שני האחים, ילידי גרמניה, גורשו יחד עם הוריהם וקרוביהם מגרמניה לצרפת וטולטלו במחנות הסגר. בתום המלחמה היגר פרד, האח הבכור, לארה"ב, ושם התקדם עד להיותו מדען בתחום הטילים. האח הצעיר, מנחם, עלה לארץ והשתתף במלחמות ישראל, הקים משפחה והתמסר לעבודה חינוכית. במשך שנים רבות לא התראו האחים והקשר ביניהם היה רופף. בשנים האחרונות חידשו את הקשר וכתבו יחדיו את סיפור חייהם המרתק.
1935 היתה השנה שבה צעדתי לראשונה לכיתה א', ואני בן שש. באביב של אותה שנה הלכתי לבית-הספר הכפרי המקומי, יחד עם כל הילדים הלא-יהודים. שלוש שנים מאוחר יותר כבר נאסרה עלי הכניסה לבית-הספר. אני זוכר היטב את היום הראשון ללכתי לבית-הספר, ואת תיק הגב המרובע, העשוי מעור משובח, שירשתי מהלמוט. בתיק היה לי, כמו לכל הילדים, לוח צִפְחָה - כלומר, אבן דקה, שטוחה וכהה שהיינו כותבים עליה בגיר. כן, כתבנו על לוחות צפחה, זה חסכוני.
ההליכה לבית הספר לא היתה חוויה נעימה כלל. התעמולה הנאצית הופנתה גם אל הילדים ובני הנוער ושטפה את מוחם ברעיונות האנטישמיים ובהשקפות הגזעניות, ולשם כך אף הוקם ארגון הנוער ההיטלראי, תנועת הנוער הנאצית. המבוגרים ציפו שהצעירים ישנאו ילדים יהודים קטנים ויכו אותם. ומדוע לא? הרי זה גם מה שהם עצמם עשו.
מאחר שהייתי קטן, והיהודי היחידי באותה עת שהלך לכיתה א', נפלתי קרבן למשחקים האכזריים האלה. בכיתה התקיימו שיעורי חובה באזרחות, אך עלי, כיהודי, נאסר לקחת בהם חלק, והדבר עורר את תשומת לבם ואת זעמם של חברי ללימודים ביתר שאת. למדתי לרוץ, להתחבא ולהתחמק מהאבנים שעפו לעברי. רוב דרכי הכפר לא היו סלולות, בכל מקום היו סלעים ואבנים, וברכי היו פצועות וחבולות תמיד מרוב נפילות על האבנים החדות.
אינני מצליח להיזכר שאי פעם ניסה מישהו מהמבוגרים שראו את ההצקה היום-יומית הזאת למנוע מהילדים האחרים להכות את הילד הקטן מהם או לבוא לעזרתו.
לקריאה נוספת:
מזיכרונותיו של פרדריק ריימס על הוספת השמות אברהם ושרה לתעודת הזהות
באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
עדות וידאו – צבי בכרך – יהודי גרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה
יומנים נוספים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
