קופלוביץ צבי, יליד לודז' (Lodz) פולין, 1924. גרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939. ב-1 במאי 1940 הוכנסו יהודי לודז' לגטו. העד עבד בגטו בכריית קברים וכמחסנאי במפעל נייר . עם חיסול הגטו באוגוסט 1944, הוא גורש לאושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau) ועבר בין מחנות שונים. הוא השתחרר ממחנה וובלין (Webelin), ושהה בשוודיה בבית-חולים ובית-הבראה. היה שותף לייסוד קיבוץ דתי חלוצי בגראנה (Granna). העד עלה לארץ-ישראל באניית המעפילים "אולואה", אך נתפס ונשלח לקפריסין והצליח לעלות במרץ 1948.
שמענו את השם דוקטור מנגלה, זה היה שם נפוץ. לא ידענו בדיוק מה טיבו, אבל השם היה נפוץ. עברנו מיון, כולם היו צריכים לעמוד במסדר כביום היוולדם. עברו, שורה ראשונה כמה צעדים קדימה, הם עברו משני הצדדים ובחנו בו זמנית על ידי גרמנים, מנגלה ועוזריו, והצביעו: שמאלה ימינה. אלה שלקחו שמאלה, הבינונו שזה לא טוב, מפני שראו את מי לוקחים. תמיד לקחו את החולנים, הרזים, הקטנים. ומיון אחד כזה, לא היה מיון בזמן שהגעתי, זה היה כבר בתוך, עשו דילול בתוך המחנה. ונבחרתי גם כן שמאלה. וככה בחרו בשבע מאות איש. אני אומר איש, זה היו שבע מאות שלדים, שלדי אדם. אני ביניהם. נלקחנו לצריף 31 באושוויץ-בירקנאו, למחנה הצוענים. נלקחנו, כמה שידוע לנו, שבע מאות שלדי אדם לבלוק הזה. סגרו אותנו. לא היתה כל דרך לצאת משם. הרגשנו כבר, ידענו שזה הסוף. הבלוק הזה היה שונה מבלוקים אחרים, שהיו שם מיטות עץ של שלוש קומות. מקודם היה שם טרנספורט שיצאו לעבודה מסודרת. או שעבדו בקרמטוריום או בעבודות אחרות, אבל זה היה שונה מבלוקים שהיינו מקודם ששכבנו או ישנו על הרצפה. אוכל לא נתנו, חושך. ידענו רק שמחכים פה לסוף. אילו היו לוקחים מיד לחיסול, אז מה שהיה קורה היה קורה. אבל פה, הזמן הזה שיודעים מה מחכה - זה אני מתאר לעצמי שזה קשה יותר מהמוות. באמצע הלילה, תוך כדי יאוש, אני טיפסתי שם על הקומה השלישית מיטות העץ. פתאום אני מרגיש רוח, פתח. מוציא יד, הרוח נושבת בחוץ. מנסה להתרומם, הייתי קל, רזה ומצומק, אחרי "הפנסיונט" (בית הבראה) של גיטו לודז' ומספר שבועות באושוויץ. ניסיתי להתרומם. ראיתי פתאום שהראש עבר דרך הפתח הזה. פעם שמעתי או קראתי שאם הראש עובר - אז הגוף גם כן עובר. ניסיתי להשתחל החוצה והצלחתי איך שהוא לעלות על הגג. הייתי בחוץ על הגג, שכבו כבר בחוץ מספר לבושים בפיז'מה כמוני, מכל מיני מקומות, חמישה ששה כבר מפוזרים ככה. אני גם שכבתי שמה. הכפור, הרוח, ידעתי שאין מה להפסיד. כל הלילה חשבתי איך לרדת מפה ואיך להנצל. ובכן, לפנות בוקר, עם דמדומים, מצאתי כזמן המתאים ביותר. אז יצאו בהמוניהם מכל הבלוקים, מכל הצריפים. ואז החלטתי לרדת מהגג, דהיינו לרדת, לקפוץ, לא הייתי עד כדי כך ספורטיבי. החלטתי להתגלש, דהיינו תפסתי קצה של הצריף וככה, ידעתי שאין לי מה להפסיד. העזתי והתגלשתי מהגג. מיד התערבבתי עם ההמונים שיצאו. רצתי לבלוקים של עשיית צרכים להתרחץ. היו שמה הרבה ברזים. פתחתי ברז, שפכתי על עצמי הרבה מים, ספגתי את פני, את הגוף, קצת להתחמם, והתערבבתי עם האחרים. ובמקום שמקודם הייתי בבלוקים הראשונים, נדמה לי בלוק 4, רצתי עכשיו לבלוק מס. 23, זה היה מהבלוקים כמעט האחרונים, נדמה לי שהיו שלושים וכמה בלוקים. שמה הייתי יחד עם כולם. אף אחד לא הכיר את אחד את השני. כולם היו דומים אחד לשני, לא ממוספרים וללא שם. ויצאנו לאפל, דהיינו למסדר. ספרו, ואיפה שהיה יותר מדי, אז באו מבלוק אחר ואמרו: אולי יש לך יותר מדי והוא לקח ממנו. או להיפך, אם היה חסר לאיזה בלוק, היו פחות מהמכסה שלו - אז הוא הלך לבלוק השכן ומשם לקח למלא את המכסה. אחרי שעברנו את המסדר, פתאום הכריזו על עוצר. היו צלצולים, וכולם התאספו בתוך המחנות. שמענו טרטור מכונות, גם כל מיני קולות זוועתיים. המכונות ניגשו לבלוק שהייתי מקודם, לבלוק 13, הוציאו את אלה שהיו בפנים. הקולות היו איומים. בתוך השקט ששרר במחנה שמענו את הקולות אימים. בזמן ההוצאה הם הסתפקו בבודדים שהצליחו שמה להמלט, הם הסתפקו בזה מה שהיה, או שלקחו את הראשונים שבאו לידם למלא את המכסה - את זה אינני יודע. אני יודע רק שאותם הוציאו, אחר כך נתנו לנו לצאת לחופשי בתוך המחנה. אני נשארתי באותו הגורל מה שכל ההמונים של הבלוק.
לקריאה נוספת:
אושויץ
אושוויץ - תולדותיו וייחודו
קטע מעדות בכתב של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ
באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
תערוכה מקוונת: טוראי טולקאצ'ב בשערי הגיהנום
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי
