תולדוט אתר ההיסטוריה - תגובת הציבור היהודי בגרמניה לחוקי נירנברג

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

פרסום חוקי נירנברג ב- 15 בספטמבר 1935 בא להגשים את החלטת הממשלה הנאציונל-סוציאליסטית לשלול מן היהודים את מעמדם כאזרחי המדינה ולהפריד הפרדה פוליטית וגזעית גמורה בינם לבין האוכלוסייה הגרמנית. בדיקת תגובתו של הציבור היהודי בגרמניה על מעשה הממשלה מצביעה על המגמות שהינחו את ארגוניו ומוסדותיו נוכח איבת השלטון כלפיהם ומראה עד כמה גרם ערעורה המוחלט של האמאנציפאציה, בסתיו 1935, למיפנה בדרכי המחשבה והמעשה של יהודי גרמניה.

המחנה הלא-ציוני

גדול הארגונים במחנה זה היה "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה בני דת משה" (Central – Verein deutscher staatsbürger jüdischen Glaubens – C.V. ) שנוסדה ב- 1893. חבריה שאפו לשילוב בין גרמנים ויהודים, אך התנגדו בתוקף לטמיעה דתית ונלחמו בכל ניסיון לפגוע בשוויון הזכויות של היהודים אגב הכרזות חוזרות על נאמנותם לגרמניה ארץ – מולדתם. בימי הרדיפות שיתפו מנהיגי "האגודה המרכזית" פעולה עם ההסתדרות הציונית, כדי להגביר את ליכודה של יהדות גרמניה בעת צרה. בצדה בלטה פעילותם של ארגונים אנטי-ציוניים, דוגמת "ברית חיילי-החזית היהודיים" ( R.j.F. – Reichsbund jüdischer Frontsoldaten). מעמד מיוחד תפסה חברת "עזרה" (Hilfsverein der Deutschen Juden ), בראשות בנקאים ואנשי תעשייה, אשר הצהירו על עמדה נייטראלית ;לציונים לא הייתה השפעה בניהולה. מנגנונה עסק בכל הפעולות הקשורות בהגירה, פרט לענייני עלייה; בעניינים אלה טיפל המשרד הארץ-ישראלי בברלין, על-פי חלוקת סמכויות שנקבעה בין שני המוסדות.

על חוגים אלה ירדו חוקי נירנברג כמהלומה קשה, שכן הורגלו לראות באמאנציפאציה את יסוד קיומם. אף-על-פי-כן יקשה עלינו לגלות את תגובת פעיליהם למתרחש ; שבועות אחדים קודם לכן הופסקה זמנית, על-פי הוראות השלטון, הופעת בטאונם Central – Verein-Zeitung )– C.V.-Z. ) ועוד באביב אותה שנה הוחמר פיקוח הגסטאפו על דובריהם. מחלק מהם נשללה הרשות להשמיע דעתם ברבים, כעונש על כך שעודדו את בני עדתם להמשיך בישיבתם בגרמניה במקום להמריצם להגר ממנה.

אין בידינו עדויות אם נתכנסה בספטמבר הנהגת "האגודה המרכזית" כדי לגבש עמדה נוכח החוקים החדשים. אולם כעשרה ימים לאחר פירסומם חידש הבטאון את הופעתו ובגליון הראשון לאחר הפסקה בת חודשיים נתפרסם מאמר ראשי המתייחס לחוקי נירנברג. "אנחנו נפרדים בימים אלה לא רק מן השנה (היהודית) שהגיעה לקצה", נאמר בו, "אלא מתקופה שלמה בהיסטוריה, שירד עליה המסך". בעל המאמר אינו מכוון את דבריו כלפי הממשלה אלא נגד הציונים על שקיבלו, לטענתו את החוקים החדשים בתרועת נצחון. הוא מייעץ לציונים לבלום את שמחתם לאיד ולבכות על שנבואותיהם הקודרות התגשמו; מוטב שיגידו "אוי לנו שניצחנו". נראה ש"האגודה המרכזית" ביקשה לעודד את חבריה שיחזיקו מעמד ולא ימהרו לצאת מגרמניה. אך היה עליה לנהוג זהירות ולהימנע מהתנגשות חזיתית עם השלטונות אי לכך החליטה להביא את דברי ראשי המדינה כלשונם ובתחילת דצמבר 1935 הופיעה בבטאונה סדרה של גילויי-דעת מפיהם, שקטעים אחדים מהם נביא להלן. בהדגשה מצוטטים דברי שר-הפנים פריק (Frick) , ב"בביטאון המשפטנים הגרמניים" כי "החוק לאזרחות המדינה והחוק להגנה על הדם והוראות הביצוע הקשורות בהם, לא נועדו להרע את מצבם של בני הגזע היהודים בשל מוצאם הגזעי. לא תישללנה מן היהודים האפשרויות לחיים בגרמניה". באריכות מודפסים גם דבריו של ה"מיניסטריאלראט" לסנר (Loesener) , שלפיהם נועדו חוקי נירנברג "לשמש התחלה בהרגעת היחסים בין העם הגרמני לבין העם היהודי. בעקבות המציאות החדשה, בה יופרד מעתה התחום היהודי מן התחום הגרמני, יתאפשר דו-קיום נסבל בין שני העמים באותו מרחב מדיני" ; לסנר אף מוסיף ואומר "בשביל היהודים בגרמניה כולל פירושה של הפרדה זו על-פי החוק גם הגנה משפטית, שכן יחיו בעתיד במרחב המדינה הגרמנית בתחום שהמדינה התוותה להם". וכן מובאים דברים מנאומו של ד"ר האנס פראנק באקדמיה למשפט גרמני: "עם פירסום חוקי נירנברג הגיעה, לפי שעה, לקיצה התפתחות בעלת אופי מהפכני בגרמניה. עלי רק לחזור ולציין, כי ליהודים ינתן לשבת ולפעול כחטיבה יהודית ללא כל הפרעה. אולם נמנע כל התחברות עם העם הזה בעל הגזע הזר". נראה שאנשי ה- C.V. ביקשו להיתלות בדברי מנהיגים גרמניים, שהדגישו את האפשרות להמשך הקיום של היהודים בתחומי הרייך השלישי.

אין מימצאים המלמדים על תגובת "ברית חיילי-החזית היהודיים", שהצטיינה בתפיסה פאטריוטית גרמנית; נראה שמנהיגיה בחרו בדרך "השתיקה הרועמת". את עיקר מאבקם נגד שלילת הזכויות ניהלו באביב 1935, כאשר עשו כמיטב יכולתם כדי שיינתן להם לשרת בצבא הגרמני המוקם מחדש. משנכשלו מאמצים אלה נואשו, ככל הנראה, מן התקווה להחזיק בשרידי הזכויות מעידן האמאנציפאציה. בביטאונם מחודש ספטמבר 1935 העדיפו להחריש ולא להביע את כאבם על החלטות הממשלה, שפגעו בהם עד שורש נשמתם. אולם בדיונים פנימיים לא החרישו. כראיה לכך ישמש דו"ח של ועד קהילת המבורג, שלפיו הביעו נציגי הלא-ציונים את אשר בלבם ללא כחל ושרק. בוויכוח בוועד הקהילה שנערך ב- 24 בספטמבר 1935, הותקפה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" (Reichsvetretung der deutschen Juden ) על שגרסה בגילוי דעתה, כי במצב הנוכחי תוכל ההגירה לשמש מוצא מן המצוקה. כנגד זה טענו, כי מנוי וגמור עם חלק גדול מן הנוער היהודי להיאבק על מקומו בגרמניה ואין בדעתו לסטות מדרך זו. דומה, כי דברים אלה, שנאמרו בישיבה סגורה, משקפים את הלך-רוחם של חוגים פטריוטיים ומתבוללים קיצוניים – אנשי ה- R.j.F. ומקורביהם – שלא יכלו להביע דעתם בגלוי.

הארגונים הלא-ציוניים אמנם הוסיפו לדגול באידיאלים משכבר הימים, אך גם לא התעלמו מן ההכרח למצוא דרכים להגירה ולהעברת רכושם לארצות-חוץ. פירוש הדבר, כי הרצון להשתלב בחברה הגרמנית היה לגביהם בנסיבות שנוצרו בגדר משאלה לטווח ארוך, ואילו לגבי צורכי השעה העדיפו לנקוט גישה פראגמאטית. עדות מאלפת לגישה דו-ערכית זו נמצאת בפנקס קהילת רגנסבורג : "יהודי גרמניה קשורים באופן הדוק למולדתם והם רוצים להישאר בה תוך הכרה, כי גורל מולדתם הוא גורלם. אולם הדבר לא ניתן להם במצב הנוכחי, ולפיכך מתעורר הצורך בהגירה. מחובתה של "חברת עזרה" להכין הגירה זו ולעזור לאלה, שיגיעו להחלטה כבדת- משקל לעזוב את מולדתם, להקים את ביתם מחדש מחוץ לגרמניה". רצונם לכוון תנועת יציאה זו לארצות שמעבר לים, אך לא לארץ-ישראל, מגלה את הסתייגותם מן המפעל הציוני אפילו בשעה שנאלצו לקחת לידם את מקל-הנדודים.

בהקשר זה יש להתעכב על דרכי פעולתה של "חברת עזרה", שמילאה תפקיד חשוב בתקופה זו. ימים רבים סייעה הנהגתה ליהודים להגר מגרמניה, אך מאידך גם ראתה מחובתה להרתיע את הפונים אליה מלנקוט צעד זה כאשר עתידם בארצות אחרות לא היה מובטח. דומה, כי בעקבות חוקי נירנברג נשתנתה גישה זו, הגם שלא נעלמה כליל. בדו"ח החברה צוין, שבעקבות אירועי ספטמבר 1935 גדל בבת-אחת מספר הפונים אליה בענייני הגירה. בברלין בלבד הגיע ל- 4000 איש לחודש. המצב חייב הרחבת מסגרות והגברת המאמצים לחיפוש פתרונות. "עזרה" אמנם ניסתה לענות על הצרכים ; אף-על-פי-כן זר היה להנהלתה המושג של הגירת-הצלה, שעיקרה יציאה מזורזת של המוני יהודים מגרמניה. אנשיה הוסיפו להקפיד על הכנה יסודית של המועמדים להגירה, כדי להבטיח את קליטתם בעתיד. למענם ארגנה קורסים להכשרה לשונית בשפה האנגלית, הפורטוגזית והספרדית וערכה הרצאות על התנאים במקומות החדשים, על אקלימם כלכלתם, וכו'. על יסודיות גישתם אפשר ללמוד מפירסום ידיעון מקיף ומפורט על עשרות ארצות, חוקי ההגירה הנהוגים בהן, הזכויות לישיבת קבע וארעי, התנאים לקבלת רשיונות ומקורות פרנסה, על רמת השכר ותנאי המחיה, על חוקי ההתאזרחות ובעיות ההתיישבות החקלאית, על בעיות תרבות וחברה, וכיוצא בזה פרטים מועילים. באיסוף מידע מקיף זה השתתפו 400 סוכנים ברחבי העולם, ששלחו לברלין דוחות מפורטים. החומר התפרסם בשיטתיות בגליונות ה- Korrespondenzblatt über Auswanderungs- und Siedlungswesen שהופץ באלפי עותקים.

"חברת עזרה" הדגישה בתקופה זו את הצורך להפנות את ההגירה לארצות שמעבר לים ולא לארצות אירופה, בהן סיכויי הקליטה נראו קלושים. לצורך זה קיימה שיתוף-פעולה הדוק עם ארגונים כגון "היצם" (HICEM), הג'וינט, יק"א ושאר מוסדות סיוע בעולם היהודי. הפתרונות שיכלה להציע למעוניינים בהגירה בכל זאת לא ענו על הביקוש והיא מצאה לנכון להקדיש בעלון של חודש ספטמבר 1935 בו נתפרסמו חוקי נירנברג, מקום נרחב להסברת הקשיים השונים, המעכבים את כניסתם של מהגרים לארצות רבות. אולם "חברת עזרה" לא הירפתה ממאמציה והאיש שעמד בראשה, מאכס וארבורג, פתח בדיונים עם המיניסטריון לכלכלה והיתווה קווים לתוכנית פעולה בעלת היקף רחב ביותר בתחום ההגירה והצלת הרכוש. לעזר רב היו לו קשריו עם היאלמאר שאכט (Schacht) נגיד הרייכסבאנק ועם ראשי הכלכלה בגרמניה. וארבורג אף נהנה מעמדה בכירה ביהדות גרמניה ומהשפעה רבה בקרב המנהיגות היהודית בארצות המערב. מגע הדוק קיים עם אחיו שבארה"ב פליכס וארכורג, בנקאי נודע ונשיא הג'וינט, ועם לאיונל רוטשילד, שייצג את דעותיו בדיוני הארגונים היהודיים בבריטניה.

מהלכיו בחוגים אלה הוסיפו תוקף ומשקל להצעותיו על דרכי מימון ההגירה. סיימון מארקס התרשם שבעקבות צעדיו של מאכס וארבורג התייחסו השלטונות הגרמניים לנושאים שנידונו עמו במידת רצינות גדולה מאשר אי-פעם בעבר. עדות לכך מוצאים בהתכתבות הפנימית בין משרדי הממשלה השונים. בלשון שנקט המיניסטריון לכלכלה בדיווחים אל שר-החוץ הגרמני על פרשת המגעים עם וארבורג ניכר יחס של כובד-ראש כלפי האיש והצעותיו. בעל הדו"ח אפילו הבטיח להודיע על המשך המו"מ הנידון לשר הפנים, שר החוץ ואף ל"סגן הפירר" רודולף הס. אין תימה, כי השלטונות עקבו בדריכות אחר מאמציו של ראש ה"הילפספריין", שכן ציפו לא רק להגברת נדידת היהודים מגרמניה, אלא גם להגדלת יצוא הסחורות ואף לקבלת מטבע זר מיהדות העולם. בהתאם להצעת וארבורג אמור היה לקום בנק, מעין מוסד כלכלי בין-לאומי כנאמן הרכוש היהודי בגרמניה, שיטפל במכירת נכסי היהודים ובהעברת התמורה לידי המהגרים בארצות השונות. המוסד החדש יקום בעזרת מילווה ממקורות זרים, ובייחוד מיהדות מערב-אירופה ואמריקה. העברת ההון לארצות-חוץ תיעשה בדרך הפצת תוצרת גרמנית בשוקי העולם. מאליו מובן, כי באנק זה יפעל תוך הסכם מלא בין הגורמים הבין-לאומיים, הערבים למימון פעולתו, לבין ממשלת גרמניה. אף שהוקפד על סודיות גמורה בניהול המו"מ עם השלטונות לא פעל וארבורג על דעת עצמו ושיתף את אנשי "הנציגות הארצית" וראשי יהדות בריטניה. משנודעו פרטי התוכנית למנהיגי יהדות אמריקה, התנגדו בתוקף לביצוע פעולה כלשהי שתסייע ליצוא תוצרת גרמניה וסירבו לחלוטין להקציב כספים לייסוד הבנק. בהשפעת תגובה שלילית זו חזרו בהם גם ראשי יהדות בריטניה מתמיכתם בתוכנית וארבורג וסופה שנגנזה.

אך אנשי "עזרה" לא אמרו נואש ; אדרבא, הם פיתחו מעין תודעת שליחות, לפיה מוטל על יהודי גרמניה לתרום לקידומן הטכנולוגי והכלכלי של מדינות אמריקה הלטינית והפיכתן לארצות משגשגות. לטענתם משוועות ברזיל, צ'ילה, פרו ואף ארגנטינה לבעלי מקצוע מעולים, שביכולתם לשכלל את שיטות הייצור ואת דרכי הניצול של אוצרות הטבע המצויים אצלן בשפע רב. "פה מצפה דווקא ליהודים מגרמניה אתגר הרבה יותר גדול ממציאת מקור פרנסה בלבד ; פה יכולים הם למלא משימה היסטורית: להטות שכם בתיעוש אחד השטחים העשירים ביותר בחומרי-גלם בעולם". אולם בהציבם בפני הציבור תעודה חדשה זו ביבשת רחוקה לא מחקו מלוח לבם את זיקתם לגרמניה, לנופה לעמה ולתרבותה. "לא רק במקרים בודדים" אמר מאכס וארבורג, "נמצא שיהודי נוטל עמו שקיק רגבים מאדמת גרמניה כמזכרת ממולדתו". הוא נשאר קשור אליה אפילו נאלץ לעזוב אותה מחמת לחץ השלטון.

מאידך, לאור מאורעות ספטמבר 1935 גברה בקרב הנהלת "עזרה" הנטייה לחזק את תודעת שייכותם היהודית של המהגרים ולא להסתפק בתמיכה כספית וייעוץ או בסיוע בשירותים טכניים ובהכשרה מקצועית ולשונית. היא אף עודדה את המהגרים לקיים את זיקתם למסורת ישראל והשתדלה לצרף לכל אחת מקבוצותיהם רב, חזן ושוחט. במידת האפשר ניסתה למנוע פיזור יתר של זרם הנהירה מגרמניה, שלא לגרום לטמיעת המהגרים בסביבתם החדשה. מאותו טעם היתה "עזרה" מעוניינת לכוון את הנדידה ליעדים הקרובים לריכוזים יהודיים. הם אף קראו למהגרים לגלות רגשי שיתוף ואחווה כלפי קהילות אלה וליטול חלק בפעולת ארגוניהם ומוסדותיהם. היה בכל אלה משום ביטוי למאמצי החברה להטביע חותם יהודי על תנועת היציאה לארצות-חוץ.

הנה כי כן נמצאו הארגונים הלא-ציוניים דוגלים בעת ובעונה אחת בעקרונות שונים: הם דבקו בתודעת זהותם הגרמנית ועם זה שקדו על חיזוק היסוד היהודי בפעולתם. בו בזמן שעודדו את חבריהם להמשיך בישיבתם בגרמניה גילו יוזמות לאפשר למעוניינים לצאת ולהיקלט בארצות אחרות. כמו-כן גיבשו מעין תורת שליחות, שלפיה נועד למהגרים תפקיד היסטורי בקידומן של ארצות טעונות פיתוח. אין ספק, כי ריבוי הגישות וערבוב הסיסמאות לא הקלו על התחבטות הציבור הזה למצוא כיוון דרך לעצמו, לאחר שעולמו נחרב עליו בעקבות אובדן האמאנציפאציה.

המחנה הציוני

בעיני הציונים לא היו חוקי נירנברג בבחינת מהלומת פתע, שכן מנהיגיהם חזו התפתחות זו מזה זמן רב. גם המצע, שגיבשו בתחילת תקופת הרדיפות ושנתפרסם בשינויי גירסה כ"תוכנית ארבעת הסעיפים", היה מותאם לכך שמצב כזה יווצר במוקדם או במאוחר.

שלוש קבוצות בלטו במחנה הציוני: הרוב הגדול נימנה על "התאחדות ציוני גרמניה" (Zionistische Vereinigung für Deutschland – Z.V.f.D ), שליכדה בתוכה חברים מזרמים שונים, ביניהם ציונים כלליים א' וב', חברי תנועות העבודה ו"המזרחי". באופוזיציה נמצאו הרוויזיוניסטים, שהיו מאוגדים ב"ארגון הציונים הממלכתיים" (Staatszionistische Organisation ). ותנועת "החלוץ" שמרה על מסגרת ועמדה עצמאית, תוך קיום יחסי-גומלין עם ה- .Z.V.f.D.

הציונים על זרמיהם השונים לא היססו להגיב בפומבי על חוקי נירנברג. ואכן, זמן קצר לאחר פירסום החוקים הביעו את דעתם בסדרת מאמרים בביטאונם, והדפיסו קטעים מדברי היטלר ברייכסטאג, שנאמרו במבוא לחוקים החדשים: "ממשלת גרמניה מודרכת על ידי המחשבה, שמא ניתן בכל זאת על ידי פתרון חילוני חד-פעמי לבנות בסיס, שעליו יוכל העם הגרמני לקיים יחס נסבל כלפי היהודים". בסמוך לכך נמסרה הודעת "סוכנות הידיעות הגרמנית" הרשמית (Deutsches Nachrichten-Büro - D.N.B ), שלפיה הביע היטלר התנגדות למעשי פגיעה שרירותיים (Einzelaktionen) והוסיף, כי חוקי נירנברג פותחים אפשרות לטיפוח חיים לאומיים עצמאיים של היהודים בכל התחומים. הביטאון הציוני אף מביא את פרשנותו של א' י' ברנט, עורך "סוכנות הידיעות הגרמנית", במלואה. להלן קטעים אחדים ממנה: "בעקבות החוקים החדשים… נוצר מצב ברור לחלוטין לאחר שנים של מאבק בין גרמנים ויהודים. בכך נקבע באופן חד-משמעי, כי אין לעם הגרמני דבר נגד היהודים, כל עוד אין ברצונם אלא להיות בני העם היהודי ואף ינהגו לפי זה. אולם מאידך מסרב העם הגרמני לראות בבני העם היהודי אזרחים גרמניים כמותם ולהעניק להם אותן זכויות וחובות התקפות לגבי הגרמנים". לדבריו לא באו חוקי נירנברג אלא כדי להכריז על יהודי גרמניה כעל מיעוט לאומי: "בעקבות החוקים החדשים יזכה המיעוט היהודי לחיי תרבות עצמיים, לחיים לאומיים משלו… העם הגרמני משוכנע, שבחקיקת החוקים האלה נעשה דבר מועיל ומבריא גם ליהדות. גרמניה – הנותנת למיעוט היהודי הזדמנות לחיות את חייו הוא ומבטיחה חסות ממלכתית לחיים עצמיים אלה – מסייעת בדרך זו לגיבושה הלאומי של היהדות ותורמת את תרומתה ליחס נסבל יותר בין שתי האומות". ב- Jüdische Rundschau נתפרסמו לא רק מובאות ממקורות רשמיים על כוונות הממשלה, אלא גם מאמרי מערכת מיוחדים לנושא זה. לדעת המנהיגים הציוניים אין חוקי נירנברג מסמנים רק סוף פרק חשוב בתולדות יהודי גרמניה, אלא גם מחייבים אותם לבדק-בית מעמיק ולתיקון סדרי חייהם. ההתבוללות עשתה בה שמות וריבוי נישואי-התערובת סיכן את עתידם, אולם המהלומה שבחוקים החדשים תשים קץ לתופעות אלה. אם היהודים ישמרו על הפרדת התחומים בינם לבין סביבתם, כי אז יש לקוות שיוכלו לקיים, בחסות המדינה, חיים לאומיים משלהם על אדמת גרמניה. בהקשר זה מציינים , כי החוק אף מתיר ליהודים להניף את דגלם הלאומי באין מפריע.

בתוכנית "ארבעת הסעיפים" של ראשי ה- Z.V.f.D. מוגדרים התנאים, שלדעת מחבריה אי-אפשר בלעדיהם: חייבים להבטיח ליהודים א) קיום חומרי ומניעת פגיעה בכבודם, ב)שמירה על נכסי מורשתם וטיפוח הווי יהודי, ג)חינוך והכשרה מקצועית, ד) הגירה מסודרת בשנים הבאות.

עיקר הדגש הושם על טיפוח חייהם האוטונומיים של היהודים, כלומר על מילוי חיי היום-יום בתוכן יהודי – בעת ובעונה אחת עם יצירת הכלים הארגוניים לסיפוק הצרכים החומריים. המנהיגים הציוניים תובעים להרחיב את רשת החינוך לילדי ישראל, להרבות את פעילותן של אגודות הספורט, של להקות התיאטרון והתזמורת שהקימו. המוסדות שנוצרו בתקופת הרדיפות ומנגנוני הקהילות הקיימים ישמשו בסיסי למילוי משימות אלה. קיצורו של דבר – את הרחקת היהודים מן החברה הסובבת אותם ביקשו המנהיגים להפוך למנוף, שיגביר את כוח היצירתיות היהודית ויחזק את ליכודם הפנימי. בכך ראו אתגר גדול, שתנאי הזמן הציבו בפניהם.

עד כאן תמצית התגובות הראשונות של "ההתאחדות הציונית" על חוקי נירנברג, בשבועות הראשונים לאחר פירסומם.

עמדת מרכז "החלוץ" אמנם לא נבדלה בעיקרה מגישת ראשי ה- Z.V.f.D. , אך גם לא היתה זהה עמה בכל הפרטים. בדרך כלל לא הירבו חברי "החלוץ" לחקור בשאלת מוסדותיו וסדריו הפנימיים של הציבור היהודי. "נקודת הכובד של עבודתנו היא בחנוך להגשמה חלוצית, לא בלשכות העוסקות בעניינים כלל-ציבוריים", נאמר באיגרת אחד הפעילים באותם הימים. דעתם הייתה נתונה להכשרה רעיונית ומקצועית של בני הנוער לעלייה לארץ-ישראל. הם לא ניסו לפתור את בעיות כלל הציבור על שכבותיו הגילאיות והסוציאליות השונות ואף לא היו מעוניינים לתפוס מקום בראש מוסדותיו המרכזיים או במנגנוני הקהילות.

חוקי נירנברג גרמו לשינוי מסוים בכיוון מחשבה זה. בתסקיר הראשון שיצא מטעם מרכז "החלוץ" לאחר פירסום החוקים מתעכב מחברו באריכות על המצב הפנימי ביהדות גרמניה ותובע לערוך מייד שינויים ב"נציגות הארצית" ובשאר מוסדות הציבור. מחבר התסקיר מאשים את המתבוללים בהשתלטות על המנגנונים הציבוריים ובאטימות לב נוכח מאורעות השעה. הם מכשילים, לדבריו, כל ניסיון לרפורמה, שתכליתו ליצור מערכת חיים אוטונומיים בגרמניה ולעודד "הגירה קונסטרוקטיבית" ממנה. בחיזוק הייצוג הציוני במוסדות המרכזיים הוא ראה את צו השעה. מרכז "החלוץ" בברלין הגיע אותה שעה למסקנה, שיש להפנות לפעילות ב"נציגות הארצית" את אחד מבחירי חבריו, הוא גיאורג יוספטל. ואכן, זמן לא רב לאחר מכן הוסכם על דעת כל הצדדים להגדיל את מספר הציונים בנשיאות "הנציגות". שורותיה התרעננו עם צירופו של יוספטל בן העשרים וחמש, לצדם של פרנסים קשישים ונשואי-פנים.

אותו זמן אף תבע מרכז "החלוץ" להעביר לממשלת גרמניה הצעה להסדר בשאלה היהודית. כבסיס להצעה שימש הרעיון שעל-ידי הגירה שיטתית ורצופה יתחסלו קהילותיה של יהדות גרמניה תוך חמש-עשרה עד עשרים שנה. ראשי "החלוץ" היו סבורים, שסיסמת החיסול תיחשב בעיני השלטונות כיעד רצוי ולפיכך יתבקשו השלטונות לסייע בביצוע ההגירה על-ידי הקלות בהעברת מטבע זר לארצות-חוץ, על-ידי מתן אפשרות להכשרה מקצועית וכן ב"אמצעים פוליטיים", שטיבם לא הוגדר במצע. הממשלה אף חייבת להכיר בעובדה, כי הגשמתה של תוכנית זו מותנית בנכונות השלטון להבטיח ליהודים בגרמניה תנאי קיום כלכליים עד ליציאתם ממנה, שכן ציבור יהודי שבור ומרושש לא יעמוד בו הכוח לארגן תנועת הגירה נרחבת.

הגם שאין רעיונות מהפכניים בתוכנית זו מן הראוי לציין, שמרכז "החלוץ" בברלין אכן האמין, כי השעה כשרה לפתוח במשא ומתן עם ממשלת גרמניה. "הנציגות הארצית" ושאר ההסתדרויות היהודיות, פרט ל"ארגון הציונים הממלכתיים", לא ראו פתח סיכוי לכך. ניסיון ההידברות האחרון של המוסדות המרכזיים עם ראשי השלטון נעשה בחודש ינואר 1934 , אך לשווא. חוסר ההיענות של הרשות הממלכתית לפנייה דאז לימדה את הגורמים היהודיים, שלא לחדש עוד ניסיון זה. ואילו ראשי "החלוץ" ראו בהחלטת הרייכסטאג בנירנברג סימן, שנוצרו תנאים לפתיחת משא-ומתן עם שליטי המדינה להסכם כולל בשאלה היהודית.

* * *

תגובת "ארגון הציונים הממלכתיים" על חוקי נירנברג לא היתה מפתיעה בתוכנה, אך יוצאת דופן בצורתה. כסנסציה מרעישה נתקבל בעולם היהודי פירסומו של ראיון עם גיאורג קארסקי, מנהיג "הארגון", בעיתון הנאציונל-סוציאליסטי הנודע Der Angriff . עיתון זה, שהיה מקורב לגבלס ונתפרסם באנטישמיותו הארסית, ייחד מאמר נרחב לנושא בשם "הפרדה קפדנית רצויה מאוד". אוסקר ליסובסקי , שליח העיתון, שאל את קארסקי לדעתו על חוקי נירנברג ; תוך כדי כך ציין, ש"כידוע" נועדו החוקים להניח יסוד לפתרון השאלה היהודית וליצור יחסים נסבלים בין העם הגרמני לבין העם היהודי. בתשובותיו הביע מנהיג "ארגון הציונים הממלכתיים" דעה חיובית למגמת ההפרדה בין יהודים לבין גרמנים, בהוסיפו שהוא מתכוון ליחסי כבוד הדדיים בין הצדדים. קארסקי לא הסתיר, כי עמדתו החיובית לעקרון הדיסימילאציה איננה כוללת הסכמה לתקנות המשפטיות החדשות, כלומר לשלילת שוויון הזכויות. תוך גינוי תופעות של התבוללות ונישואי-תערובת הבהיר את הצורך בהרחבת פעילותם התרבותית של היהודים ובשמירה על אופיים הקיבוצי המיוחד.

בציבוריות היהודית נתקבל הראיון כמעשה מביש וכאות הסכמה למדיניות הממשלה הגרמנית כלפי היהודים ; כאילו חתר קארסקי להוציא את היהודים במו ידיו מן החברה הסובבת ולערער את מעמדם בתוכה. אולם לא הושם לב לכך, כי הלה הקפיד להדגיש בדבריו את הצורך ביחסי כבוד הדדים בין גרמנים ליהודים ואף הביע הסתייגות מהוראות חוקי הגזע, שפגעו במעמד היהודים כאזרחי המדינה.

באותם ימים נתחבר גילוי-דעת של "ארגון הציונים הממלכתיים", שתוכנו חשוב בהרבה מן הראיון הנידון. נביא להלן את תמצית דבריו: חוקי נירנברג הרסו סופית את אשליותיהם של המתבוללים ומאשרים את טענת הציונים, שהיהודים הם קבוצת מיעוט לאומית בגרמניה. אך גם "הציונים הממלכתיים" הגורסים כך מודאגים מכוונות הממשלה, המשתקפות בחוקים החדשים, ובייחוד מאובדן שוויון הזכויות. אין ספק, שפירסום החוקים תרם להבהרת המצב ולקביעת סדר משפטי ברור. "עקב זה נמוגה הרגשת אי הוודאות … שרווחה בחוגים יהודיים רבים. היהודים איבדו את שוויונם על-פי החוק, אך לפחות יש מעתה מסד משפטי יציב תחת רגליהם". יש לקבל בברכה את דברי ראש-הממשלה ואת פרשנותה של "סוכנות הידיעות הגרמנית", שלפיה יינתן לקבוצה היהודית בגרמניה לטפח את עצמיותה בחסות המדינה. מן הדין לראות ביום ה- 15.9.1935 נקודת מיפנה בחיי יהדות גרמניה, שתביא לשינוי יסודי בתפיסותיה ובסדריה. לשם כך יש להרחיק את המתבוללים מעמדות מפתח ולהקים "מועצה לאומית זמנית" (Provisorischer Volksrat ). גילוי-הדעת מסמן תמורה, ולו זמנית, בעמדת "ארגון הציונים הממלכתיים" משתי בחינות: בקיץ 1935 העלו ראשי ה"ארגון" תוכנית לפינוי בשלבים של היהודים מגרמניה, שסופה יציאה טוטאלית ממנה. ואילו בהשפעת הפרשנות הרשמית לחוקי נירנברג ניכר פה שינוי. שכן לא דובר עוד על "הגירה וחיסול" כיסוד ליישוב הבעיה, אלא על הסדר המבוסס על מתן זכויות מיעוט לעדה היהודית היושבת בגרמניה. בכך חזרו חברי ה"ארגון" , באופן זמני, לתפיסה שבה דגלו בעבר, כלומר ששוויון הזכויות ניתן ליהודי כפרט יוחלף בהסדר המקנה זכויות לעדה היהודית בציבור; וזאת על-פי חוק המיעוטים המקובל בעולם. מכאן מסתבר שינוי נוסף, הנוגע בדרישתם להקים מנהיגות חדשה. ימים אחדים לפני פירסום חוקי נירנברג פנו ראשי "ארגון הציונים הממלכתיים" למינסטריון החוץ הגרמני בקריאה למנות מתוכם קומיסר להגירה (Auswanderungskommissar ), שיהיה אחראי לביצוע אקסודוס כללי של היהודים. אולם כעת הציעו לכונן "מועצה לאומית זמנית", שתבטיח את זכויות הציבור היהודי בגרמניה. מן הראוי לציין, שגם בחוגי ה- Z.V.f.D. נפוצה באותו זמן הגירסה, כאילו נוטה הממשלה להקנות ליהודים סטטוס של מיעוט לאומי.

* * *

ימים מעטים לאחר פירסום חוקי נירנברג התקיימה בברלין אספה ציונית, בהשתתפות בנו כהן ויואכים פרינץ. השניים, שנימנו עם ראשי התנועה, סקרו את ההתרחשויות האחרונות ואף היתוו תוכנית עלייה מגרמניה לארץ-ישראל לחמש השנים הקרובות. לפי הצעתם יעלו 15,000 איש לשנה ובתום תקופה זו יסתכם, אפוא, מספר העולים ב- 75,000 נפש. עם זאת הזהירו מפני הטפה להגירה המונית, העלולה לשים קץ לקיום יהדות גרמניה. כלום אפשר ללמוד מדבריהם על עמדת "ההתאחדות הציונית" כולה ועל תכנון עבודתה לעתיד? נראה כי שאלת ההגירה לא נתנה מנוח לחברי התנועה ; הבעיה החריפה נוכח העובדה, שנתארך תורם של מסיימי ההכשרה אשר חיכו ימים רבים לרשיונות עלייה שבוששו לבוא. יואכים פרינץ, שהשמיע זעקתו על כך הביע את מועקת הרבים. באווירה זו התקיימה בברלין, בתחילת 1936 , ועידת הצירים הארצית של ה- Z.V.f.D., שהיתה האחרונה על אדמת גרמניה לפני השואה. אף שבעיית ההגירה תפשה בה מקום בולט, היא לא הופיעה בסדר היום כנושא יחיד. חלק ניכר מן ההרצאה והבירורים נסבו על ענייני הארגון הפנימי, על הפעולה התרבותית, בית-הספר היהודי, שאלת התקציב ומגביות קרן-היסוד. אך מעמד האישים שנבחרו לדון בנושא ההגירה והיקף הבירורים שהתנהלו סביבה הבליטו ללא ספק את חשיבותה.

נביא כמה מדבריהם של מנהיגי התנועה בוועידת ברלין ואחדות מן ההחלטות שנתקבלו: "על המוסדות המרכזיים והקהילות להתוות את כל עבודתם לפי רעיון ההגירה" – הכריז זיגפריד מוזס ,יו"ר ה- Z.V.f.D. ; עליהם להתאים לכך את מערכת החינוך ותוכניות הלימודים, את המוסדות להכשרה מקצועית ושאר הכלים היכולים לסייע לתכלית זו. בפירוש ציין, כי דבר זה הוא בעיניו התפקיד החשוב ביותר. נוסח ההחלטות שנתקבלו בסיום הוועידה הארצית ערוך אף הוא ברוח זו. נאמר בו, כי "היהדות הגרמנית, ובייחוד הנוער שלה, מופנים בחלקם הגדול לנתיב הנדודים". המנהיגים הבדילו בין העלייה לארץ-ישראל לבין היציאה לארצות אחרות. אף שלשניהם התייחסו, לדבריהם, בחיוב, דרשו לייחד מקום בכורה לארץ-ישראל. שכן היא המחזקת את כוח קיומו של עם ישראל כולו ואיננה רק בחינת מוצא ליחיד הנתון בצרה. פיזור הנדידה לכיוונים רבים לא יפתור את השאלה היהודית, אלא רק יעתיק את מוקדיה למקומות חדשים.

רוב הנואמים שיבחו את גודל המפעל, שבזכותו הועברו 30,000 יהודים מגרמניה לארץ-ישראל מאז 1933. לדעת זיגפריד מוזס אין למדוד את הישג המבצע הזה מבחינה כמותית בלבד. לדבריו, איכות העולים היא הקובעת בהערכת חשיבות המעשה. בזכות יכולתם, גילם והכשרתם ישתלבו עולים אלה במאמץ הישוב העברי להקמת הבית הלאומי ; וזה העיקר. נואמים שונים האריכו בדוחות על דרכי קליטת העולים, על צורות ההתיישבות השונות ועל התקציבים הדרושים לכך ; אולם לא הציעו תוכנית עבודה של ממש ונמנעו מלהבהיר, כיצד יפעלו הלכה למעשה בשאלת קצב העלייה והיקפה בעתיד. להיסוסים היו שתי סיבות, שלא היו ידועות במלואן לציבור הרחב: הראשונה מסתברת מדו"ח סודי, שלפי השתרר בסוף 1935 "מצב קטסטרופלי בעניין הטרנספר". ד"ר ורנר פיילכנפלד, מנהל מוסד ה"העברה", מציין כי לעומת רכוש יהודי בסך 27,3 מיליון מארקים, שהועבר לארץ-ישראל מאז 1 בנובמבר 1933 ועד 31 בדצמבר 1935, הצטבר בסוף תקופה זו סכום גדול פי-שניים ומעלה ואין יודע, תוך איזו תקופה אפשר יהיה להעביר כספים אלה לארץ-ישראל, הוא אף טען, שאם לא יצליחו לשנות בקרוב את שיטת ההעברה הנוכחית יהיה צורך, בלית ברירה, להודיע ברבים על הפסקת עלייתם של בעלי הון מגרמניה. הסיבה השנייה היתה נעוצה בהגבלת מכסת רשיונות העלייה על-ידי ממשלת המנדט ; למדיניות בריטית זו, שעוררה רוגז ברחבי העולם היהודי, הביעו גם צירי הוועידה בברלין התנגדות, אף כי נקטו נימת איפוק בלשונם.

הדיונים בוועידה ציונית זו מגלים את המבוך שלתוכו נקלעה התנועה: בעוד שמנהיגיה הכירו בהכרח שביציאת המוני היהודים מגרמניה, לא היה לאל ידם למצוא להמונים אלה פתרון בארץ-ישראל בתנאים הקיימים. זה המקור לדו-הקוטביות בגישתם, המשתקפת גם בדברים הבאים של זיגפריד מוזס: "קודמת לכל תביעתנו, שההגירה תשמש גורם מרכזי לתוכנית כלל יהודית ; אבל בו בזמן קיימת גם הדרישה להקמת בתי-ספר יהודיים… ולהשתרשות תרבותית בתחום היהודי". מחוסר ברירה נאחזו, אפוא, ברעיון האוטונומיה כמיפלט. רבות נאמר בשורות ה- Z.V.f.D. על הצורך בפיתוח עצמיות תרבותית כדרך להקנות יציבות לחייהם הפנימיים. הדוברים תבעו להשקיע מאמצים גדולים בלימוד השפה העברית וספרותה. בהעמקת הידע ביהדות זמננו ובהנחלת מנהגים ממסורת ישראל. הם חיפשו לציבור יהודי זה, שנעקר מן החברה הסובבת, מאחז ביהדותו. מחשבה רבה הקדישו לבית-הספר היהודי, שחיזוקו והרחבתו נדרשו מצירי הוועידה. מהידוק הקשר הרוחני לארץ-ישראל ביקשו לשאוב עידוד ; ועל-ידי טיפוח ענפי האמנות השונים, בייחוד התיאטרון היהודי, ביקשו לאפשר לציבור פורקן והקלה נפשית. הנה כי-כן, סיסמת האוטונומיה התרבותית הפכה בחוגים ציוניים למטבע לשון מקובלת ; ודומה, כי רבים מהם ראו בה לא רק אמצעי זמני אלא גם פתרון.

בלשון נחרצת הועלתה בוועידתם בברלין התביעה לשינוי הנהגתו של הציבור היהודי. אמנם לא היה בכך משום חידוש. כבר בעבר נדרשו מדי פעם שינויים במוסדות המרכזיים ובוועדי הקהילות, שיבטיחו לציונים השפעה מכרעת בניהולם. אך נראה, כי פרסום חוקי נירנברג נתן משנה תוקף למבקריה של ההנהגה הוותיקה, שבה נמצאו הציונים במיעוט. ההחלטה הדורשת שינוי ההנהגה הופיעה במקום הראשון בסיכומי הוועידה ונוסחה בלשון אולטימאטיבית: "אם דרישה זו לא תיענה – יוצאו הנציגים הציוניים מן הגופים שאינם ממלאים אחריה". ברם, לא הובהר בדברים אלה, מה הם החידושים שביקשו לבצע, לאחר החלפת ראשי הציבור. דומה שקריאת הציונים לרענן את שכבת הצמרת ביהדות גרמניה הייתה יותר בבחינת ביטוי לשאיפתם לראוריינטאציה אידאולוגית, מאשר סימן לתוכנית פעולה ערוכה ומוגדרת לעתיד.

* * *

המוסדות המרכזיים

תחילה נעמוד על הצהרת "הנציגות הארצית" שפורסמה זמן קצר לאחר האירוע בנירנברג. וזה היה לשונה: "החוקים, שהוחלט עליהם ברייכסטאג בנירנברג, פגעו קשות ביהודי גרמניה, אך הם נועדו ליצור בסיס ליחסים נסבלים בין העם הגרמני לבין העם היהודי. לכך נכונה לתרום 'הנציגות הארצית של היהודים בגרמניה', לפי מיטב יכולתה. תנאי מוקדם ליחסים נסבלים הוא התקווה, שעל ידי הפסקת מעשי ההשפלה והחרם תישאר ליהודים ולקהילות היהודיות בגרמניה אפשרות קיום מוסרית וכלכלית". כוונת "הנציגות" היתה, שקודם כל מן הדין להבטיח תנאים, שיאפשרו את המשך ישיבתם של רוב היהודים בגרמניה ; ועיקרון זה היה כלל גדול בקביעת מדיניותה. דומה, שבכך נאחזה "הנציגות" בגילוי-דעת דוברי השלטון, שלפיהם נועדו חוקי נירנברג ליצור מעין מודוס ויוונדי בדו-קיום של גרמנים ויהודים. על כן תבעו בעלי ההצהרה להבטיח פרנסה ומחיה ליהודים ולהפסיק את מסע ההשמצה הפוגע בכבודם. לאמיתו של דבר לא היה חידוש בדרישה זו. למן הקמת הרייך השלישי ניהלו המוסדות היהודיים המרכזיים מאבק מתמיד נגד ההסתה הארסית של דוברי המפלגה ושופרותיה בעיתונות. הם חזרו ומחו על גידופיהם, של שטרייכר וגבלס, ועל שאר דברי הנאצה האנטישמיים. אף תביעתם לחדול ממסע החרם נגד היהודים כבר הועלתה על ידם לא אחת. כעזר לטיעונם שימשה מדיניות המיניסטריון לכלכלה, שהתנגד אותו זמן לנישול היהודים מפרנסותיהם, כיוון שרצה למנוע זעזועים במשק המדינה. משנתברר כי חוקי נירנברג לא כללו הגבלות כלכליות נתחזקו המוסדות היהודיים בדעתם, שיש סיכוי להילחם בחרם ובשאר הפעולות העוינות שנעשו ללא הרשאה רשמית.

גילוי-הדעת הנידון כולל נקודות נוספות הראויות לציון: מופיעה בו התביעה לפתח את מערכת החינוך היהודי, כדי "לחנך את הנוער, שיהיה איתן באמונתו הדתית וגאה ביהדותו ושואב כוח מתוך תודעת הקשר לכלל ישראל, מתוך העבודה למען ההווה היהודי והאמונה בעתיד היהודי". פעולה זו תכלול גם הכשרה מקצועית לצעירים לקראת הגירתם. בהמשך לזה דובר על הצורך בטיפוח חיי תרבות עצמאיים. כוונת מחבריו היתה לחזק את תודעת ייחודם המורשתי של היהודים כמשקל נגד לגזירות הקלון. אך דומה, כי משתמעת מכאן מגמה נוספת המסמנת שינוי יסודי בהלך רוחם: במשך דורות שאפו למזיגה בין תרבות סביבתם לבין מסורת ישראל, ואילו כעת עודדו בראש וראשונה פעילות בתחום ההשכלה היהודית.

עניין מיוחד מוצאים בעמדת ה"נציגות הארצית" בשאלת ההגירה, שהיתה נודעת לה חשיבות ראשונה במעלה לגורל יהודי גרמניה. ואלה דברי ה"נציגות" בנושא זה בספטמבר 1935: "צורך ההגירה המוגבר מחייב תכנון בקנה-מידה גדול, אשר יכוון בראש וראשונה לארץ-ישראל, אך במידת האפשר גם לשאר הארצות. דברים אלה אמורים במיוחד לגבי הנוער… לכך נוספת הדאגה… ליצירת אפשרויות לחיסול רכושם של עצמאיים בעלי מפעלים ולהעברת הונם לארצות-חוץ". נשאלת השאלה, האם מסתמן בדברים אלה מיפנה בעמדת "הנציגות הארצית", שעד אותו זמן לא עודד, כידוע, יהודים לעזוב את גרמניה במספר רב? נתקשה להסיק מפיסקה זו מסקנה ברורה ויש לבחון את הבעיה בהיקף יותר נרחב. פה המקום לציין, כי בדו"ח המוסדות המרכזיים של יהודי גרמניה לשנת 1935 נאמר, שחוקי נירנברג הביאו "הגברה עצומה" בדחף ההגירה. מסתבר, כי אותות ההתראה של נירנברג נקלטו היטב בתודעת הציבור היהודי, ושרבים בתוכו ביקשו לעקור מגרמניה בעוד מועד. כמו-כן קמו ונתרבו אז חברות פרטיות שהציעו את שירותן בענייני התיישבות בקפריסין, באמריקה הלאטינית ובארצות אחרות שמעבר לים. מה עשו ראשי "הנציגות הארצית" נוכח התעוררות זו להגירה? נראה, שלא היו ערוכים להתפתחות החדשה ולא גיבשו מצע משלהם בעוד מועד. תחת זאת החליטו לסמוך ידם על תוכניתו של מאכס וארבורג ולשלב בה הוספות לפי תפיסתם הם. במתכונת זו הועברה מטעם "הנציגות הארצית" עצומה למשרד הכלכלה הגרמני, בינואר 1936. עיקרה נסב על העברת רכוש המהגרים, וביצועה המסודר של ההעברה הזאת יקבע, לטענתם, אם אפשר יהיה לארגן תנועת יציאה שיטתית. לדעתם אף מחייבת משימה זו הקמת מפעלים להכשרה מקצועית בקנה-מידה גדול, שיכינו את המועמדים להתיישבות בארצות-חוץ. אלא שתוך כדי דיון בנושא זה מודגש בעצומה גם הצורך לבלום את תהליך התרוששותם של יהודי גרמניה. השלטון נתבע לשים קץ להתערבות השרירותית של אלה המחבלים בפרנסות היהודים והפוגעים על-ידי כך ביכולתם לתכנן הגירה בקנה-מידה גדול. הנה כי כן מסתבר, כי גם במשא-ומתן על שאלת ההגירה לא ויתרו ראשי ה"נציגות" על תביעתם להבטיח את קיומם החומרי של היהודים כל עוד הם נמצאים בגרמניה. מאידך נזהרו מלנקוב במספר המהגרים המתוכנן. הן בעצומה זו והן במשא-ומתן עם השלטונות שבא בעקבותיה לא מסרו על כך כל נתונים שהם, שלא ישמשו שוט בידי הממשל להרחיק יהודים מגרמניה.

המשא-ומתן הישיר עם המיניסטריון לכלכלה נפתח ב- 29.1.1936. במשלחת ה"נציגות" השתתפו מבחירי אנשיה – אוטו הירש, מאכס וארבורג וזיגפריד מורס. וכן הגיע למשא-ומתן גיאורג לאנדאור מירושלים. במהלך הדיון התברר, כי הציבור היהודי המאורגן לא הצליח לגבש מצע מוסכם. חילוקי דעות חריפים פרצו בין וארבורג ולאנדאור, דובר המחנה הציוני. נראה, כי לאנדאור חשב במושגים, שתאמו את פעולותיה של חברת ה"העברה" ואת צורכי קליטתם של העולים מגרמניה בארץ-ישראל ; על כן ראה כמופרזים ביותר את הסכומים במטבע זר שנדרשו בעצומה כהקצבה למהגרים. לעומת זאת דגל וארבורג, שבהשראתו נעשו תחשיבים אלה, בנדידה רבת-ממדים לארצות שמעבר לים ולא רק לארץ-ישראל. סבור היה, כי פריצת שערים להתיישבות פליטים באמריקה הדרומית ובמדינות אחרות ברחבי העולם תצריך השקעות כספיות עצומות שאי אפשר בלעדיהן. ויכוח פנימי זה, שהתנהל ברלין במעמד פקידי המיניסטריון לכלכלה, בוודאי לא סייע לקידום פתרונה של הבעיה האמיתית: תכנון תנועת יציאה גדולה של יהודים מתחומי הרייך השלישי. מתעורר ספק, אם בכלל רצו בכך אנשי "הנציגות הארצית". ספק זה מתחזק, אם נשים לב לתוכנו של תזכיר ארוך ומפורט, בן ארבעה-עשר עמודים, ששיגרו בחודש מארס 1936 למועצה למען יהדות גרמניה בלונדון. התזכיר פותח בתחשיבים דמוגראפיים המראים, כי יהדות גרמניה מנתה אותו זמן 438,000 איש, לפי החלוקה הבאה: 240,000 איש עד גיל 45 ; 110,000 גילאי 45 – 60 ; 88,000 מעל גיל 60 . נקבע, כי רק 220,000 , הנימנים עם שכבת הגיל 6 – 45 , כשירים ל"פתרון קונסטרוקטיבי". אולם לפי אומדנים של"הנציגות הארצית" מספר המועמדים להגירה בזמן הקרוב קטן בהרבה, 40,000 – 50,000 איש. במרוצת הזמן עשויים להצטרף אליהם עוד כ- 70,000 מועמדים, המתאימים להגירה לפי גילם. בהתאם להערכה זו לא יעלה כלל המועמדים להגירה על 120,000 ; וקרוב לוודאי שיהא אפילו נמוך מזה. נאמנים לגישתם המינימאליסטית המשתקפת בתחשיבים אלה טענו בעלי התזכיר, כי פעולת הגירה תוכל להתבצע רק "באופן הדרגתי" (allmählich) דומה, שקיים קשר הדוק בין טיעון זה לבין הערתם, שבידי רוב המועמדים הפוטנציאליים להגירה "יש עוד מישרות המאפשרות קיום להם ולבני משפחתם".

הביטוי הקולע ביותר לעמדתם הנידונה נמצא בדברי המבוא לתקציב קהילת ברלין לשנת 1936: "רעיון ההגירה מתחזק והולך כיום יותר ויותר. המגמה להפחתת מספרם של היהודים בדרך ההגירה משקפת את רצונן של רשויות בעלות השפעה במדינה. היא אף תואמת משאלות שצצו בקרב חלק ניכר מציבור יהודי גרמניה בעקבות החוקה החדשה". ובהמשך ישיר לפיסקה זו נאמר: "קיימת תמימות דעים, כי למספר ניכר מאוד של יהודים לא תהיה האפשרות להינתק מגרמניה", ויש לעודד ולחזק את הנשארים. אגב כך נעיר, שאף בר-סמכא מובהק כברנהארד קאן, נציג הג'וינט בפאריס, הביע דעה דומה. סבור היה, שיהודי גרמניה אמנם אנוסים להצהיר שהם דוגלים בהגירה, אך לאמיתו של דבר יהיה על רובם להמשיך בחייהם בגרמניה עוד עשרות בשנים.

בעוד שבנושא הנידון לא הסתמן מיפנה בעמדת "הנציגות הארצית", מתחזקת אצלה דווקא בתקופה זו המגמה להידוק יחסים עם הארגונים היהודיים בארצות העולם ולחיפוש מישען אצל קהילות ישראל שמחוץ לגבולות המדינה. תודעת שותפות עם היישוב העברי בארץ-ישראל ועם תפוצות ישראל בבריטניה ובארה"ב חיזקה את "הנציגות הארצית" במילוי תפקידיה. "רגשי האחווה והסולידאריות ועזרתם הנדיבה של יהודי העולם היו ליהדות גרמניה מקור נחמה במצוקתם, מקור לאישוש כוחה, לעידוד רוחה ואומץ לבה, כדי שתוכל להמשיך במעמסה הכבדה שמטיל עליה מפעלה לעזרה עצמית". תוכן הנאמר מאלף מאוד, בייחוד הסיפא ; עם שמעלים פה על נס את התמיכה החומרית והמוסרית שניתנת להם מאחיהם בארצות-חוץ, הם מציינים כעיקר גדול את פעולותיהם הם לעזרה עצמית. ניכר, שנזהרו מלהופיע כקרובים עניים המצפים באפס מעשה לישועה מבני משפחתם האמידים. כאשר נסעו ללונדון לישיבות המועצה למען יהדות גרמניה או לפאריס ולניו-יורק להתייעצות עם פעילי הג'וינט לא ביקשו למצוא לעצמם אפוטרופסים שיחליטו תחתם, אלא בני-ברית נאמנים. אף כי העריכו כהלכה את גודל ההקצבה שקיבלו מכספי המגביות של יהדות אנגליה ואמריקה שאפו, יחד עם זאת, להעמיד את היחסים עמם על בסיס של שוויון וכבוד הדדי.

בגיבוש תגובתם על חוקי נירנברג לא פעלו ראשי "הנציגות הארצית" במנותק מן המנהיגות היהודית בשאר הארצות. נהפוך הוא, קויימו ביניהם מגעים יותר הדוקים מבכל תקופה אחרת. פעמים רבות הוחלפו דעות בין אוטו הירש, זיגפריד מוזס ומאכס וארבורג לבין צמרת המנהיגות היהודית שהתכנסה בלונדון, אך בסופו של דבר הגיעו למסקנות משלהם. תוכנן נבדל מהצעותיהם של הרברט סמואל, סיימון מארקס וחבריהם, שדגלו אותו זמן ב"הגירה גדולה". ברם, לא רק עיקרי מצעם היו שונים, כי אם גם שיטתם. בעוד שהמועצה למען יהדות גרמניה קבעה סדר פעולה לארבע השנים הבאות, העדיפו חברי "הנציגות", נוכח תהפוכות הזמן, לנהל מדיניות לטווח קצר, לפי צורך השעה.

סיכום

חוקי נירנברג סתמו את הגולל על עידן האמאנציפאציה של יהודי גרמניה ובאו להדביק בהם אות קלון. אך פירסומם לא חולל תמורה דראמאטית בחייהם. לאמיתו של דבר לא הוסיפו החוקים אלא גושפנקא רשמית למצב הקיים, שהתפתח בהתמדה למן עליית היטלר לשלטון. עוד בקיץ 1935 נחסמה בפניהם סופית הכניסה לשורות הצבא הגרמני המתחדש, ובכך הפך כבר אז נישולם מזכויות האזרח הבסיסיות לעובדה מוגמרת. ברור היה, כי הממשלה רוצה לבודדם משאר האוכלוסייה, אך לא הסתבר ישירות מחוקי הגזע שלא תהיה אפשרות ליהודים להמשיך בישיבתם בגרמניה. אדרבא, הדוברים הרשמיים הדגישו בהצהרותיהם, שהחלטת הרייכסטאג בנירנברג באה לקבוע מה יהיה מעתה ואילך תחום חייהם ברייך השלישי.

עמדת הארגונים היהודיים הושפעה במידה רבה מן העובדה, שהחוקים החדשים לא כללו הגבלות על פרנסותיהם, לא צימצמו את שדה פעולתם של מוסדותיהם האוטונומיים ואף לא פגעו במעמד הקהילה כגוף משפטי מוכר כחוק המשמש חוט-שידרה לעדה היהודית. משום כך לא מצאו רוב הארגונים באירועי ה- 15 בספטמבר 1935 סימן לכך, שבכוונת הממשלה לדרבן את היהודים ליציאה רבתי מן המדינה. סבורים היו, שיינתן להם להתקיים בגרמניה כקבוצת מיעוט נפרדת.

שלושה גורמים חיזקו אותם בהערכה זו: א)בעוד שמתחילת שנת 1935 שוב גברו מעשי האלימות של פלוגות ה-ס.א. וה-ס.ס. (למשל, במאי 1935 במינכן, ביולי 1935 בקורפירסטנדאם ובמקומות אחרים), הרי סמוך לחקיקת חוקי נירנברג ריסנה ממשלת גרמניה את הפורעים ושמה קץ לגל הטירור האנטישמי; ב) כידוע, נתלוותה לחוקי נירנברג פרשנות מרגיעה מפי נציגי השלטון, שקטעים ממנה הובאו לעיל. כיום, במבט לאחור, ברור שדבריהם לא היו אלא חלק ממדיניות ההונאה והכזב של שליטי הרייך. אך באותם ימים הם היטעו את ראשי הציבור היהודי בהערכתם את מטרות הממשלה ועודדום להאמין שרצונה בהסדר בעיותיהם; ג) אולימפיאדת החורף עמדה להיפתח בגארמיש – פארטנקירכן בפברואר 1936, כלומר חדשים אחדים בלבד לאחר החלטת הרייכסטאג בנירנברג. כל אותו הזמן נערך השלטון למיפגן הגדול, שבו רצה להציג בפני העולם תדמית של מדינה שלווה ומתונה בעלת כוונות טובות. בעקבות זו ניתנו הוראות מטעם ממשלת גרמניה לחדול מפעולות לא-רשמיות (Einzelaktionen) שפגעו ביהודים. הורחקו תוויות זיהוי, שהבדילו בין בתי-מסחר אריים ולא-אריים, הורדו השלטים האוסרים על כניסת יהודים למקומות קייט ולעיירות מסוימות בפראנקוניה, וכיוצא באלה. נראה היה, כי מעתה יקויימו כללי המשמעת והסדר ביחסי הגרמנים עם היהודים.

הצבענו על הגורמים המסבירים מדוע לא למדו שליחי הציבור היהודי מפירסום חוקי נירנברג, שמצבם ילך ויחמיר בעקבות מדיניות הממשלה. אין להסיק מכאן, כי שרר בשורותיהם הלך רוח אופטימי בסתיו 1935. אדרבה, נימה של דאגה ומועקה כבדה בלטה אז בדיוניהם על מאורעות השעה. אך יותר מכל איפיינה את עמדת ארגוניהם הרגשת אי-הוודאות מה ילד יום וכיצד אפשר להיערך לקראת העתיד הלוטה בערפל. אכן אירועי חודש ספטמבר 1935 היוו ציון דרך בולט בתהליך שקיעתה של יהדות גרמניה, אך לא נקודת מיפנה מכרעת במהלך מדיניותה נוכח גזירות השלטון.

לקריאה נוספת:
חוקי נירנברג
דפוסי ההגירה של יהודי גרמניה 1938-1933
עליית הנוער ותנועות הנוער בגרמניה בשנות ה - 30'

באתר יד ושם:
מחקרים נוספים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
מבחר חומרים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39