פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

מאשה גרינבאום, ניצולת גטו קובנה ומחנות עבודת הכפייה באסטוניה, תיארה בספרה, "תקווה על פי התהום" על המאורעות שחוותה המחברת על בשרה: ההשפלה, הגטאות, המחנות באסטוניה ובגרמניה - עד השחרור במחנה ברגן-בלזן. בשנת 1978 עלתה מאשה ארצה והחלה לעסוק בחקר תולדות יהודי ליטא. בקטע זה היא מתארת את המפגש הראשון של אם ובתה עם מחנה העבודה באסטוניה.

אם ובתה, אמרו: "אנו באסטוניה! בעיר נרווה. היינו כאן לפני המלחמה. יש לנו קרובים בעיר הזאת".

היתה שעת לילה מאוחרת. מתוך 3,000 היהודים בחרו הגרמנים 400 נשים ו-100 גברים, הורו להם להתייצב בשורות, חמישה חמישה בשורה, וציוו עליהם לצעוד. מפוחדים צעדו האנשים בלי לדעת לאן ולשם מה. כך עברו את העיר הנמה את שנתה. האורות בחלונות והעשן בארובות הזכירו לאנשים הקפואים למחצה את מה שנגזל מהם. כשהגיעו לעברה השני של העיר, הוכנסו למגרש מוקף גדר תיל, ושם הופרדו הנשים מהגברים. במרכז השטח המגודר עמד בנין, ובו אולם ענק, אפל למחצה, שנראה כמחסן. רק כמה אצטבאות מקרשים לא מהוקצעים היו צמודות לאחד הקירות, ועליהן ספק ישבו ספק שכבו נשים, חיוורות ורזות. מרים ראתה שהן עירומות למחצה וגזוזות ראש. כולן לבשו בגדים מפוספסים. עסוקות היו במלאכה מוזרה, שתכליתה לא היתה ברורה.

החדשות עמדו מפוחדות בפינה הסמוכה לדלת, חוששות לזוז, אינן יודעות מה עליהן לעשות ולשם מה הביאו אותן למקום הזה. את הקרח שברו הוותיקות: הן קיבלו את פני הבאות בברכה ומיד החלו להמטיר שאלות: מנין וכיצד, ואם יודעות הן מה מתרחש "בחוץ". עכשיו ראתה מרים שכולן עוסקות בפליית כינים, ששרצו ברבבותיהן בדרגשים הגסים, שעליהן צריכות גם היא וחברותיה למסע לשכב. זהו אפוא פשר המלאכה המוזרה! מרים התמלאה גועל. אפילו שבעת ימי המסע הנורא, לא היה בהם כדי להשכיח ממנה את ההרגלים שניטעו בה בבית הוריה.

הלכלוך שלט בכל: הרצפה, הדרגשים, הבגדים, הקירות. אפילו האוויר היה מלוכלך, וריח מוזר וצחנה איומה מילאו את הנחיריים. הביאו מרק ולחם, אבל האסירות החדשות לא זזו מפינתן. "מוטב שתתרגלו", יעצו בחיוך מר ועצוב הוותיקות לחדשות, "ככל שתמהרו להתרגל למקום – כן ייטב לכן. מחר תיראינה גם אתן כמונו, תלבשנה אותן בגדים, תסבולנה כמונו מכנים, ותעבודנה מבוקר ועד ערב על קיבה ריקה ובקור. כאן לא גטו. כאן מחנה עבודה". למשמע דברים אלה הצטייר לפתע הגטו בזכרונן של מרים ובני משפחתה כמעין גן עדן אבוד.

שישה חברים מארגון ברית ציון נכללו בטרנספורט. כאשר הובאו חפציהם חזרה מתחנת הרכבת באלקסוט לבתי המלאכה של הגטו, כדי להוציא את דברי הערך שנועדו להישלח לגרמניה, הסיקו חברי המחתרת שכל נוסעי הטרנספורט חוסלו. הם ארגנו ערב לזכר ששת חבריהם שנספו, הדליקו נרות לעילוי נשמתם, אמרו קדיש וקראו פואמות. בגטו ובמחתרת לא ידעו שבאותה עת עוד היו החברים בחיים, מוסעים ברכבת ליעד לא ידוע. בגטו גם לא ידעו החברים והמשפחות עד סוף המלחמה מי מהשישה ניצלו ונשארו בחיים. אשר ליתר נוסעי הרכבת, הם נשלחו לעשרים מחנות שונים ברחבי אסטוניה. משפחתה של מרים הצליחה להישאר יחד במשך זמן מה.

לקריאה נוספת:
מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על מותו של דוד קליין במחנה העבודה באסטוניה
מחנות ריכוז
מחנות השמדה

באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא המחנות הנאציים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
מחנות ואתרי רצח מרכזיים

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel