות על הרכבת. וסיפרתי לה מה ראיתי. ופתאום על ידינו אני רואה רופא נותן לאשתו משהו לשתות, והיא עושה ככה, הוא גם שותה ועושה ככה. וסיפרתי לשכנים מה שראיתי, הם אומרים: אוי, כבר טוב לו, כבר טוב לו. שאלתי למה טוב לו. לא רצו להגיד. אחר-כך אמי הסבירה שהוא התאבד עם אשתו.

ש. שניהם התאבדו?

ת. שניהם התאבדו. על ידינו ממש. וכל יום היה יותר גרוע. וחיכיתי לאבי וחיכיתי, והוא לא בא.

ש. תסבירי לי קצת. אמנם עדין לא ידעתם לאן לוקחים אתכם, אבל האם היו איזה שמועות, איזה ניחושים לאן?

ת. כבר כשהיינו בגטו והתחילו לדבר שכדאי לנסוע לשוויץ ולשלם את הכסף… דרשו הון תועפות, כרטיסים קודם כל ועוד, אמרו שצריך לתת פה ושם. שמענו שמועות. זה לא היה ברור לאף אחד ולא כולם ידעו. רק הדודה של אמי ידעה, כי היא עבדה בתוך הקהילה. היא ידעה משהו. אני יודעת שהיא נרשמה עם הנכדה שלה, ואני ביקשתי שתרשום גם אותנו. והיא אמרה: יהיה בסדר, אל תדאגו.

ש. אבל אם את חושבת שאת כולם לקחו, מי שהבטיחו ומי ששילם?

ת. אני זוכרת שלקחתי כסף. היה בית כנסת במרכז הגטו. מהרצפה עד התקרה היה מלא שטיחים, דברי ערך, תמונות, דברי כסף - לא ראית דבר כזה מה שהיה שם.

ש. איפה?

ת. במרכז הגטו. אספו מהיהודים שעוד נכנסו לגטו.

ש. הגרמנים?

ת. הגרמנים, הז'נדרמרים והגרמנים. כל הזמן צעקו: אין לכם צורך בו, תתנו! כל הזהב כל הכסף. כל הזמן: אין לכם צורך, תקבלו הכל מה שתרצו. מה שנשאר פה תקבלו אחר-כך בחזרה. יש כאלה שקיבלו ממש רשימה מה שנתנו, ויקבלו בחזרה… בסדר, יש כאלה שבאמת האמינו. לאמא שלי היו כמה תכשיטים שלא השארנו אצל הגויה בלילה - טבעת נישואין, והיא הסתירה בתוך כרית קטנה… היתה לנו איזו כרית קטנה… אחותי היתה כל-כך קטנה, היא נולדה 1,450 גרם ובנס היא נשארה בחיים. היא היתה חלשה כזאת, קטנה כזאת, והיו כל הזמן צריכים לסחוב אותה. אמא שלי השאירה עליה איזו כרית קטנה ואמרה: טוב, אני אעשה חור ואכניס טבעת נישואין ועוד עגילים או משהו שהיה לה. אני לא זוכרת בדיוק מה היה. אני יודעת שהיא הכניסה כמה דברים.

וכל היהודים, את יודעת, כל-כך עם אמונה ופחד. בימים הראשונים בגטו לקחו את כל העשירים אחד-אחד והרביצו להם ועינו אותם. היו כאלה שמתו. שיגלו איפה התכשיטים וכל מה שהיה להם, אם מסרו את הכל. ויש כאלה שמתו שם במקום, או שיצאו בצורה נוראית. היו כאלה שקשרו אותם ברגלים עם הראש למטה והרביצו בהם לפני כולם, שיראו. וככה ביקשו: איפה הכסף ואיפה הזהב. יש כאלה שהודו ויש כאלה שמתו ולא הודו, או שלא היה להם באמת. כבר מסרו. הם לא רצו להאמין גם שמסרו כבר את הכל.

והתנגדות בגטו — לא היתה אפשרית התנגדות לכל אלה, מפני שאנשים היו מבוגרים, וילדים. את בני 17-18 עד 40 לקחו לעבודת כפיה. ואנשים פשוט נשברו ברוחם, בנפשם. בהשפלות, במכות שקיבלו. ראשי קהילות - היו שם כמה שהוציאו להורג בפני כולם. והפחידו את האנשים. מי שברח, קיבל מכות רצח או שהרגו אותו. אי אפשר היה. פשוט הזקנים עם הילדים, או מה? אני לא זוכרת שהיה איזה מרד או התנגדות, כמו בוורשה למשל. היו התנגדויות, זעם מהקהל, ניסו לברוח. היו אנשים שהיה להם לאן לברוח. בדרך-כלל ההונגרים היו אנטישמים כל-כך גדולים, לפעמים יותר אנטישמים מהגרמנים עצמם. הם היו האינטליגנציה, מה אגיד לך? היו ביניהם גם ככה וגם ככה. אבל העם ההונגרי היה יותר פרימיטיבי מהגרמנים, כי היו הרבה אנאלפבתים ועובדי עבודת אדמה והם מאד שנאו את היהודים. הם אמרו שכל מה שקרה בהונגריה זה תמיד בגלל היהודים.

ש. מה למשל?

ת. התחילו הפצצות אוויריות. בלילה באו הרוסים וזרקו את הפצצות. מאות פצצות נפלו ולא במטרות, פצצות קטנות. באו ביום האנגלים והאמריקאים וזרקו את הפצצות למטרות. והיה לנו מזל שלא נפלו בגטו אף פצצה.

... זה היה מצב פסיכולוגי מוזר ביותר. והרמאים אמרו תמיד שהכל יהיה בסדר ואין לנו מה לדאוג, והיו אסיפות. וכנראה שהאסיפות האלה… ראשית כל נתנו מידע מה קורה, ואנשים הלכו גם להתעניין מה קורה. ולא ידעו בדיוק מה קורה. אם שמעו על אושוויץ, אז הכחישו את זה. הקהילה היהודית כבר בודאי שמעה, כי היו שליחים. בבודפשט כבר ידעו. קסטנר היה כבר… התארגנו בבודפשט. כבר שמעו. זה היה הגטו האחרון של בודפשט, אז התארגנו. אבל זה היה כל-כך פתאומי, מיד אחרי שנכנסו הגרמנים! תראי, ב- 19 למרס נכנסו. באפריל כבר נכנסנו לגטו, והיינו בגטו רק כמה שבועות! והתחילו לשלוח את הטרנספורטים לכיוון קושו.

לקריאה נוספת:
בודפשט
מעדותו של דוד הולצר על הגירוש לגטו בהונגריה

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד
אנציקלופדיית הגטאות
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד