תולדוט אתר ההיסטוריה - מעדותה של רובין רחל על החיים בגטו ורשה

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

רובין, רחל, ילידת ורשה (Warsaw), פולין, 1928.
העדה גדלה בבית ציוני. אביה היה סוחר עצים. בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה. העדה למדה בגטו באופן פרטי. לאחר הגירוש הגדול מגטו ורשה, ביולי 1942, הופסקו לימודיה של העדה ומשפחתה נאלצה לעבור להתגורר במקום אחר בגטו. העדה, אחותה ואמה עבדו במפעלי שולץ בסריגה והאב עבד מטעם הג'וינט בחלוקת לחם וריבה. בשנת 1943 עברו האם והבנות לצד הארי ושרדו עד לאחר המרד הפולני בורשה, בקיץ 1944, באמצעות ניירות מזויפים ונדודים ממקום מסתור אחד למשנהו. האם ובנותיה הסתתרו עד סוף המלחמה בכפר קטן בשם Chotow ולאחר סיום המלחמה עברו לצ'נסטוחובה (Czestochowa). בשנת 1947 עלו האם והבנות לארץ ישראל.

בסוף ספטמבר, תחילת אוקטובר שנת 1940 נסגר הגטו ואז ריכזו את כל האנשים במספר רחובות, ברובע מסוים. מי שגר ברחובות שלא היו אמורים להשתייך לגטו הזה, היה חייב לעבור לאותם הרחובות שהגרמנים הועידו ליהודים. הרחוב שלנו חולק באמצע על ידי חומה, כשהצד הבלתי זוגי היה של הנוצרים. אנחנו גרנו במספר שלושים ונשארנו. רק אסור היה לצאת לרחוב הזה. עשו כניסה לרחוב המקביל שמשם היינו יוצאים. וגם בגטו למדתי בקבוצות כאלה קטנות של עשר, שתים-עשרה ילדות. ואז כמובן שגם על לימודים, כל דבר היה עונש מוות, גם בשביל ללמוד. אז היינו לוקחים את המחברות שלנו וקצת ספרים, ספרים לא כל כך היו, המורים נתנו לנו. היינו לוקחים את זה בשקים עם קמח. למדנו בקבוצות, ותמיד מישהי שמרה אם אין איזה סכנה, שלא יראו שיש כמה ילדים ביחד, שלא יחשבו שזה לימודים.

ש. כל הזמן הזה היה עדיין כסף להורים לשלם?
ת. להורים היה כסף לשלם, כנראה חסכו, במטבע זר, אני חושבת, חסכו. רוב הגברים, תשעים ותשע פסיק תשע אחוז לא עבדו. אבא שלי עשה ניסיונות כושלים לעשות איזה עסק, פתח איזה מסעדה, אז בדיוק את הרחוב הזה חתכו. כמובן שהיה קשה מאד והיינו תמיד רעבים מאד.

ש. את זוכרת את זה?
ת. אני זוכרת שהייתי רעבה מאד, ורק דיברתי עם אחותי, שהיתה גם החברה שלי הכי טובה, דיברנו רק על אוכל, מה שפעם אכלנו ואיך שפעם גרנו. היה לנו קר. לא היה כמעט מה לאכול. חילקו שמינית לחם, איום, יותר חול מאשר לחם היה שם. אבל מצבנו היה יחסית לא רע לעומת מה שנעשה במשך הזמן בגטו מסביב. זה היה גיהינום שאין לתאר אותו במלים. הגרמנים שלחו לגטו ורשה המוני אדם מיתר חלקי פולין. הגטו היה צפוף בצורה נוראית. אנשים מתו מרעב כמו זבובים. היתה מגיפה של טיפוס הבהרות שהפילה קרבנות. קבורה לא היתה. את הגופות היו שמים ברחובות, מכסים אותם בעתונים. בהתחלה הייתי מזועזעת כשראיתי [...] גוויות [...]. הרחובות היו מכוסים בגוויות האלה, איפה שלא זזנו. היו מקבצי נדבות במצב נוראי, עם סמרטוטים על הרגלים. ויש לציין שהחורף הראשון היה קשה מאד. הקור בוורשה הגיע ל-25 מעלות מתחת לאפס. הרחובות של הגטו זה היה זוועה שאי אפשר לתאר אותה.

כשאני הייתי הולכת ללמוד, אז היה לי איזה סנדוויץ', בדרך כלל לחם עם קצת ריבה. הוא קצת אולי בלט החוצה. קשה מאד היה להגן על הסנדויץ' הזה, כי ילד היה בא ופשוט קורע מתוך השקית את הסנדוויץ' [...]. הרעב היה כל כך נוראי שזה אי אפשר לתאר במלים.

ש. איך לכם היה בכל זאת את המעט?
ת. היה קצת כסף, היה איזה שוק שחור. אכלנו דברים פשוטים: דייסות על מים, לחם עם ריבה. ותמיד הייתי רעבה, תמיד חיפשתי מה לאכול. אבל לא היה נורא אצלנו בבית. גם לא היה חימום. אבא סידר איזה תנורצ'יק כזה קטן שעישן מאד, אבל בכל אופן קצת חימם. לא היה חשמל, גז היה, אז אבא סידר תאורת גז. איכשהו חיינו.

ש. רק המשפחה שלכם היתה בדירה הזאת?
ת. המשפחה שלנו, ארבעתנו. איך שהוא חיינו, קל לא היה, אבל הייתי ילדה, היו לי חברים וחברות, אהבתי עוד לשחק. לא היה כל כך נורא לי אישית. לתמונות הזוועתיות האלה מבחוץ התרגלתי. זה קשה להבין היום, אבל כילדה קטנה התרגלתי שהולכים ברחוב בין הגופות האיומות האלה, בין מקבצי הנדבות. ראיתי גם ילדים שהיו מטפסים על החומות, והגרמנים היו תופסים אותם. בשביל להבריח מהרובע הארי לגטו איזה אוכל, והגרמנים היו תופסים אותם. או שהיו הורגים אותם או שהיו מכים אותם. או שהם היו מצליחים. וככה חיינו.

הגטו היה מחולק לגטו הגדול והגטו הקטן. החלק שלנו היה הגטו הקטן. להגיע לגטו הגדול היה גשר, מעל לרחוב וולדנה, גשר עץ. היינו הולכים על הגשר הזה. למטה ראינו חיים: חשמליות, אנשים לבושים טוב. אנחנו היינו עוברים שם, ושם היו עומדים הגויים וצועקים: היהודים זורקים עלינו כינים. באמת היתה כינמת, היה סקאביאס, היו כל הצרות האלה. אבל הכי הרבה סבלנו מהטיפוס הזה.

ש. אחותך גדולה ממך או קטנה?
ת. אחותי גדולה ממני בשנתיים. אהבתי אותה מאד, וככה איך שהוא חייתי. למדנו אפילו. היינו עושים הרבה בלט, אני זוכרת, רקדתי בלט. בבית היה פסנתר. היה עוצר, כמובן, אז בשמונה כולם כבר היו בבית. אמא ניגנה שירים רוסיים, כי הורי מרוסיה. אבא היה לו קול, [וב]ערב, היה שר. מאד אהבו אותנו את שתי הילדות. איך שהוא...

ש. וכל זה בזמן הגטו, בתקופת הגטו?
ת. כל זה בתקופת הגטו.

ש. הייתן הולכות לבד לקבוצות הלימוד האלה, או ההורים היו מלווים?
ת. כן, לבד. אני כבר הייתי בת אחת-עשרה, שתים-עשרה. אחותי היתה בת שלוש-עשרה, ארבע-עשרה. היינו מאד עצמאיות, הכל עשינו לבד. ההורים לא כל כך התערבו בחיים שלנו. והיו לנו חיי חברה מאד תוססים, אפשר להגיד.

ש. מה עשו ההורים במשך היום?
ת. לא עשו שום דבר. אני ממש לא זוכרת מה עשו הוריי. בטח נפגשו עם חברים, טיילו. לא יודעת, לא זוכרת, אין לי מושג. אני מאד זוכרת את הילדות ואת הילדים, ואת המורה שלי שהיתה ממש, עד היום היא חיה בתוכי. המורה שריכזה את הקבוצות, עד היום היא חיה בתוכי. זו היתה אישיות בלתי רגילה. היא נתנה לי לכל ימי חיי, מין בסיס איתן של אנושיות וידע. מה שלמדתי בקבוצות האלה זה נשאר אתי וזה בתוכי עד היום.

לקריאה נוספת:
ורשה
אדם צ'רניאקוב - האיש בראי יומנו
מזיכרונותיו של דוד וודובינסקי על היודנרט בגטו ורשה

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד
צילום בגטו ורשה (תערוכה מקוונת)
ישראל גוטמן, גטו ורשה - עדויות וידאו מתוך המוזאון לתולדות השואה, יד ושם