א .אחרי מות בסוס ירש פלויוס סילוה את משרתו והיה לנציב ביהודה. וכל הארץ נכנעה במלחמה, רק מבצר אחד עוד החזיק במרדו. על-כן הקהיל סילוה את הצבא המפוזר בכל המקומות ויצא להלחם במבצר הזה. ושם המבצר מצדה וראש הסיקיריים, אשר כבשו את המבצר, היה אלעזר, איש-חיל ונשוא-פנים, מנכדי יהודה, אשר ספרנו עליו למעלה, כי פתה יהודים רבים לבלתי תת (לרומאים) לפקוד את העם בעת אשר נשלח קויריניוס המעריך אל ארץ יהודה. וגם בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להיכנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם, באומרם, כי אין לשום פדות בין השונאים הנכרים ובין האחים האלה רכי-הלב, הבועטים בחירות, אשר העם מחרף את נפשו עליה, והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים. אולם הטענה הזאת הייתה רק כסות-עיניים על אכזריותם ותאוות-בצעם, והמעשים באו וטפחו על פניהם. כי פגיעתם הייתה קשה גם על האנשים, אשר חברו אליהם והרימו יד ברומאים אתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי-תוכחה על תרמית-לבבם, הוסיפו עוד לרדוף
בעברת-זדון את המוכיחים, העונים בפניהם רשעתם, כי חרה להם על צדקת דבריהם. ובעת ההיא פרח הזדון למעלה בכל ארץ יהודה ולא היה דבר-תועבה, אשר לא נעשה, וגם אם יתחכם אדם לגלות דרכי-רשע חדשות, יבצר ממן להוסיף על המעשים ההם. כי דבק הרקב בכל ואכל את היחיד ואת הצבור, וכל אחד נצח את חברו בחטאותיו לאלהים, ואיש ברעהו התחרה להרבות עול לאחיו הקרובים אליו. כי התקיפים לחצו את המון העם, וההמון שקד לאבד את התקיפים, אלה התאוו תאווה למשול ממשל-עריצים, ואלה השתוקקו לעשות חמס ולבז את הון העשירים. והסיקריים היו הראשונים, אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות-רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר-חרפה ומידיהם כל מעשה-תועבה לאבדם ולכלותם (את אחיהם). ואחריהם בא יוחנן והראה, כי הסיקריים היו עוד מתונים במעשיהם, ונקל היה בעיניו להמית את כל דורשי הישר והטוב, בעשותו בהם מעשים אשר יעשו לנבלים ולשונאי העם בנפש, כי מלא גם את עיר-הקדש נאצות נוראות, כמעשה האיש אשר נועז לנבל את כבוד האלוהים, ועל שולחנו העלה מאכלים אסורים ובטל את חוקי הטוהרה, מצוות התורה ונחלת אבותינו. ועל-כן לא יפלא בעינינו, כי לא שמר האיש הזה את חקי החמלה והאהבה לרעהו, אחרי אשר עבר ברוח שגעון על חוקי יראת אלוהים. ובבוא אחריו שמעון בן גיורא - הנשאר דבר רע, אשר לא עשו ידיו? או הנמצא בוז וקלון, שלא הביא על האזרחים החופשים, אשר הקימו אותו לעריץ? הזכר ברית-אהבה, הזכר רחמי-אחים, בהוסיפו אמץ במעשי-רצח מיום ליום? הם חשבו, כי דרך איש נבזה ונבל היא לעשות רעה לזרים, ורק השופך את חמתו על אחיו נותן אות לנדבת-לבו. ולשיגעון האנשים האלה סברה הוללות האדומים, כי אלה הטמאים המבישים שחטו בידיהם את הכוהנים הגדולים, למען תכבה הגחלת האחרונה, אשר נשארה מיראת האלוהים, ואחרי-כן הכריתו את השריד האחרון לסדרי המדינה, ועל מקומו הקימו ממשלת-זדון מאין כמוה בכל העיר. ובקרב השערורייה הזאת פרח זרע הנקרא קנאים, אשר כשמם כן היו מעשיהם, כי כל מעשה רע היה להם למופת ומכל התועבות, אשר נעשו לפנים ונשארו לזיכרון, לא הייתה אף אחת, אשר נמנעו מקנא בה ומעשות כמוה. אמנם הם קראו לעצמם בשם הזה, באומרם, כי הם מקנאים לדברים טובים (לשם שמים), ולא נודע, אם צחוק עשו להם בעשוקים מתוך יצר לבם האכזרי כחית-טרף, או כל רשע ואון למעשה טוב היה בעיניהם. ואולם כל אחד מהם מצא באחריתו את הגמול הראוי לו, כי האלוהים ישלם לכולם את שכר פעלתם, וכל הייסורים, אשר יוכל לשאת אדם חי, כלם עברו עליהם, עד בוא הקץ לחייהם, ונוראים ומשונים היו עינוייהם במותם. ובכל-זאת יצדק האומר, כי סבלותיהם לא הגיעו עד מדת מעשיהם הרעים. הן באמת לא נמצא (בעולם) גמול-צדק למעלליהם. אולם לא פה המקום לספד כהלכה לחללי אכזריותם, ועלי לשוב אל החלק אשר נשאר לי עוד מספור המעשים.