תולדוט אתר ההיסטוריה - מעדותו של מתתיהו בייסקי על תנאי החיים והעבודה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שבפולין

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

מתתיהו בייסקי , יליד רודה פבייניצקה (Ruda Pabjanicka), פולין, 1931.
גרמניה פלשה לפולין בספטמבר 1939. משפחת העד עברה ללודז' (Lodz) והוא עצמו המשיך את לימודיו בגטו, ומאוחר יותר עבד שם בסנדלרות ובנגרות. בקיץ 1944 , עם חיסול הגטו גורש העד עם אחיו ואביו לאושוויץ בירקנאו (Birkenau -Auschwitz), ועבד בקבוצת ילדים בחווה חקלאית סמוכה למחנה. בינואר 1945 יצא העד בצעדת המוות למחנה הריכוז גרוס-רוזן (Gross Rosen) ועבר דרך שורה של מחנות ביניהם מחנה הריכוז מאוטהאוזן ((Mauthausen וגונסקירכן (Gunskirchen), אוסטריה. במאי 1945 העד ברח ליער יחד עם קבוצת ילדים, הם נפגשו עם חיילים אמריקאים אשר הביאום לידי הג'וינט. בסתיו 1945, עלה העד בעליה לגאלית לארץ-ישראל.

...אוכל שהיה מגיע לא הצלחת לקבל אותו, כי אנשים - פשוט לא היה נשאר. אם אתה כילד היית נשאר בתור בסוף, ועד שאתה מגיע לחבית הזו שמחלקים את האוכל היית לא פעם לא מקבל את האוכל. אז הבנתי שכדי להתקיים צריך לפתח שיטות אחרות שם במקום. ואז התחלתי פשוט להתנהג בצורה אחרת לגמרי. לא כל כך משמעת שצריך לעמוד בתור או מה, ואני זוכר אחת הפעמים, פשוט תוך כדי שהביאו את סירי האוכל הגדולים, הייתי רץ עם הצלחת, מין מסטינג כזה, חוטף את הצלחת עם האוכל מתוך הסיר ובורח בין אנשים. לא חשוב שלא נשאר לך כמעט כלום בצלחת, אבל ללקק משהו עוד נשאר. והעבידו אותנו שם בהעברת אבנים, בלוקים ממקום למקום. אני לא יודע, לא היתה שום תכלית בעניין הזה, העיקר לעשות - אתה צריך לעשות משהו.

ראיתי שזה לא בשבילי, עזבתי את העבודה, חזרתי חזרה לצריף, פגשתי שם באבי. אחי המשיך לעבוד. אבי אומר לי: תראה, פה עובר קצין, מחפש ילדים, כנראה לעבודה. לך לך תראה. ודאי יהיה יותר טוב מאשר פה. ניגשתי לקצין הזה, הסתכל עלי, בדק אותי מכל הכיוונים ולקח אותי עם עוד קבוצת ילדים, כ-25 ילד לעבודה. הוציאו אותנו מבירקנאו והעבירו אותנו למחנה אושוויץ. באושוויץ היה מחנה עבודה, והגענו למחנה הזה, קבוצת ילדים, וראינו שמסביב, איפה שאנחנו הולכים, מבירקנאו ברגל, לאורך הגדר, עומדים אנשים ומסתכלים עלינו, מסתכלים. לא הבנו מה מסתכלים כל כך אנשים מבוגרים על קבוצת ילדים. יותר מאוחר הסתבר לי שאנחנו היינו קבוצת הילדים הראשונה שהגיעה לאושוויץ, ואנשים שם באושוויץ זכו לראות ילד. מפני שהם ישבו שם כבר זמן מה, יש כאלה שישבו שם מתחילת המלחמה, והם לא זכו לראות ילד. כי ילדים לא הגיעו לשם.

ושוכנו באחד המבנים שם, ומשם יצאנו לעבודה יום יום. עבדנו, בזמן שעוד יכולנו לעבוד, באקלים שהתאים לכך, אז עבדנו בחווה חקלאית. היינו בבוקר יוצאים ובערב חוזרים למחנה. בחווה הזו עיקר העבודה היה עבודת חריש, עונת החריש היה, והייתי עובד עם זוג סוסים בלגיים גדולים כאלו, עם מחרשה, וחורש, הולך, תלם ארוך של קילומטרים. כוח לא היה לי. הייתי מתיישב על המחרשה וככה רוכב עליה וחורש. טיפלנו באורוות שמה, בסוסים. חלק מהעבודה שלי היה לנסוע עם עגלה, עם שומר, להוביל מצרכי מזון מהרכבת למחנה אושוויץ. ככה העברנו שם את הזמן. וכל בוקר יוצאים, וחוזרים למחנה.

ש. איך היו התנאים?
ת. התנאים באושוויץ היו הרבה יותר טובים. אני הייתי באושוויץ כשבעה חודשים. הרבה יותר טובים משבגטו לודז' מבחינת המזון. אני מתייחס רק למזון ולא... כמובן שבמבנה המגורים, ובכלל באושוויץ, מי שעבד קיבל תנאים יותר טובים. אם היתה לנו שם עבודה. זה לא היה מחנה השמדה. מי שהרגיש לא טוב, חלה, אז כמובן שזה היה סופו. אבל אם החזיק מעמד ועבד, אז הוא גם חי יותר טוב.

ש. מבחינת אוכל?
ת. כן. בייחוד אנחנו, קבוצת ילדים שעבדנו בחווה חקלאית אז היינו משיגים אוכל. ציפורים באו לסוסים, והיינו תופסים את הציפורים ומבשלים אותן ואוכלים אותן. היינו מנסים להבריח מהחווה אוכל - תפוחי אדמה בעיקר, זה מה שהיה - למחנה אושוויץ. כמובן שלא הצלחנו כמעט להבריח תפוחי אדמה, כי זה חייב אותך לשאת כמות מסוימת, ובכניסה למחנה היו מחפשים על הגוף וקל מאוד היה לאתר ולמצוא את תפוחי האדמה שהבאת בתוך המכנסיים וקושר למטה את המכנס, וממלא של השרוול עם תפוחי אדמה עד הברכיים וככה הולך כל הדרך, מרחק של איזה 3-4 קילומטרים מהמחנה. אבל להצליח להכניס לתוך המחנה תפוחי אדמה לא הצלחנו. בכל חיפוש כזה מתירים את החוטים, ושופכים את תפוחי האדמה לתוך המכנס. והבנתי מהר מאוד, באושוויץ, שמתקרב החורף, ואם אני לא מצליח מהר מאוד למצוא איזה בגד חם, אז כמובן שאת החורף הזה לא אוכל לעבור. פיתחתי שיטה ייחודית שלי להברחת סיגריות לתוך מחנה אושוויץ.

איך הצלחתי להגיע לסיגריות? להבריח קופסת סיגריות על הגוף הרבה יותר קל מאשר לקחת ולהבריח 10-20 תפוחי אדמה. אני חלק מהזמן הובלתי נסורת מבית חרושת, נגריה, לאורוות הסוסים. כעת, האנשים שעבדו בבית החרושת היו ברובם יהודים, והם כנראה עשו רהיטים למשפחות הגרמנים שם, והם הצליחו להשיג סיגריות, מאותן המשפחות כנראה, אבל להם היה חסר אוכל. אז תמורת שקית תפוחי אדמה הייתי מקבל קופסת סיגריות. ותפוחי אדמה מן החווה עד לבית החרושת הזה להבריח - היה לי הרבה יותר קל. הייתי ממלא שקית תפוחי אדמה, שם מתחת למושב שהיינו יושבים של העגלה, ושם היה לי כבר איש קשר, שהוא ידע שאני בא, מתחת לספסל יש תפוחי אדמה, ושם הוא היה צריך להניח לי את קופסת הסיגריות. וכך העברתי את הקופסה. ובמחנה אושוויץ יכולתי להשיג לי או בגדים חמים או אוכל. העדפתי בגדים חמים, פעם זוג נעליים, פעם מעיל, פעם מכנסיים. וכך ארגנתי לי בגדים חמים. ועם הגעת החורף, והמסע המפורסם, מסע המוות שיצא מאושוויץ, אז כשהובילו אותנו מאושוויץ, אני יצאתי לבוש חם וכמובן מסודר מבחינת בגדים. וזה בעצם הציל את חיי בהמשך החורף.

כי את החיים באושוויץ, זה נשמעים קצת ורודים. אבל עונשים היו. לא חסו עלינו כילדים. קיבלנו טיפול די רציני של כל מיני עונשים שאני לא יודע איך בני אדם מצליחים להמציא אותם. זה חל גם עלינו. לא חשוב, חיפשו תמיד להוכיח לך שאתה לא בסדר, או שלא עמדת ישר, או שלא סידרת את החדר בדיוק, וכל דבר כזה מלווה בעונשים די קשים. עמדנו בזה.

ש. אותך הענישו?
ת. גם אני נענשתי. לא עונש אחד. לא הייתי הכי ממושמע. ניסיתי ליזום כל מיני דברים כדי להמשיך להתקיים, אז כנראה שבין היתר גם נתפסתי, ונענשתי.

לקריאה נוספת:
אושויץ
מחנות השמדה
מעדותו של מתתיהו בייסקי על תנאי החיים במחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה

באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
טוראי טולקאצ'ב בשערי הגיהנום
הסלקציה (ג'קי חנדלי)