תולדוט אתר ההיסטוריה - מעדותה של רות פרוימוביץ' על המעבר לגטו ראדום

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

פרוימוביץ' (גולדפרב) רות, ילידת ראדום (Radom), פולין, 1934.
ילדותה של העדה עברה עליה בראדום עד הגירוש אל הגטו, עם הקמתו באפריל 1941. העדה הוברחה אל מחוץ לגטו למשפחה פולנית, שקיבלה תשלום על הטיפול בה. עקב הסכנה הגוברת הוחזרה העדה אל הגטו, שם היא הוסתרה, יחד עם ילדים נוספים, במפעל. ב-1943 גורשה העדה למחנה העבודה פיונקי (Pionki) ומשם בקיץ 1944 גורשה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בסלקציה הופרדו העדה ואמה מאב המשפחה. העדה הצליחה להתחמק מצעדות המוות עד לשחרור המחנה. לאחר סיום המלחמה שהתה בבית יתומים ובמוסדות עזרה יהודיים בעיר קרקוב. העדה עלתה למדינת ישראל ב-1957.

שלט שכתוב עליו הרובע היהודי, רדום, פולין

אחרי איזה תקופה גירשו אותנו מהדירה, עוד לפני הגטו, כי הם חיפשו דירות בשביל הגרמנים. ואנחנו הלכנו לגור בבית מדרש היה לא רחוק, אז שמה כבר הפכו אותו למגורים, כי גם את הדוד שלי, שגם כן גר ברחוב ראשי, גם אותם גירשו מהדירה, אז גרנו כולנו שמה בבית המדרש הזה.

ואחר כך היה גטו, והבית הזה שגרנו, יצא בתוך הגטו. ככה שלא היינו צריכים עוד לעבור. ואני זוכרת שאחר כך אבא שלי עשה בעליית הגג, בבוידעם כזה, הכין איזה מקום. היה מאוד צפוף שמה, היינו המון אנשים באותה דירה, אז הוא שמה עשה איזה רמונט, הכין את עליית הגג שאפשר יהיה לגור שמה ועברנו ברחוב שפיטלאנה בראדום. כל החיים מלווה אותי רחוב שפיטאלנה הזה. והבית הזה, מספר 2.

עברנו למקום אחר. אפשר להגיד לקצה של הגטו, כבר קרוב לתיל, איפה שהיה קצה הגטו, כי הגטו נמשך ממרכז העיר עד הקצה שמה, שזה היה כבר קצת יותר דליל וגרנו שמה. ואני זוכרת שבת דודה שלי התחתנה בגטו, וזה היה מאורע מאוד חשוב במשפחה. בת אח של אמא שלי התחתנה, ועשו להם חופה שמה בחצר של הרחוב שפיטאלנה 2, ואני זוכרת שהחזיקו כזה מין טלית על מקלות, בחוץ.

ש. והיתה חתונה?
ת. כן, היתה חתונה בגטו. אני חושבת שזה היה בשנת... בהתחלת...

ש. זה היה בשבילך מעבר דראסטי מהבית לגטו, או שהבית שלהם היה...
ת. לא, הבית שבו גרנו זה לא היה הבית שמלפני המלחמה. זה היה בית שעברנו כשגירשו אותנו מהדירה שלנו ועברנו לשם, אז הדירה הזאת כבר היתה בתוך [תחום] הגטו, אז לא עברנו. אחר כך היה נורא צפוף, גרו שם המון אנשים בדירה הזאת, אז עברנו למין עליית הגג שאבא שלי סידר שם איכשהו שנוכל לגור שמה.

אבל עם כל זה עוד לא היתה שואה, שהרגו המוני אנשים. הרביצו, אני ידעתי שהרביצו ברחוב, שהרגו פה ושם בן-אדם, אבל זה לא היה שתפסו, לא היתה עוד שואה, את מבינה?

פתאום הודיעו, הגרמנים כל הזמן היו תולים הודעות כאלה בעיר: ככה להתנהג, ככה להתנהג, ואיזה עונשים יהיו. למשל, הדבר הראשון שהבנתי את זה ככה עמוק, זה היה הודעה שיהודים צריכים למסור את הכלבים. שהם צריכים להביא את הכלבים מקום אחד. כל יהודי אסור לו להחזיק כלב. ואז ככה, [כ]ילדה קטנה אמרתי: למה, מה כלבים? מה הסיבה של הכלבים? פשוט לא הבנתי.

ש. לא, זה דווקא מאוד הגיוני, התגובה שלך.
ת. ואחר כך אני זוכרת עוד מהמודעות האלה, שיום אחד הודיעו שכל אחד שיש לו פרווה, אפילו צווארון מפרווה במעיל, או פרווה מתחת למעיר או פרווה, צריך למסור את הפרווה בבניין אחד שמה בגטו, להביא את הפרווה.

לקריאה נוספת באתר יד ושם:
אנציקלופדיית הגטאות
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד