מאשה גרינבאום, ניצולת גטו קובנה ומחנות עבודת הכפייה באסטוניה, תיארה בספרה, "תקווה על פי התהום" על המאורעות שחוותה המחברת על בשרה: ההשפלה, הגטאות, המחנות באסטוניה ובגרמניה - עד השחרור במחנה ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלתה מאשה ארצה.

היה זה האות לחברי המחתרת של ארגון ברית ציון להיעלם: למקלטים, לבונקרים ולמחבואים השונים, שנקראו בפי כל "מלינות".

מקום המחבוא שיועד למרים היה בבית המדריכה שלה, לאה. שם, מתחת למיטה, היתה דלת, שהובילה למחבוא שהכינו מבעוד מועד חברי תא המחתרת. 12 חברים ירדו לתוך המחבוא הזה באותו יום, ולמעלה, בדירה, נשאר חבר אחד כדי לשמור. כעבור כמה שעות שמעו המסתתרים את קולה של נערה. היתה זו פרומה, אחותה הצעירה של מרים. היא אמרה: "אני מחפשת את מרים כדי להודיע לה, שתפסו את ההורים והובילו אותם לשער הראשי. גם אני הולכת לשם כדי להיות אתם". החבר בשמירה ענה לה שלא ראה את מרים, אבל בהזדמנות ראשונה יודיע לה את אשר סיפרה לו.

עד מהרה החלו חיילים ליטאים ווכמנים אוקראינים לעבור מבית לבית ולחפש יהודים מתחבאים... לאחר מכן, ניתנה הוראה להשאיר את המזוודות ואת תרמילי הגב והחבילות על הרציף, כי אלה יישלחו בנפרד, יחד עם הזקנים והחולים; אלא שפתאום ראה מישהו שמעמיסים את החבילות על משאיות, ואלה נוסעות חזרה לעיר. "הגרמנים רימו אותנו!" צעק מישהו, "יהודים, הצילו את עצמכם!" אבל לא היה לאן לברוח.

מיד החלו הגרמנים האוקראינים לדחוף את הקהל לתוך קרונות המשא. לכל קרון דחסו עשרות אנשים – הרבה יותר מכפי שהיה יכול לקלוט. לא היה מקום לשבת, אף לא מקום לזוז. דלת הקרון נסגרה והוברחה מבחוץ בקול רעש, ובצפיפות הנוראה ובמחנק החל הצמא להציק. הרכבת עמדה ועמדה זמן רב, ואיש לא דאג להביא מים או אוכל. האם התכוונו הגרמנים לחנוק את כולם בתוך הקרונות?

מרים נלחצה אל בני משפחתה. בלב כולם היו פחד ודאגה. מה יהיה גורלם? מה רוצים הגרמנים לעשות להם? היה ברור שדבר טוב לא יצמח מזה. עתה החל גם הרעב להציק. מי שהיה ברשותו מעט מזון התחלק עם הקרובים אליו. היה במעט המזון כדי להשיב את הנפש – אף שהצמא ייבש את הגרון והיה קשה לבלוע. פתאום הורגשה תזוזה: הרכבת הארוכה החלה לנסוע במהירות. לאן? לא ברור. מישהו הציץ מבעד לאשנב, אבל הסביבה לא היתה מוכרת. דרומה? מזרחה?

כל השומרים היו אוקראינים. בין היהודים היו שטיפחו תקוות שיצליחו "להסתדר" אתם איכשהו, שהרי אין אלה גרמנים; אבל כאשר נעצרה הרכבת כעבור זמן, וכולם החלו לצעוק שייתנו להם לצאת לשירותים, נפתחה פתאום דלת הקרון, ובפתח ניצב אוקראיני חסון. הוא הציץ באומללים הצפופים בו וצעק: "שירותים רציתם, מה?" ובסכין שהוציא ממגפו פירק קרש ברצפת הקרון: "הנה לכם שירותים!" אשה אחת תפסה בשרוולו והסבירה לו שאי אפשר כך: הרי יש כאן גברים ונשים! חייבים להפריד, להסתיר, להצניע! במקום תשובה סטר לה האוקראיני על פניה, שילח בעיטה חזקה בבטנה, קפץ מהקרון, ומיד הוגפה הדלת אחריו ברעש. כדי לפתור את הבעיה הדוחקת תרמו האנשים מעילים ושמיכות, וכך יצרו מחיצה סביב "חדר השרותים".

בינתיים עמדו הקרונות בשדה חשוף ולא זזו. הצמא והרעב גברו מאוד, אך השומרים לא נענו לבקשות להביא מים או לחם. אחרי תחנונים וצעקות נענה לבסוף אחד מהם והביא דלי מים, אבל ספל לא נתן. "הגרמנים לא נתנו לנו ספלים בשבילכם", אמר, "ואנחנו, האחראים לרכבת הזאת, בוודאי לא נטרח בשבילכם. מספיק סבלנו באוקראינה מן היהודים. את המולדת שלנו לקחו לנו הז'ידים הארורים". מישהו מצא בין חפציו בקבוק, ובו השתמשו כדי לשאוב את המים מן הדלי.

שוב ושוב נעצרה הרכבת. למעשה, יותר משנסעה – עמדה. כעת יכלו לראות מבעד לאשנבים, שבמסילה המקבילה עוברת רכבת של הצבא הגרמני, ובה קרונות מלאים חיילים פצועים מן החזית. מפעם לפעם נעצרה רכבת המגורשים כדי לתת מעבר לרכבות הצבא, ועל-פי רוב נעה בלילה. מישהו עקב אחר מסלול הנסיעה וקרא את שלטי התחנות: קיידן, ינובה, שוולי – משמע עדיין הם בליטא. הנוסעים התחילו להשליך מן הקרונות פתקים, ועליהם שמותיהם וכתובותיהם מלפני המלחמה. אחדים הוסיפו תיאור קצר של מצבם, מקווים שאולי מישהו שם בחוץ יספר את דבר מסעה של הרכבת.

שוב נעצרה הרכבת. דלת הקרון נפתחה ברעש, ובפתח נראו כמה אוקראינים. אחד מהם נאם באוזניהם באוקראינית, ומישהו תרגם את דבריו:

"ז'ידים! אמנם אסור לי לגלות לכם לאן אנו נוסעים, אבל מכיוון שאני אדם טוב ולא מנוול, אגלה לכם: את כולכם יהרגו הגרמנים; הזקנים שלכם כבר מתו; החבילות שלכם כבר חולקו לאחרים; הגרמנים יודעים טוב יותר איך לפתור את הבעיה היהודית מאשר אחינו באוקראינה. אצלם הכל מאורגן ומדויק כמו שעון. אתם כבר עכשיו כמו מתים; אך מכיוון שאיננו רוצים שתמותו רעבים, החלטנו למכור לכם לחם, כרוב ותפוחים, אם תיתנו לנו את הזהב והתכשיטים שלכם. בעוד כמה שעות נחזור ונביא את המצרכים".

בקרון השתררה דומיית מוות. איש לא שאל ואיש לא זעק; גם הצעירים ומעט הילדים היו שקטים מאוד. עכשיו הבינו כולם שהאוקראינים אינם טובים מן הגרמנים. אשה צעירה התעלפה, והאנשים זזו מעט כדי שיהיה לה אוויר לנשימה. כששבה אליה רוחה, סיפרה בדמעות בעיניה ובמרירות בקולה ששאפה להציל את העולם, ולא הקדישה מחשבה וזמן לעמה, למשפחתה, ואפילו לא למען אביה ואמה. קומוניסטית היא, ומאמינה באחדות האנושות ובעבודה למען המדוכאים, ובתוכם גם האוקראינים. מדוע מתאכזרים כל כך האוקראינים, בוגרי בתי ספר סובייטיים, לבני אדם חפים מפשע?! בשביל אנשים שכאלה נלחמה? "היהודים", אמרתי, "יכולים לחכות, ובסוף גם הם ייהנו מהעולם החדש, השוויוני, החופשי. אבי, שוחט בעיירה קטנה, אמר לי: 'צירהל'ה, עשב יעלה בלחיי כולנו – והעולם לא ישתנה. תמיד יהיו עניים ועשירים, טיפשים וחכמים, כמו כיעור ויופי; ובעולם החופשי שלכם לא יהיה בשבילנו, היהודים, טוב יותר'. אמרתי לו: 'אבא, אנו שונים. הנוער שלנו מבין את הדברים טוב יותר, הוא אנושי יותר'. היה לי חבר, שלמד בשוודיה וחזר הביתה לפגרת החורף. העגלון שלקח אותו מתחנת הרכבת רעד מקור. הוא פשט מיד את מעיל הפרווה שלו ומסרו לו. אביו, יהודי אמיד, כעס ואמר לו: 'בני, בפעם הבאה אם אתה רוצה להתחלק עם איכר או עגלון עני, תן לו ממה שאתה מרוויח – לא מה שאני קניתי לך'. החבר שלי מאוד נעלב מדברי אביו, ואנו ניחמנו אותו: 'וכי מה אתה יכול לצפות מהדור הישן?! הם אינם מבינים כלום!' עתה אני מבינה שלהם היתה יותר חכמת חיים מאשר לכל המנהיגים הקומוניסטים שלנו. טעות איומה טעיתי, שעזבתי את עמי ולא שמעתי בקול הורי. עתה אני מתחרטת מרה על אמונתי זו ועל שהכאבתי להורי ולמשפחתי בחילול שבת, באי קיום מצוות בפרהסיה. אפילו ישבתי בכלא בגלל תעמולה קומוניסטית!" סיימה את דבריה ופרצה בבכי מר.

"האוקראיני משקר, משקר!" צעק יהודי כחוש, שלחייו חבושות כאילו חש בשיניו. לא פעם נראו בגטו גברים שמטפחת עוטפת את לחייהם. היו אלה יהודים, שהגרמנים או הליטאים התעללו בהם וגילחו את זקנם ופאותיהם יחד עם עור הפנים. עכשיו ביטא יהודי זה את הזעם, הכאב והבושה, שנמנע ממנו לבטאם אז, כאשר התעללו בו והשפילו אותו. "הוא משקר!" חזר וצעק חבוש הפנים, "אל תיתנו לו כלום! הוא לא יביא לכם לחם. כל מה שהאוקראיני רוצה זה זהב וכסף. בעיניו כל היהודים עשירים כקורח. אם תיתנו לו זהב, ידרוש עוד; ומכיוון שהוא משוכנע שיש, יחפש יחד עם חבריו "הנחמדים" אצל כולם. אוי לו למי שימצאו אצלו, ואוי למי שלא ימצאו אצלו! את שניהם יחסלו – ולחם לא ייתנו!"

מיד אחר כך החל לומר תהילים, וקבוצה של יהודים הצטרפה אליו, פסוק אחרי פסוק. הרכבת החלה לנסוע שוב, ושקשוק גלגלי הקרון התערבב באמירת פרקי תהילים למין ניגון נוגה שכסס בלבבות. כל אחד התכנס בפינתו בתוך עצמו או התחבק בדומייה עם הקרובים שלו.

כבר שלושה ימים שאנחנו ברכבת, חשבה מרים, בוודאי עברנו את מחצית ליטא; אבל לאן הם מובילים אותנו? ולשם מה? ולמה מגיעים לנו כל הייסורים האלה? יהודי שעמד ליד האשנב הגבוה תיאר באוזני הסובבים אותו את מה שראו עיניו: שדות שיפון, יערות עבותים, נהרות קפואים, כפרים דלים שבתיהם מכוסים קש ומהארובות יוצא עשן: הם מזכירים בית ומשפחה. והיכן אנחנו? בטח נוסעים לעבודה. עוד יש תקווה, יהודים, אל ייאוש!

שוב נעצרה הרכבת. שלושה אוקראינים ניצלו את ההזדמנות, חזרו ודרשו כסף וחפצים יקרים. הם לא הביאו לחם. כנגד זה גברה חוצפתם. קבוצת אומרי התהלים התעלמה מהם, אבל פתאום עלה מתוך הקבוצה קול:

"יש בינינו עשרים נערים צעירים, שלא אכלו יותר משלושה ימים. כמה שעונים אתם רוצים תמורת לחם בשבילם?"

"עשרים!" באה התשובה.

"אתן ארבעה שעונים למי שיביא את האוכל", אמר היהודי.

"בוא הנה יהודון, תפס אותו אחד האוקראינים במעילו, הרימו מעל הרצפה כאילו היה בובה, ותקע את אגרוף הברזל שלו בפניו של היהודי. גבוה היה האוקראיני, כמעט ענק, בריא ובעל כוח רב. מיד התחיל לקרוע מעל היהודי את הבגדים בחפשו אחר השעונים. מכיוון שלא מצא אותם, החל להכותו בחימה נוראה.

"תן, ז'יד, את השעונים!" צעק, "ולא, אעשה ממך קציצות!"

"לא", זעק היהודי, "קודם תביא אוכל ואראה את הנערים אוכלים משהו!" מישהו התערב: "עזוב אותו! הרי אתה רואה שאין לו שעונים!

"אתה בוא אתנו!" פקד אוקראיני אחר, "וגם אתה, וגם את הסבתא ניקח".

האוקראינים לקחו אתם את השלושה, את שני הגברים והאשה, והובילו אותם לחורשה הסמוכה, ולעיני כל הנוסעים ירו בהם בפאתיה. אף גרמני לא נראה מסביב. אין זאת שהניחו לאוקראינים לעשות כרצונם – או שמא שמחו שהם מתנדבים לעשות את מלאכתם.

שוב הגיפו את הדלתות, והרכבת המשיכה לנסוע. אומרי התהילים נטלו ידיים ואמרו קדיש. הנשים בכו.

"מי היה היהודי בלי השעונים, שרצה להציל את הנערים?" שאל מישהו.

"שכן שלי, יהודי פשוט וטוב", ענה קול אשה.

שבוע ימים עשתה הרכבת את דרכה. ביום השביעי למסעם הנורא נעצרה הרכבת, הדלתות נקרעו בכוח, ואת פני הנוסעים קידמו צעקות, מכות ונביחות כלבים. כולם הצטוו לרדת ולהשאיר את המתים בקרונות. התחנה לא היתה מוכרת לאיש, אולם שתי נשים, אם ובתה, אמרו: "אנו באסטוניה! בעיר נרווה. היינו כאן לפני המלחמה. יש לנו קרובים בעיר הזאת".

לקריאה נוספת:
אסטוניה
קלוגה
מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על המפגש הראשון של אם ובתה עם מחנה העבודה באסטוניה

באתר יד ושם:
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים
יומנים נוספים בנושא הפתרון הסופי