פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אמיר דב, יליד צולפיש (ZUELPICH) שבגרמניה בשנת 1922.
גורש מבית הספר ועבר לבית ספר עממי. עבד כנפח בקלן, אך גורש כעבור שישה חודשים ע"י לשכת העבודה. בליל- הבדולח נסע בחשמלית לגבול ההולנדי, קפץ ועבר את הגבול. קרוב משפחה דאג להעברתו לאמסטרדם, שם עבד אצל דודו, כשליח. בתחילת דצמ' 1938 נעצר ע"י המשטרה, כעבור שבועיים בכלא, הועבר למחנה צבאי, חי בפנימייה ועבד במפעל "פיליפס" בתנאים טובים. לאחר פלישת הגרמנים ב- 1940, לאחר יצירת קשר עם המחתרת, ברח לאמסטרדם, שם גר חצי שנה, וכשקיבל צו-גיוס הוסתר אצל הולנדי תמורת כסף ששילם דודו. כעבור שנה ברח ויצר קשר עם פעילים במחתרת, שם הוסתר ועסק בפעילות של מקשר המחתרת אצל מוסתרים, בזיוף מסמכים וכו'. לאחר השחרור, בעזרת הבריגדה, עלה לארץ דרך בלגיה וצרפת.

...אחר-כך כבר, אחרי כמה שנים, אחרי החוקים של נירנברג, זה היה ב-35', אחרי זה הם כבר לקחו את העניין ברצינות. אנחנו ראינו שטירמר, בכל מקום הדביקו את השטירמר. הלכו לעצור יהודים שהיו להם כביכול יחסים עם גויות, דברים כאלה, אז ראו כבר שזה מתחיל להיות רציני. אבל לאן ללכת? לאמריקה היה צריך לקבל אפידיויט. אני אמרתי לאמא ולמשפחה: תשלחו אותי לבית-ספר לחוץ-לארץ, אבל אז כבר לא היה כסף בשביל זה.

ש. זאת אומרת, גם המשפחה התחילה כבר להרגיש יותר מאוחר את הסכנה?
ת. כן, אבל הדרך היחידה לצאת משם זה היה או שיש למישהו משפחה בחוץ-לארץ, שהם יכולים לקלוט אותך, או שאתה בורח בלתי-לגאלי להולנד, כמו שאני עשיתי אחר-כך, לבלגיה וכו'.

ש. כמו שהדוד שלך עשה קודם?
ת. לא, כשהדוד שלי יצא להולנד היה לו עוד כסף, הוא לקח גם הרבה כסף מהעסק שלנו, זאת היתה גם אחת הסיבות שאחר-כך האמצעים אצלנו בבית היו כבר מצומצמים, היות שהוא לקח המון כסף. הוא פתח אחר-כך באמסטרדם (Amsterdam) עסק מוצלח מאוד.

ש. מה הזכרונות שלך מהתקופה הראשונה של הנאצים בשלטון, איך זה משפיע עליך כילד בן אחת-עשרה, שתים-עשרה, שלוש-עשרה?
ת. אני הייתי אז כבר בגימנסיה, שם היו מורים נאצים, פתאום כולם התגלו כנאצים, והיו כאלה שהיו לאומניים, הם לא היו נאצים במובן שהיה להם משהו נגד היהודים, אבל הם היו לאומניים. במקום לעשות ספורט היו צריכים לעשות תרגילי סדר של שמאל! ימין! עשו גם תרגילי קרב, לזחול על הרצפה בשדה, כל זה במקום ספורט.

היה שם מורה אחד שהוא היה משהו נורא, הוא היה מורה למוסיקה, ובזמן שיעור מוסיקה היו שרים שירים נגד היהודים. היו שרים כשהדם של היהודים ישפך מהסכין אז יהיה לנו טוב ודברים כאלה. אני זוכר שאז אני כילד בכיתי, ויצאתי מהכיתה יום אחד, זה היה נורא כילד לחוות את הדברים האלה. זה לא שאני חי בגיטו במצבים לא טובים וכו', אלא אני חי בתוך תרבות מסויימת, מחנכים אותי בתוך תרבות, ואני רוצה גם-כן להיות בתוך התרבות, אבל דוחים אותי, עושים אותי ללעג, זאת טראומה נוראה בשביל ילד.

ש. אתה זוכר הפגנות, מצעדים?
ת. בודאי היו מצעדים.

ש. אתה זוכר את זה כדבר מפחיד?
ת. כשהיו דברים כאלה אני נשארתי בבית, וסגרתי את הדלת. היה לנו מזל שאיפה שאנחנו היינו גרים היו שני שכנים משני הצדדים, שכנים מימין ומשמאל, שהם היו שכנים מצוינים. הם היו ממש קתולים אדוקים לא משוגעים, והם התנהגו איתנו מאוד יפה. אחר-כך גם-כן כשהיה ליל הבדולח הם הסתירו את סבתא שלי אצלם בלול התרנגולות. השכנים ממול היו כבר לא טובים. אני זוכר שהיה ממול שכן אחד שהיתה לו חנות לאינסטלציה ודברים כאלה, שלושת הבנים היו באס.אס, מאחוריהם היתה נגריה וחנות לרהיטים אז גם שני הבנים היו באס.אס, זאת היתה שם האטמוספירה.

ש. אני מבינה גם שזה בעיר קטנה שכולם מכירים את כולם.
ת. זאת היתה עיר של ארבעת אלפים תושבים.

ש. כשהיית הולך ברחוב היו מזהים?
ת. כן. מה שמעניין שעד היום, היה לי עיתון, ואני כתבתי לצולפיש מכתב, הם נתנו להיטלר אזרחות כבוד, ועד היום לא ביטלו את זה. היתה שם ישיבה, והסוציאלדמוקרטים ה-ZDO, עד היום יש לי תיק כזה, אולי תקחי את זה ליד-ושם שיאכסנו את זה שם. זה שזאת עיר עם אזרחות כבוד להיטלר ועד היום לא ביטלו את זה.

היה עוד משהו פוזיטיבי שם, היה להם שם הכומר של הכנסיה הקתולית, הוא היה בסדר, הוא גם-כן כל הזמן התריע, ביום ראשון שהוא נתן את הדרשה הוא התריע, ודרש מהמאמינים להתנהג יפה כלפי היהודים, כל השנים. הגסטאפו עשה לו הרבה צרות בגלל זה. אני יודע שבזמן שאני כבר לא הייתי שם עצרו אותו כמה פעמים, הוא היה בסדר. אבל בתוך האוכלוסיה היו מספר רב של נאצים, והרוב לא התערבו, הם לא העיזו להתערב, אולי היו להם גם-כן סנטימנטים נגד יהודים, וזה מה שקרה, זה מה שהיה.

אחר-כך כשאני הייתי בגימנסיה אני סיפרתי כבר על המורה עם השירים. בכל אופן כשהייתי באונטרטרציה, זה היה שנה רביעית בגימנסיה אז סילקו אותי מבית-הספר. יום אחד המנהל קרא לי, הוא אמר לי: אני מצטער. המנהל בעצמו היה גם-כן בסדר.

ש. בן כמה היית כשגורשת?
ת. בן שלוש-עשרה וחצי, משהו כזה.

ש. עברת לבית-ספר יהודי?
ת. לא, לא היה שם בית-ספר יהודי, בית-ספר יהודי היה רחוק. אז שלחו אותי לבית-ספר יסודי בחזרה, וזאת היתה בושה שמסלקים אותי מהגימנסיה, ושולחים אותי לבית-ספר פרימיטיבי כזה. אבל אני הצלחתי או אמא שלי הצליחה לקבל שאני עזבתי את בית-הספר לפני שגמרתי שמונה שנים, כי קיבלתי מקום הכשרה בקלן רחוק, זאת עיר המחוז שם. קיבלתי מקום הכשרה אצל גוי שהוא היה נפח אומנות, זה לא היה נפח שהוא עושה סתם מסגרות, אלא נפח אומנות. הוא היה מאוד קתולי, שמו היה תיאודור פפנהיים. אני את השם שלו לא שוכח, הוא היה מאוד קתולי, הוא גם לא התחתן, היו לו שתי אחיות הם גרו יחד אח ושתי אחיות בקלן, הם היו מאוד אדוקים. היה להם בית כזה כגדול, ומאחורי זה היה שם בית המלאכה, ושם עשו את עבודות המסגרות והנפחות.

עבדו אצלו שם גם-כן שני גויים, וזה היה טוב לחצי שנה. אחרי חצי שנה סילקו אותי משם, באו מלשכת עבודה, ואמרו לו: מה פתאום אתה מחזיק כאן יהודים? אין לך גויים כאן? אין לך גרמנים שמחפשים עבודה? תשים שם גרמני במקום יהודי.

סילקו אותי משם, ואני מצאתי עבודה אצל שרברב יהודי, אבל זה לא היה בשביל ללמוד הרבה, כי הרי יהודים בזמן הזה, זה היה כשהייתי כבר בן חמש-עשרה, ב36-' או ב37-'. הלכתי לעבוד שם, עבדתי עם עוד בחור אחד שעבד אצלו, זה היה בן-דוד שלו, המשפחה הזאת שהם עכשיו בצ'ילה. עבדתי שם שנתיים באינסטלציה, עד שהגיע ליל הבדולח.

ש. מה קורה עם העסק של המשפחה?
ת. זה מדרדר, לאט לאט מדרדר הכל, העסק היה קיים עד ליל הבדולח.

[..]

ש. איך נראים החיים שלך בשנים האלה, איך אתה מסתדר עם ההגבלות?
ת. בעצם בעיר הגדולה לא היו הגבלות בזמן הזה עד לליל הבדולח. היו הגבלות שאסור להתעסק עם בחורה גויה, היו מקומות שהיה כתוב שליהודים אסור להיכנס לשם. אבל היתה שם גם-כן קהילה יהודית גדולה שהיתה שם תרבות, ויכולנו ללכת לרקוד שם במועדון לילה יהודי, אז במובן זה לא היו באופן אישי הגבלות, גם עוד לא היה הטלאי אז בזמן הזה. מה שהיה זה שהיינו צריכים להיזהר, אם ראיתי שם חבורה של היטלר יוגנד אז לא הייתי צריך ללכת לקראתם, כי לא יכולתי לדעת מה יקרה, הם יכלו פתאום לצעוק: יהודי, ולהרביץ לי אם ראו שאני יהודי.

בזמן הזה עוד יכולנו לחיות, זה היה אומנם מצומצם הכל מבחינה כספית. אני עבדתי אצלו, קיבלתי כסף כיס, ומזה יכולתי ללכת לאיזה מקום לשתות משהו.

ש. היית עוד נוסע הביתה לבקר?
ת. כן, הייתי נוסע בדרך כלל הביתה בסוף השבוע, זה היה מרחק של ארבעים ק"מ משם.

ש. כלומר, עד 38' אתה לא זוכר אירועים חריגים?
ת. בעצם לא, ברגע שיצאתי מצולפיש, ועברתי לקלן, לא היו לי בעיות, הגרוע היה בזמן שהייתי גר בצולפיש, כי הייתי ילד, הטראומה היתה בבית-הספר, וההנפלות של הילדים הגויים וכל הדברים האלה. אבל משהו חריג לא היה, היה רק דבר אחד חריג. אני הייתי גר באיזה פנסיון, שהיו שם עוד איזה ארבעה נערים בגיל שלי שלמדו בקלן. אנחנו היינו גם-כן בתנועת נוער, הלכנו לטייל וכו', זאת היתה ממש תנועת נוער.

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
עדות וידאו – צבי בכרך – יהודי גרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה
עדויות נוספות בנושא רדיפות היהודים

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel