מאשה גרינבאום, ניצולת גטו קובנה ומחנות עבודת הכפייה באסטוניה, תיארה בספרה, "תקווה על פי התהום" את המאורעות שחוותה המחברת על בשרה: ההשפלה, הגטאות, המחנות באסטוניה ובגרמניה - עד השחרור במחנה ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלתה מאשה ארצה.

לפתע מצא את עצמו בקרב יהודים שרובם פולנים, הונגרים וליטאים, עובד כמותם ונתון לאותן השפלות ומתענה כפליים, שכן כאן נוכח בתהום המפרידה בינו וביניהם. הרי אינו יהודי! מדוע אפוא מתייחסים אליו כמו אל כל אותם יהודי מזרח אירופה, שלמד לתעב בהשפעת חבריו ומוריו? ומדוע בכלל שלחו אותו ואת היהודים למחנה? הרי הוא והם לא עשו כל רע, לא חטאו ולא פשעו! בתחילה הדגיש את גרמניותו, וכשהגיע למחנה אמר: "מדוע מגיע לי עונש כזה? הרי אני גרמני?" אבל עד מהרה, לאחר שראה מה מעוללים הנאצים והצבא הגרמני לבני אדם חפים מפשע, שינה את דעתו. לאט לאט נעלם התיעוב, ואת מקומו תפסו סקרנות ורצון להשתייך. הוא התבייש להכריז שהוא גרמני, והתחיל ללמוד מנהגים יהודיים, ואף החל לומר בגאווה "אני יהודי, יהודי טהור". אבל בורותו בדברים הפעוטים ביותר, שכל ילד יהודי יודע אותם, הסגירו אותו, אף החשידו אותו בעיני האסירים היהודים, שהוא עובד בשירות הגרמנים ומלשין עליהם. הבחור סבל מניכור ובדידות וקינא אפילו בקאפוס – אותם מפקחים יהודים במחנות שנודעו באכזריותם. אף שהיו שנואים – השתייכו בכל זאת לעם היהודי! ואילו הוא היה יהודי בודד, קרבן של הגורל האכזרי של העם היהודי – ועם זאת נדחה ממנו. הגרמנים הציעו לו תנאי קיום טובים יותר ולהיות "מיוחס", ממונה – אך הוא דחה את כל ההצעות. ומכיוון שגרמני לא רצה להיות עוד – ויהודי לא יכול להיות – הרגיש הוא חי בחלל ריק והחליט לשים קץ לחייו; וכאשר נקרתה לפניו ההזדמנות ביקש לאבד את עצמו לדעת וקפץ לים. לרוע המזל תפסו אותו הגרמנים והצילו את חייו. לשם מה? כדי לירות בו בעוד ימים ספורים בתור יהודי? כדי להתעלל בו?

מעשיו של זיגי וניסיונו לשים קץ לייסוריו שכנעו את האסירים לתת בו אמון. הם עזרו לו אפוא להתאושש וקיבלו אותו כאחד משלהם.

לקריאה נוספת:
מישלינגה
חוקי נירנברג
חקיקה אנטי-יהודית

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
עדות וידאו – צבי בכרך – יהודי גרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה
יומנים נוספים בנושא רדיפות היהודים