מתתיהו בייסקי , יליד רודה פבייניצקה (Ruda Pabjanicka), פולין, 1931.
גרמניה פלשה לפולין בספטמבר 1939. משפחת העד עברה ללודז' (Lodz) והוא עצמו המשיך את לימודיו בגטו, ומאוחר יותר עבד שם בסנדלרות ובנגרות. בקיץ 1944 , עם חיסול הגטו גורש העד עם אחיו ואביו לאושוויץ בירקנאו (Birkenau -Auschwitz), ועבד בקבוצת ילדים בחווה חקלאית סמוכה למחנה. בינואר 1945 יצא העד בצעדת המוות למחנה הריכוז גרוס-רוזן (Gross Rosen) ועבר דרך שורה של מחנות ביניהם מחנה הריכוז מאוטהאוזן ((Mauthausen וגונסקירכן (Gunskirchen), אוסטריה. במאי 1945 העד ברח ליער יחד עם קבוצת ילדים, הם נפגשו עם חיילים אמריקאים אשר הביאום לידי הג'וינט. בסתיו 1945, עלה העד בעליה לגאלית לארץ-ישראל.
כשבאנו למחנה הזה בקרחת היער, עמדו שם מספר צריפים וריכזו שם אלפי אנשים. בצריפים עצמם לא היה מקום לשבת. היו מסדרים את כולם כמו שמסדרים סרדינים בתוך קופסה: רגליים-ראש, ראש-רגליים. וצריך לשכב על צד אחד. בשביל להסתובב על צד שני צריך לחכות עד שכל האחרים גם כן יסתובבו אחד לשני. יכול להיות שהצמידות הזו זה מה שקצת חימם את האנשים, שלא מתו מקור. אבל זה היה קשה מאוד. ואני מצאתי לי מקום להתארגן ולישון לא בתוך הצריף על הרצפה, כי אם - המוטות שמחברים בין קירות הצריף, שזה ברוחב של 10-15 סנטימטר, טיפסתי למעלה ושם הייתי מבלה את כל הלילות. לא יודע, ישנתי לא ישנתי, איך לא נפלתי למטה, אינני יודע. אבל עובדה ששם החזקתי מעמד. עד שאנחנו החלטנו שאנחנו, קבוצת ילדים (כשאני מדבר ילדים, זה ילדים בני 14-15), אנחנו מכל מיני סמרטוטים שמצאנו הקמנו לנו איזה אוהל, סככה כזו, וחיינו שם. זה היה הרבה יותר טוב ומוצלח מאשר בתוך הצריף הגדול הזה, בין כולם. לכלוך היה שם נוראי. רעב היה הגדול ביותר. במקום הזה הלכלוך היה כל כך גדול, שממש על הגוף והבגדים שרצו כינים בלי סוף. אם היית מניח את החולצה על הרצפה, אני חושב שהיתה הולכת מעצמה... וכדי להתפטר מן הכינים היינו מורידים בגד, שמים אותו על אבן, ועם אבן שניה היינו דופקים על המכנסיים, על החולצה, כדי להרוג את הכינים. וכל כינה היתה גדולה כזו. מצצו ממך כל מה שאפשר היה. והיות ושם הגרמנים פשוט לא עניין אותם אם יש מגיפה. זה לא היה איכפת להם, כי הם פשוט חיכו עד שכולם ימותו. זאת המטרה כנראה.
והתהלכה שם שמועה, שהאכילו אותנו רעל. הפקודה היתה ממפקד המחנה להרוג את כל המחנה על ידי הרעלת המזון. אנשים היו כל כך רעבים, שהיו אוכלים כל מה שיש. זה שאנשים מתים - הרי מתים בין כה וכה, כך שלא היו מתייחסים שזה רעל. ומפקד המחנה לא עשה את המנה העיקרית, כי הוא חילק את זה למנות קטנות, והוא פשוט הכין לעצמו אליבי, שהוא הציל מחנה עם אנשים, כי הוא ידע שהסוף של המלחמה מתקרב, וזה היה באמת נכון.
לקריאה נוספת:
מאוטהאוזן
מחנות ריכוז
מעדותו של מתתיהו בייסקי על תנאי החיים והעבודה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שבפולין
באתר יד ושם:
מחנות ואתרי רצח מרכזיים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
עדויות נוספות בנושא המחנות הנאציים
