תולדוט אתר ההיסטוריה - יומן יוליוס פיירמן על אקציית הושענא רבא בגטו סטניסלבוב

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

יוליוס פיירמן נולד בסטניסלבוב בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו והוסמך כמהנדס. בזמן מלה"ע הראשונה שירת כקצין וב-1925 ביקר בארץ ישראל. עד פרוץ מלה"ע השנייה עבד כמהנדס בניין ובתקופת הכיבוש הגרמני היה חבר היודנראט בסטניסלבוב. בחודשים האחרונים למלחמה היה בבית סוהר ושם כתב את תולדות גטו סטניסלבוב. הוא הפקיד את היומן בידי פועל בניין פולני, שעבד (כאדם חופשי) בגסטפו, אדם זה הבטיח לפיירמן שימסור את יומנו לבנו אריה, שעבר את תקופת המלחמה בברה"מ. לאחר המלחמה, אריה שב לסטניסלבוב ופגש את הבנאי, אשר מסר לו את יומנו של אביו.

הגיע יום ראשון, 12 באוקטובר, הושענה רבה. באותו יום לא עבדנו. קמתי לפני 7 ושמתי לב דרך החלון, שהסימטה ליד הולדר מוקפת שומרים. נכנסתי לחדר אמבטיה להתקלח, כשפתאום שמעתי רעש בקומת הקרקע, ואמא אמרה לי ששם, אצל שליימר, נערך חיפוש ע"י הגרמנים. מיד אח"כ נשמע צלצול חזק של הפעמון בדלת וצעקות: "Auf, Auf" וחייל גרמני (שופ"ו) פרץ פנימה בצרחות וציווה על כולם לקום ולצאת החוצה. נופלת פקודה: "קחו כמה דברים הנחוצים לכם!" השעה היתה לפני 8. חשבתי לעצמי שמגרשים את היהודים למחנות. התארגנו, גם משפ' ליפמן וכל שאר הדיירים. את מנהיימר ומשפחתו השאירו בבית, היות והוא היה רופא. ירדנו למטה ליד בית הכנסת, ופה הבחנתי שיהודים מבית לסט ואחרים כבר ישבו על האדמה בגינה בדיוק מול החנות שלנו, אם כי היה יום גשום. סביבם היה משמר כבד.

בשורה עמדו כבר דבוירה עם הילדים, צ'יופה וניוסיה, אבל בעליהן של דבוירה וצ'יופה הסתתרו בעליית הגג. הובילו אותנו לבניין העירייה, שם נחנו על המדרגות שהובילו למרתף. כל הרחוב ביילובסקי ו-3 במאי היו כבר שם, ואז נודע לי שמרכזים במקום זה את כל יהודי העיר. את אביה הקשיש של הגב' מנהיימר ואת גיסיה גם כן לקחו. בערך בשעת הצהרים התחילו להסיע אותנו במשאיות ובזמן העלייה, הרביצו לנו בצורה אכזרית. על המשמר היו מופקדים אנשי גסטפו וליפמן הכיר את אחד מהם, שלו הוא היה מוסר את המפות. הוא ניגש אליו ואמר לו שהמפות בשבילם נמצאות בעבודה. הוא שיחרר אותו עם משפחתו. בסערת הרגשות, הוא שכח להזכיר אותי, אם כי עמדתי לידו, אבל אותי הגרמני לא הכיר. העמיסו אותנו על המכוניות תוך כדי מכות איומות מידי המיליציה האוקראינית בלבד (ביניהם השומר לשעבר של בית הקהילה היהודית) ובמכונית פתוחה הסיעו אותנו דרך רח' קרפינסקי ובאטורי לבית הקברות. בדרך לרח' באטורי ראיתי בין טורי האנשים שהלכו, את בן עם משפחתו. נכנסנו לבית הקברות בשער הראשי, וכאן הבחנתי כבר באלפי אנשים שישבו שורות-שורות על האדמה. בצד ימין - צעירים אוקראינים מתנועת הנוער שלהם, אשר היוו מעין קבוצת בניין, וזה עתה סיימו חפירה של קבר ענקי בן 60 מ' אורך, 20 מ' רוחב ו-5 מ' עומק. נצטווינו לשבת על האדמה ולמסור, תחת איום של עונש מוות, את כל דברי הכסף והזהב, כסף מזומן, עטי זהב וכד'. את הדברים האלה אספו יהודים בפיקוח הגרמנים. בבית הקברות שמרו שומרים אוקראינים, שופ"ו וגסטפו. אחר כך התברר לי, שזו אינה הפעם הראשונה שהם עורכים מבצע כזה, כי הם כבר היו מאומנים בכגון אלה. בסוף הציבו תחת משמר מכונת ירייה וכל הזמן ריכזו אנשים נוספים. התחלתי לחפש במבט את ההורים. והנה במרחק רב ממני, מאחור, ראיתי את סבא וסבתא והלה. את הילדים לא הצלחתי לראות. הלה נעצה בי מבט עצוב של הבנה. עיניה מלוות אותי מאז כל חיי ולא משות ממני. לא שמתי לב לסימון.

עכשיו התחיל המחזה. המפקד בעצמו התהלך בין האנשים ובדק את התעודות של אלה שעבדו אצלו. שופ"ו שיחרר את אלה שעבדו למען הצבא, כי רק את התעודות האלה הם כיבדו. את בעלי התעודות הנחשבות העמידו בקבוצה נפרדת, תחת משמר מיוחד. כשאני הגעתי, התיישבתי ממש ליד הקבר והמפקד עמד כבר מאחורי, כך שלא היתה לי שום אפשרות לגשת אליו. והנה קרה דבר מוזר, מבלי שרציתי בכך, כי ביקשתי כמה שיותר מהר לסיים את חיי, אבל אמא לא נתנה לי מנוח והיתה חוזרת ואומרת: "יש לך בן וחלה עליך החובה להציל את עצמך למענו, כדי שתוכל פעם להיות לו לעזר". הלחץ הבלתי פוסק שלה, העיר אותי מכמעט עילפון, שהייתי שרוי בו, וכשהמפקד ניגש אלי, כדי לשים קץ לחיי, התקרבתי אליו מבלי שהיתה לי תעודה, והזכרתי לו שהכנתי בשבילו מפות. הוא הזמין אותי אליו למחרת בבוקר, והרשה לי לעזוב את המקום יחד עם משפחתי.

לידי ישב אחיו של מנהיימר, אשר הצטרף אלינו כאחי, וכן דושקה ואיצק. (לצערי, היום אני יכול להגיד שלא לצערי), הורי היו רחוקים ממני ולא יכולתי להגיע אליהם. רק מבטי נפגש במבטו של סבא, ואח"כ שמעתי שהיכו אותו קשה בטרנספורט. בקבוצה, שנקראה כאילו קבוצת הניצולים, היו בערך 100 איש. בנו התקרב לכיוון שלנו ולאט-לאט הצטרף אלינו. כמה אנשים שניסו אף הם להצטרף, נורו.

בשעה 1 התחילו היריות. ציוו על הקבוצות להתפשט ולהישאר רק בלבנים, וכך הריצו אותם לקבר. הם קפצו חיים לתוכו וארבעה חיילים ירו במכונות ירייה אל השוכבים בקבר, שני גרמנים ושני אוקראינים. אחדים התמזל מזלם, שהכדור פגע בהם מיד, אחרים שרק נפצעו, נחנקו חיים.

רבים יצאו בלילה מן הקברים וזחלו הביתה. ביניהם היה אחיינו של וולטר, בנו של הפרופסור. וולטר עם הפרופסור ועם אשתו נשארו בכיכר. הכי קשה פגע הדבר בי, כי איבדתי תשעה מבני משפחתנו הקרובים לי ביותר: את הורי, שניהם בריאים לגמרי, אחותי עם בעלה ושלושת ילדיהם המוכשרים כל כך, ואת גיסתי עם בתה בת ה18-. ישבנו על האדמה ביום גשום וקר ללא ניע, מאובנים ומשותקים ושלג דקיק ירד עלינו. הסתכלתי על המתרחש, וכמה וכמה פעמים ניסיתי בכל כוחי להבין האם זו מציאות או רק איזה חזיון תעתועים. אנשים, נשים הרות עם ילדיהן על חזן, הושלכו חיים לתוך הקבר ובלי הרף ירו בגופות האדם הצפופות. כולם הלכו כמו כבשים. לא נשמעה אף לא אנחה אחת - פשוט לא להאמין. כולם היו שרויים באיזו אדישות נוראה וייאוש. המשפחות אחזו יד ביד. ככל שהתקרבו לחומת בית הקברות, גבר הדוחק. הערב כבר ירד וכל אחד השתדל לנוע לאט יותר כדי להגיע ככל שיותר מאוחר. היו גם יוצאים מן הכלל, כדוגמת ויסנר הזקן, אשר מרצונו רץ לתוך הקבר, כדי לא להמשיך ולראות את המחזה. הדוחק ליד הקיר היה כה רב, שאנשים רבים נחנקו כתוצאה ממנו. רק אדם אחד מתוך האלפים האלה ניסה להציל את עצמו וברח בדרך אל הקבר ולמרות המרדף אחריו, הצליח לחמוק בחסות החשיכה.

אלה שירו התחלפו, ובהפסקות התכבדו בכריכים. בערך בשעה 6 הפסיקו לירות והירשו לשאר האנשים ללכת הביתה. בקושי הצלחתי להתרומם, כי היום הזה הפך אותי לאדם זקן ממש מכל הבחינות, פיזית ורוחנית. עד אז הייתי מסוגל לעבוד כמו בן 20, אפילו יותר מכך. לא היתה לי אף שערה לבנה, והנה רקותיי הלבינו. את רוקח הזקן בקושי הרימו. הוא איבד לגמרי את שליטתו על רגליו לתמיד. נאלצנו יחד עם איצק לשאת אותו בלילה אפל הביתה.

בקושי הצלחנו להגיע איתו לדירתו של בן ברח' באטורי. כאן עברנו את הלילה. באותו יום הושמדו לפי הנתונים שלנו בין 10-9 אלפי בני אדם. גופות היו מונחות מעל לקברים. כ-10 פצועים הצילו את עצמם מתוך הקבר. רק למחרת התחילו לכסות את הקבר. תיארתי את כל זה בנאמנות, כפי שעיני ראו בלי שום נופך רגשי, כי כולם בעצם היו נטולי כל רגש. הנותרים, כאילו התאבנו. רק למחרת הייתי מסוגל להוציא מתוכי צליל כלשהו של אנחה, אבל לבכות לא יכולתי. כך מתוך 30 אלף יהודי העיר נותרו 18-10 אלף לערך. השאר קיבלו את ה"פתקים" שלהם עם גזר דינם. היודנראט שמר פתקים כאלה רק ללם ומשפחתו. את האחרים לקחו לבית הקברות. זייבלד ניצל רק בדרך מקרה, כי התגורר ברח' ליפובה ומשם נלקחו האנשים מיד ולא הספיקו להגיע לבית הקברות. השאר ניצלו בבית הקברות עצמו.

עקב הדוחק ליד הקיר לא הספיקו להרוג את כולם וחלק הסתתרו בבית. הקורבן שנפל מתוך היודנראט היה אדם האמיץ ביותר, הכי ישר, פליט מברלין שבגרמניה , ד"ר טננבאום, יליד סטניסלבוב, אשר שלט בחמש שפות. הוא בעצמו ארגן את לשכת העבודה היהודית, התחיל להקים את המח' המשפטית, והיה נציגם של היהודים כלפי הממשל הגרמני, הגסטפו ומפקד העיר. כשהבוס שלו רצה לשחררו, אמר לו: "אם כל היהודים הולכים, אלך גם אני איתם".

אחרי ה-12 באוקטובר התחילה התקופה השנייה בשביל היהודים. את התקופה הקודמת אפשר לכנות כמבוא, לפני שהוקם הגטו, ואילו התקופה הזאת נמשכה מ-13 באוקטובר ועד 31 במארס 1942. היתה זו תקופה שקטה בגטו, והיא הוקדשה לעבודה חיובית ויוצרת.

לקריאה נוספת:
יומן יוליוס פיירמן על הסגירה בגטו סטניסלבוב
יומן אלישבע בינדר על חיי היומיום בגטו סטניסלבוב

באתר יד ושם:
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים
יומנים נוספים בנושא הפתרון הסופי