|
||||||||||||||||||||||||
עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > שואה > ה"פיתרון הסופי"עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ בתקופת מלחמת העולם השניה |
||||||||||||||||||||||||
כשהחלה ההתקפה על ברית-המועצות ב-22 ביוני 1941, פתחו יחידות של הס"ס בהשמדה שיטתית של היהודים בשטחים הסובייטיים הכבושים. דיון זה, שמטרתו לתת הסבר היסטורי מניח את הדעת, ראוי לו לפתוח בתורת-הגזע של השקפה אנטישמית קיצונית ואוניברסלית - "תורה" שהייתה "המניע הדינמי המפעיל".1 דוקטרינה זו נתלוו לה מושגים "מקובעים" בדעתו של היטלר, שראה בבולשביזם את שלטון היהודים על ההמונים הסלאביים בברית-המועצות, והיא נקשרה ל"אידיאולוגיה" הנאצית. יש מחלוקת היסטורית בשאלה האם הדעות האנטישמיות המוקדמות של היטלר התפתחו בהדרגה, מאז נעוריו בלינץ ובווינה, תוך "פרצי התעוררות" לקראת שנאה וכוונת השמדה שהם יותר מן הקלישאות המקובלות בתקופתנו, או שמא גרם זעזוע נפשי ל"קפיצה קוואנטית" מאנטישמיות רגילה אל דבר שונה-בתכלית.2 ואולם אין ספק שהאנטישמיות הלא רגילה הזאת היא שכיוונה את התעמולה של היטלר הפוליטיקאי מאז 1919. במכתב מ-16 בספטמבר 1919,3 שהוא "המסמך הראשון של הקריירה הפוליטית שלו", מבחין היטלר בין האנטישמיות שלו, המכוונת לתכלית פוליטית, ובין הרגשות האנטי-יהודיים הנפוצים בגרמניה שאחרי המלחמה:
אין המכתב מפרש את המלה "הרחקה". עניין זה הובהר בנאום של היטלר ב-6 באפריל, 1920: "איננו רוצים להיות אנטישמים רגשניים השואפים ליצור אווירה של פוגרום; שאיפתנו הנחרצת היא ללפות את הרשע ביד קשה ולעקור אותו מן השורש".5 עם זאת, בימים ההם (1920) עדיין היה היטלר מדבר לפעמים על "הגירה" או על "גירוש" היהודים, וייתכן שלכך התכוון במכתבו על "הרחקת" היהודים. בנאום ב-13 באוגוסט 1920,6 חוזר היטלר על שאיפתו להגשים את המטרה של "פתרון יסודי" על ידי "הרחקת היהודים מקרב עמנו". ואולם כאן הוא מדגיש בפעם הראשונה את האופי הבינלאומי של היהדות. מכאן ואילך משחק "האינטרנציונליזם היהודי" את תפקיד-המפתח בתעמולה שלו. הפרספקטיבה המורחבת הזאת העבירה את "המערכה ההגנתית" נגד היהודים אל מחוץ למסגרת הלאומית. בספרו מיין קמפף7 (Mein Kampf), שנכתב ב-1924/5, מיזג היטלר קנאות אנטישמית, גזענית ואוניברסלית ב"תכנית" של מדיניות-חוץ (תכנית אותה פיתח בינתיים) והעמיד כמין "יעוד" היסטורי דתי, והתיימר לשאת ברמה את ייעודו זה בלא שאיש הסמיכו לכך; מכאן ואילך יהיה היעוד הזה ישות מושגית נבדלת המסוגרת בתוך עצמה.8 הצורך למנוע את ניצחון היהודים בעולם9 היה לדעתו כמין היבט הגנתי של "מאבק" התנועה הנציונל-סוציאליסטית שבהנהגתו:
"החלטתו" של היטלר להיות ל"פוליטיקאי"11 באה בעקבות ביטוי-המפתח12 שבסוף הפרק השביעי במיין קמפף: "אין משא-ומתן עם היהודי אלא הברירה הקשוחה או - או." שוב ושוב מכנה היטלר בספרו13 את היהודי בכינויים ביולוגיים גסים - "טפיל", "אוכל לחם חסד", "ערפד" - ולראיה הוא מספר על מעשי היהודים בברית-המועצות:
עם זאת - ואין בכך סתירה בעיניו של היטלר - שונה הייתה מטרת השלטון היהודי על רוסיה: "בבולשביזם הרוסי עלינו לראות ניסיון של היהדות לקנות לה שלטון עולמי במאה העשרים"15. את הצד התוקפני של חזונו חושף היטלר בכרך השני של מיין קמפף, בפרק הארבעה-עשר שכותרתו - "אוריינטציה מזרחית או מדיניות מזרחית"16: "המאבק נגד הבולשיביזציה של העולם באמצעות היהודים דורש יחס ברור כלפי ברית-המועצות." המסקנה של היטלר, שמתבססת על ההנחות הגזעניות-אידיאולוגיות שלו ועל אקסיומות הדרוויניזם החברתי המקובלות עליו, היא שקבעה את ההתפשטות הטריטוריאלית של "רייך" שיונהג על ידו: אנו בולמים את הנדידה הגרמנית הנצחית אל דרומה ומערבה של אירופה ומצביעים על האדמות במזרח... כשאנחנו... מדברים כיום על שטח ואדמות חדשים, יכולים אנו להרהר קודם כול על רוסיה לבדה ועל המדינות התלויות בה שעל גבולה. דומה כאילו הגורל עצמו מכוון אותנו בדרכנו. הגורל שהניח לרוסיה ליפול בידי הבולשביזם שלל מן העם הרוסי את האינטליגנציה ששלטה בו ושעד אז הבטיחה למדינה את קיומה... מאות בשנים סמכה רוסיה על הגרעין הגרמני של המעמד העליון שלה. המעמד הזה מחוסל כעת ומחוק כמעט לגמרי, ואת מקומו תפס היהודי. אין הרוסי מסוגל להשתחרר מן העול היהודי בכוחות עצמו, ובה במידה אין היהודי מסוגל לקיים את האימפריה הענקית הזאת קיום של קבע. לא יסוד מארגן הוא היהודי אלא יסוד מתסיס הגורם ריקבון. האימפריה הענקית במזרח בשלה להתמוטטות. סיום השלטון היהודי ברוסיה יסמן גם את קץ קיומה של רוסיה כמדינה. נבחרנו על-ידי הגורל להיות עדים לאסון אשר יהיה הוכחה היסטורית לנכונות תורת הגזע של ה-volk.17 במיין קמפף מצטייר החזון של היטלר על "הרחקת" היהודים בקווים ברורים יותר משהצטייר קודם לכן:18
היטלר נפרע מן השלטון הקיסרי בגרמניה על שלא פעל בתחילת המלחמה "נגד כל החבורה העבריינית של מרעילי-העם היהודים":20
מדיניות החוץ במובנה הצר יותר היא הגרעין העיקרי של "הספר השני" של היטלר משנת 1928,22 שלא פורסם בזמנו ונערך רק בשנת 1961. אך גם חיבור זה משקף את הקיבעון של היטלר בעניין "בולשביזם יהודי". בספר הזה הוא מביע את דעתו שחוזה גרמני-רוסי "יביא לשליטה יהודית מוחלטת על גרמניה... כמו ברוסיה".23 המהפכה הבולשביקית העניקה לרוסיה- את מנהיגיה החדשים - היהודים. היהדות שאפה להיות המעמד השליט24 וביקשה לה שלטון מוחלט, וחיסלה את המעמד השליט הקודם, שהיה ממוצא זר, כשהיא מסתייעת באינסטינקטים הגזעיים הסלאביים. אם קנתה לה היהדות שליטה בכל תחומי החיים ברוסיה לאחר הצלחת המהפכה הבולשביקית, אין זה אלא תהליך טבעי, כי העמים הסלאביים עצמם חסרים כל כישרון ארגוני, כלומר חסרים הם את הכוח היוצר ומקיים מדינות.25 ואף-על-פי-כן סבר היטלר כי "אפשר שיתחולל שינוי פנימי בתוך העולם הבולשביקי והיסוד היהודי יוחלף ביסוד רוסי לאומי".26 ואכן, הוא הרחיק לכת והתנבא כי "המאבק של הרעיון הפאן-סלאבי, שהוא אנטי-מדינתי מטבעו, כנגד הרעיון היהודי-בולשביקי המדינתי... יסתיים בהכחדת היהודים".27 ואז, ככלות הכול, תהיה רוסיה כמדינה שכוחה מועט והגישה האנטי-גרמנית בקרבה מושרשת ועמוקה... לא יהיה כל טעם בחוזה בין גרמניה ובין רוסיה בעתיד, לא מבחינת התועלת הפשוטה ולא מבחינת הקשרים האנושיים. להפך, מזלנו הטוב הוא שגרם להתפתחות הזאת, נשבר המחסום שלולא כן היה מונע מאתנו לחתור אל מטרות מדיניות- החוץ של גרמניה בכיוון האפשרי היחיד: השטחים במזרח.28 אין מחלוקת29 בדבר הרציפות וההמשכיות של העקרונות-המנחים הגזעניים והגיאופוליטיים במחשבתו של היטלר, שעברו כאקסיומות מרכזיות אל "האידיאולוגיה" הנציונל-סוציאליסטית - שהייתה בעצמה מסכת מעורפלת ודו-משמעית ביותר. יש הערכות שונות על מידת השפעתם של עקרונות אלה על ה"רייך השלישי" הלכה למעשה, ועל הצעדים נגד היהודים שנקט המשטר ב"שנות השלום" שבין 1933 ו-1939.30 בשנים הללו הוסיף היטלר להשתמש בנוסחה "בולשביזם יהודי". בנאומו ברייכסטג ב-30 בינואר 1937 למשל, כינה היטלר את הבולשביזם "מגיפה שנאלצנו להילחם בה במאבק-דמים בגרמניה" בשעה שה"בולשביזם היהודי הבינלאומי שמקורו במוסקווה ביקש לחדור לגרמניה".31 הוא נמנע, לדבריו, "מכל מגע קרוב עם נושאי חיידקי-הרעל".32 ב-20 בפברואר 1939, סיפר לרייכסטג: "היום, יותר מתמיד, אנחנו רואים את הבולשביזם כהתגלמות יצר ההרס האנושי".33 סיסמת "הבולשביזם היהודי" הייתה מרכזית בתעמולה הנציונל-סוציאליסטית עד למפנה ב-1938/39. באותו הזמן, כיוון שהתעורר הצורך הטקטי הזמני ליזום התקרבות לברית-המועצות, הופרדו סיסמאות התעמולה האנטישמית מן הסיסמאות האנטי-בולשביקיות לתקופה של שנתיים וחצי, ובו בזמן התרבו הסיסמאות האנטישמיות. בחורף 1938/39 נעשו התבטאויותיו של היטלר באוזני זרים ברורות יותר, כשדיבר על מטרותיו האנטי-יהודיות הכוללות. ב-24 בנובמבר 1938 סיפר לשר ההגנה של דרום-אפריקה, פירוב (Pirow) כי "היהודים... יעלמו יום אחד מאירופה".34 אבל היהדות העולמית, המשיך בדבריו, אינה רוצה בהיעלמות היהודים מאירופה; היא רואה בהם חיל-חלוץ לבולשביזציה של העולם. היהודים שונאים אותו [את היטלר] משום שמנע את הבולשביזציה של אירופה... הוא "מייצא רעיון אחד בלבד, ואין זה נציונל-סוציאליזם... הוא מייצא אנטישמיות".35 ולשר החוץ של צ'כוסלובקיה, חוולקובסקי (Chavalkovsky) אמר היטלר ב-21 בינואר 1939: "נחסל את היהודים. היהודים לא יצאו נקיים מאחריותם לאירועי 9 בנובמבר 1918; הנקמה על היום ההוא בוא תבוא".36 עתה היו הצהרותיו האנטישמיות הפומביות קיצוניות ביותר, וכל מה שאמר קודם לכן מחוויר לעומתן. בנאומו ברייכסטג ב-30 בינואר 1939, "התנבא" היטלר37 על קשר ישיר בין מלחמה והשמדת היהודים:
במהלך המלחמה חזר היטלר שוב ושוב על "הנבואה" הזאת, והיה נוקב תמיד - כדרכו - בתאריכים לא נכונים. את התאריך הנכון שבו אמר את דבריו, 30 בינואר, החליף בתאריך נאומו ברייכסטאג עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939. בפעם הראשונה עשה זאת בנאום ב"ארמון הספורט" בברלין39 ב-30 בינואר 1941, בשעה שהחיש את ההכנות להתקפה על ברית-המועצות. אין ברצוני לשכוח את הרמז שרמזתי ברייכסטג הגרמני ב-1 בספטמבר 1939, שאם ידחפו היהודים את העולם למלחמה כוללת יקיץ הקץ על תפקידה של היהדות כולה באירופה! אולי הם צוחקים עכשיו, כשם שצחקו לכל נבואותיי הקודמות. השנים והחודשים הבאים יוכיחו שגם בעניין זה ראיתי את הנולד. בהכרזתו של היטלר לעם הגרמני ביום ההתקפה על ברית-המועצות (22 ביוני 1941) שב ומופיע הביטוי "בולשביזם-יהודי":
החלטתו של היטלר להתקיף את ברית-המועצות הייתה בעיניו חלק ממאבק האנטישמי הכלל-עולמי, שציפה לו מאז אמצע שנות השלושים ו"הכין" אותו במלוא מובנה של מלה זו. לדבריו, "עכשיו... הגיעה השעה שעלינו לעמוד פנים-אל-פנים מול הקשר של מחרחרי המלחמה האנגלו-סכסים היהודים, הרצח ההמוני ושל שליטי המרכז הבולשביקי במוסקווה, שגם הם יהודים בדיוק כמותם".41 כך שבה ואימצה לה התעמולה הנציונל-סוציאליסטית את "דימוי-האויב" הגזעני-האידיאולוגי המסורתי שלה - "בולשביזם יהודי"42 - ומכאן ועד 1945 הייתה זו האקסיומה המרכזית. התיאוריות המרכזיות האלה של התורה הנציונל-סוציאליסטית שימשו עתה חומר הסברה לשלושה מיליון חיילים גרמנים בחזית המזרח, שתקפו את ברית-המועצות ב-22 ביוני 1941. קודם שפתחו בהתקפה הונפקו להם מטעם הפיקוד העליון (OKW) "עקרונות התנהגות לחיילים ברוסיה":
אין הסכמה בדבר התאריך המדויק שבו החליט היטלר44 על ההשמדה השיטתית של היהודים, בעקבות מלחמת החיסול הגזענית-האידיאולוגית שניהל בשטחים הכבושים של ברית-המועצות. עם זאת, סימנים רבים מעידים שהפקודה ניתנה בשלבי ההכנה הראשונים של התקפתו נגד ברית-המועצות, בסוף יוני - תחילת יולי 1940. נראה כי הפקודה לירות בכל היהודים מרוסיה נמסרה על-פה להימלר או להיידריך בסוף מאי 1941, שבועות מספר לפני ההתקפה, והועברה על-פה על-ידי ריינהרד היידריך, בבית-הספר של משטרת-הגבולות בפרץ' (Pretzsch) ליד ויטנברג (Wittenberg), אל מפקדי היחידות שכונו איינזצגרופן או איינזצקומנדוס.45 היידריך היה אז ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (Reichssicherheitshauptamt - RSHA), ראש משטרת הביטחון, וראש שירות הביטחון של הס"ס והס"ד (Sicherheitsdienst - SD). מאז מארס 1941 חוזר היטלר ורומז בפקודות למפקדי הצבא הגבוהים בנאומיו, שהמלחמה הממשמשת ובאה במזרח תהיה שונה מן המלחמה במערב. הוא עצמו ניסח את תת-סעיף ב' - "עקרונות ההתנהגות בתחומים מיוחדים אגב הוראה מס' 21" ('מבצע ברברוסה"), מ-13 במארס 1941. וכך הוא קובע בסעיף ב':
בנאום בפני 300-200 מבכירי המפקדים ב-20 במארס 1941 אמר היטלר דברים מפורשים יותר, ואף-על-פי-כן אין זכר ליהודים ברשומות הקצרות מן הנאום, כפי שנכתבו על ידי הרמטכ"ל, הקולונל-גנרל האלדר (Halder). אך זה זמן רב הכירו אנשי הצבא היטב את הביטוי השגור "בולשביזם יהודי" היעד שנגדו עמדו לנהל את המלחמה. להלן מרשימותיו של האלדר: מאבק בין שתי אידיאולגיות. סקירה ארסית על הבולשביזם, זו עבריינות אנטי-חברתית... הקומוניזם סכנה לעתיד... מלחמה עד הסוף. אם לא ננהג כך, ננצח - אבל בעוד שלושים שנה נצטרך לעמוד שוב מול האויב הקומוניסטי. אין מנהלים מלחמה כדי לשמור על חיי האוייב... במאבק נגד רוסיה: חיסול הקומיסרים הבולשביקים והאינטליגנציה הקומוניסטית ... קומיסרים ואנשי GPU הם פושעים וכך יטפלו בהם... המאבק שונה מאוד מזה שבמערב. הקשיחות במזרח תבטיח מתינות בעתיד.47 במו"מ בין היידריך והממונה על המינהלה בצבא, הגנרל אדוארד ואגנר (Wagner), נקבעו כללי החלוקה לתחומים ושיתוף-הפעולה בין הצבא ואיינזצגרופן של הס"ס במילוי ה"תפקידים המיוחדים". אחרי שסוכם הנושא הזה הוציא מפקד הצבא, הגנרל פילדמרשל פון בראוכיטש (von Brauchitsch) פקודה מ-29 באפריל 1941. בעקבותיו ניסחו מפקדי הארמיות בפקודה לחייליהם את נוהלי הזיהוי והרישום של היהודים במקומות מגוריהם מיד עם כניסת הצבא הכובש. כרזות גדולות שהודבקו בחוצות48 אפשרו את ביצוע הנהלים ופישטו את עבודתן של יחידות משטרת הביטחון והס"ד. היוצאים מן הכלל היו יחידים או קבוצות שנמלטו אל היערות או "ירדו למחתרת" אחרי שלמדו לדעת מה הגורל הצפוי להם. ארבע איינזצגרופן ובהן כ-3,000 חיילים גויסו לקראת המערכה נגד ברית-המועצות. בכל אחת מקבוצות המבצע האלה היו כ-500 עד 900 איש, שגויסו מקרב הגסטאפו, יחידות הבולשת והשדה במשטרה, משטרת-הזרים וה-ס"ס הקרבי (Waffen SS). יחידות-המשנה כונו איינזצקומנדו וזונדרקומנדו. ההרג השיטתי של היהודים נעשה באזורי העורף של הארמיות וקבוצות-הארמיות על-ידי האיינזצגרופן. הממונים על פעולות ההרג היו, בין השאר, "הקצינים הבכירים של הס"ס והמשטרה" (Hohere SS und Polizeifuhrer - HSSPS), ארבעה במספר, ששירתו בשטחים הסובייטיים הכבושים הנתונים לשלטון הגרמני האזרחי. במכתבו לארבעת ה-HSSPF מ-2 ביולי 1941, הגביל היידריך את ההרג בשלבים הראשונים. הוא הדריך אותם "בצורה תמציתית", בהמשך ל"פקודות-היסוד" הישירות שניתנו לפני כן בעניין האיינזצגרופן והאיינזצקומנדוס. בסעיף מס' 4 שכותרתו "הוצאות להורג", נאמר:
ואולם ב"פקודה מס' 8", שהוציא היידריך ב-17 ביולי 1941, הוזכרו "כל היהודים",50 מלבד הקומוניסטים הממלאים תפקידים רשמיים, בין אותם "יסודות שיש להפרידם מכלל החיילים הסובייטיים ההולכים בשבי. ב-5 בנובמבר 1945 העיר אוטו אוהלנדורף (Otto Ohlendorf) במשפטי נירנברג, כי "ניתנה פקודה סודית בעל-פה לכל מפקדי ה"איינזצגרופן", במאי 1941. הד"ר ולטר בלומה (Walter Blume) אישר את דבריו ב-29 ביוני 1947, במשפט אנשי ה"איינזצגרופן".51 שני העדים סיפרו שביוני 1941 דיבר היידריך בפני "חוג מצומצם" של מפקדי האיינזצגרופן והאיינזצקומנדוס. הוא הכריז כי "היהדות המזרחית היא מאגר הבולשביזם, ועל כן הפירר סבור שיש להשמידה". גם אם נפקפק בעדות זו, המספר הרב מאוד של יהודים שנהרגו על-ידי האיינזצגרופן וה-HSSPF אינו מותיר מקום לספק - פעולות אלה ודאי הרחיקו לכת מאוד ולא הוגבלו לאותם "יהודים בעלי משרות מטעם המדינה או המפלגה". ועל-כל-פנים, המספרים האלה מעידים על כוונה להרוג מיד את כל היהודים בשטחי ברית-המועצות שבידי הגרמנים בעת המערכה בקיץ ובסתיו 1941. בגלל מספרם העצום והרב של המיועדים לחיסול התעוררו עד מהרה בעיות שכמעט מן הנמנע היה לפתור אותן. כל מעשי ההרג ("חיסולים") של היהודים ושל יתר "אויבי הרייך והמדינה" בשטחי הפעולה של האיינזצגרופן נרשמו תחילה ב"דיווחים על האירועים בברית המועצות (Ereignismeldungen UdSSR).52 דוחות אלה נערכו יום-יום ולאחר מכן בכל 4-2 ימים, החל בדוח מס' 1 מ-23 ביוני 1941, וכלה בדוח מס' 195 מ-23 באפריל 1942. הם לוקטו מתוך חומר ששוגר ל-RSHA. תחילה הגיעו הדוחות הללו לאנשים של מדורים אחדים בלשכה IV, ולאחר מכן זכו לתפוצה נרחבת יותר. מאז 1 במאי 1942, הוחלפו הדוחות האלה ב"דוחות משטחי המזרח הכבושים"53 (ה-Ereignismeldungen הם חומר ראיות אמין יותר). מן הדוחות הראשונים אנחנו למדים שהאיינזצגרופה A (זו פעלה מאחורי קווי החזית של הגזרה הצפונית) הוציאה להורג 132,421 יהודים עד 23 בנובמבר 1941, ומלבדם "אך ורק" 1,064 קומוניסטים, 56 פרטיזנים, 653 חולי-נפש, 44 פולנים, 28 שבויי מלחמה, 5 צוענים וארמני אחד.54 עד 1 בפברואר 1942 עלה המספר לכדי 229,052.55 איינזצגרופה B (מאחורי קבוצת הארמיות, בגזרה המרכזית) הרגה 42,467 איש עד 14 בנובמבר 1941. איינזצגרופה C (מאחורי קבוצת הארמיות בגזרה הדרומית) דיווחה על 95,600 הרוגים עד תחילת דצמבר 1941. איינזצגרופה D (בקצה הדרומי של החזית המזרחית) הוציאה להורג עוד 92,000 יהודים עד 8 באפריל 1942.56 ב"גל" ההשמדה הגדול השני, שהיה באוקראינה, ברוסיה הדרומית ובאזור ביאליסטוק, נורו עוד 363,211 יהודים באוגוסט-דצמבר 1942.57 בסך הכל דווח על 824,000 הרוגים עד נובמבר 1942. יש להביא בחשבון "פערים" באשר לזמן ולמקום במסמכים העומדים לרשותנו. כמו-כן אפשר שהמספרים בדוחות מוגזמים. השלב הראשון של הרציחות ההמוניות הסתיים בחורף 1941/42, ובשלב הביניים (שנמשך עד יולי 1942) "רוכזו" היהודים שנותרו בחיים בגטאות במקומות היישוב הגדולים. היהודים אולצו לעבוד עבודות כפייה בגטאות, במחנות עבודה ובמפעלי חימוש מחוץ לתחומי הגטו.58 "הגל" השני החל בסוף הקיץ ובסתיו של שנת 1942, וכונה בכינוי הלא הולם "דיכוי כנופיות".59 גל זה כוון בעיקר לגטאות, ובתוך זמן מועט עלה מספר ההרוגים והגיע למספר שצוין למעלה. ב-27 באוקטובר 1942 ציווה הימלר על השמדת הגטו הגדול האחרון, בפינסק.60 הרציחות השיטתיות האלה בשטחים הכבושים של ברית-המועצות הגיעו לשיאן האחרון באוקראינה,61 אחרי כניעת שארית הארמייה הגרמנית השישית בסטלינגרד ב-2 בפברואר 1943. פקודה מאת הימלר מ-21 ביוני 1943 קובעת: אני מצווה בזאת כי כל היהודים שעדיין מתגוררים בגטאות בשטחי המזרח יקובצו במחנות ריכוז. החל מ-1 באוגוסט 1943 אני אוסר על כל היהודים לצאת מן המחנות האלה למטרות עבודה... יש להעביר מספר רב ככל האפשר מבין הזכרים היהודים אל מחנה הריכוז בשטחי פצלי השמן כדי שיכרו את פצלי השמן. יש להעביר מזרחה את תושבי הגטאות שאין בהם צורך.62 "כמה עשרות האלפים"63 שנותרו במחנות הריכוז הועברו למחנות בגרמניה עם התקרבות הצבא האדום. הדעת נותנת שרבים מהם מתו בחודשי המלחמה האחרונים. כדי להדגים את מספר ההרוגים הרב במבצעי ההשמדה ההמונית, להלן כמה נתונים סטטיסטיים מתוך ה-"“Ereignismeldungen UdSSR של הערים הגדולות של ברית-המועצות: ב-30 בנובמבר 1941 נהרגו 10,600 יהודים בריגה לבדה64 על-ידי האיינזצקומנדו מס' 2 של איינזצגרופה A. 33,771 יהודים נהרגו בגיא של באבי-יאר ליד קייב על-ידי איינזצקומנדו 4a של איינזצגרופה C.65 מספר היהודים שנהרגו על-ידי יחידות של איינזצקומנדו ב"אקציות מיוחדות", בקיץ ובסתיו של 194166 הוא: בקמיניץ-פודולסק (Kamenetz-Podolsk) - 23,600; בברדיצ'ב - 1,303 מהם "875 יהודיות שמלאו להן 12 שנה ויותר"; בדנייפרופטרובסק - 10,000; ברובנו - 15,000; ב"אקציה גדולה" בגטו מינסק - 2,278. בעיות טכניות כגון "הקור הלא רגיל שמפריע להוצאות להורג ההמוניות" או "הפיזור הרב" של היהודים, וכן צורכיהם הכלכליים של שלטונות הכיבוש הגרמניים, כל אלה הגבילו את הרציחות ההמוניות. בדוח של איינזצגרופה מפברואר 1942 כתוב:67 "הטיהור השיטתי במזרח כולל, על-פי פקודות היסוד, את ההרחקה הקיצונית ככל האפשר של היהדות... אף-על-פי-כן, הרחקה יסודית וסופית של היהודים שנותרו בשטחי רוסיה הלבנה אחרי כניסתנו כרוכה בבעיות מסוימות: מקצת העובדים המקצועיים עדיין חיוניים". אין בידינו לעמוד על המספר המדויק של היהודים שנהרגו בטריטוריה הסובייטית. חוץ מן ה"פערים" שהוזכרו למעלה בעניין דיווחי האיינזצגרופן וה-HSSPF, גדולה אי-הוודאות גם בגלל השאלה אלו שטחים, מן השטחים שסופחו לברית-המועצות ב-1939/40, יש לכלול בטריטוריה של פולין, של המדינות הבלטיות או של רומניה - מדינה שבעת ההיא נאלצה למסור לרוסיה את אזורי בסרביה ובוקובינה הצפונית. יתר-על-כן, החל מסתיו 1941 שולחו יהודים מגרמניה "מזרחה" - בעיקר לארצות הבלטיות - והושמדו עם תושבי המקום.68 ומלבד כל אלה, ידוע שהסטטיסטיקה הסובייטית בדבר ההשתייכות הדתית, ובייחוד כשמדובר ביהודים, ניכרת בחוסר דיוק.69 הנס-היינריך וילהלם (Hans-Heinrich Wilhelm) הביא בחשבון את כל הבעיות האלה, והוא משער70 כי "יותר מ-2.2 מיליון יהודים איבדו את חייהם בגלל הטרור הנאצי ובגלל הרדיפות מצד בעלי-בריתו של היטלר". "הגל" הראשון, מקיץ 1941 עד אביב 1942, סחף כשליש מן החיילים על-ידי הרג בירייה המוני (כלומר כ-70,000 איש), ומספרם של אלה שנרצחו בידי האיינזצגרופן הוא כרבע ופחות מן המספר הכולל, כלומר כ-500,000 איש.71 ההשמדה הגזענית-אידיאולוגית שכוונה - על-כל-פנים מאז מארס 1941 - נגד "בולשביזם יהודי", הייתה חלק בלתי-נפרד מן המלחמה במזרח. לאיינזצגרופן נמסר על ה"חיסולים" המתוכננים בשטחי ברית-המועצות שבועות לפני פרוץ המלחמה, והדבר מחזק את ההנחה שבהתחלה לא היה כל קשר בין ההרג ההמוני של היהודים ובין המבצעים הצבאיים נגד הפרטיזנים, מבצעים שהתרחבו במהירות בסוף 1941. אין להתעלם מן הפער העצום בין מספרי ההרוגים מבין היהודים ומבין מספרי הנופלים מקרב הפרטיזנים, כפי שנמסרו על-ידי האיינזצגרופן והס"ס בדיווחי "החיסול" שלהם, לכאורה במסגרת לוחמה נגד כוחות של פרטיזנים. בעקבות קריאתו של סטלין ב-3 ביולי 1941 למלחמת פרטיזנים בעורף הגרמנים, יכול היה היטלר לשלב בתעמולתו את שני המבצעים. כך סיפקו לצבא הגרמני במזרח הצדקה פסיכולוגית משכנעת לרצח ההמוני של היהודים. ב-16 ביולי 1941, בעת ששהה בחוג מקורביו - גרינג, בורמאן, לאמרס (Lammers), רוזנברג, קייטל72 - אמר היטלר: "זה עתה הוציאו הרוסים פקודה בדבר מלחמת פרטיזנים מאחורי קווי החזית שלנו. מלחמת הפרטיזנים הזאת יש גם יתרונות; היא מאפשרת לנו להשמיד כל מי שמתנגד לנו". שילוב הלחימה בפרטיזנים עם השמדת היהודים,73 שלא היה מוצדק מן הבחינה העובדתית, נעשה כמובן ממניעים פסיכולוגיים - כדי להקל על חיילים גרמנים שהיו עדים להוצאות להורג המוניות או שמעו עליהן. בסתיו 1941 הופיע התירוץ הזה גם בפקודות-היום של מפקדי ארמיות מסוימות, כגון רייכנאו (Reichenau) או פון מנשטיין (von Manstein). ב-10 באוקטובר 1941 אומר רייכנאו: "חיילינו חייבים להבין במלואו את הצורך בנקמה קשה אך צודקת נגד תת-האנוש היהודי, מכיוון שהניסיון מוכיח שהיהודים הם המעוררים את ההתקוממויות בעורף, כולן עד אחת".74 בפקודת-היום שלו מ-20 בנובמבר 1941 מתאר פון מנשטיין את היהדות שהיא:
רשימת "היסודות הלא מהימנים" הלכה וגדלה, ובשרירות-לב הוכללו בה "פרטיזנים, מחבלים, קבוצות של אויבים אפשריים, צנחנים בלבוש אזרחי, יהודים, קומוניסטים בכירים וכו' ".76 כך, במסגרת הלוחמה הנמשכת נגד פרטיזנים, נמנו היהודים עם אותם היסודות "החשודים ועם מסייעי הכנופיות". לאור כל הדברים שנאמרו למעלה, אין ההיסטוריונים רשאים להסתמך על הקישור המלאכותי הזה כדי להצדיק את השמדת היהודים - תכליתו של היטלר בשטחים הסובייטיים, שבמידה רבה הצליח להגשימה. יש הטוענים שהשמדת היהודים התרחשה כחלק ממערכה נגד הפרטיזנים. ואם אמנם לא נשמרה “אמנת האג לגבי לוחמה ביבשה", הרי ניתן לתאר את העבירות האלה כ"פשעי מלחמה", דוגמת הפשעים שעשו הצדדים הלוחמים במסגרת מלחמתם. התירוץ שהשמדת היהודים הייתה חלק מן המאבק נגד הפרטיזנים, והשוואת מעשים אלה ל"פשעי מלחמה" אחרים, אין הדעת סובלתם ויש לדחותם. מעשי הרצח ההמוני ביהודים היו תוצאה ישירה של התורה הגזענית-האנטישמית הקיצונית של היטלר ושל הנציונל-סוציאליזם, תורה שיצרה "קיבעון דוגמטי" המשולב ב"תוקפנות פרנואידית מתפרצת".77 במשפטי נירנברג בשנים 1945/46 תואר הדבר כ"פשע נגד האנושות", אף כי דומה שהכינוי "פשע נגד המין האנושי" מדויק יותר לצורך זה. היטלר והימלר הצדיקו את הפשע כי חשבוהו לחלק מ"יעוד" היסטורי, וכמין יעוד דתי שחייבים היו להגשימו. היהודים לא נחשבו לבני-אדם שיש "להילחם" בהם, ולא ראו בהם מתנגדים או אויבים, במדים או בלעדיהם (דוגמת הפרטיזנים), המעורבים בדרך כלשהי בלוחמה נגד צבא הכיבוש הגרמני. ההיפך הוא הנכון: תחילה קיבלו היהודים את החיילים הגרמנים בזרועות פתוחות, כ"משחררים”, כבמלחמת העולם הראשונה. יתר-על-כן, אף לא היה אפשר לראות ביהודים נציגים ספציפיים של "הצבא האדום", דוגמת הקומיסרים שנגדם הופנתה "פקודת הקומיסרים" הידועה לשמצה מ-6 ביוני 1941. כמו-כן, לא היה בסיס הגיוני לסברה שהם תומכים ייצוגיים של שיטת השלטון "האויב". דבר אחר לגמרי אירע: קבוצה גדולה של בני-אדם נבחרה בשרירות-לב והוכרזה ל"אויב קטלני" עוד לפני פרוץ המלחמה; בשרירות גמורה נידונו בני-אדם אלה להשמדה פיזית, על יסוד הדוקטרינה הגזענית-האידיאולוגית. משום כך אין להשוות את המאורע הזה, היחיד במינו, עם פשעי-מלחמה אחרים כלשהם, והוא חורג מתחום חוקי המלחמה הבינלאומיים המקובלים. הרצח ההמוני של היהודים בשנים 1944-1941 בשטחי ברית-המועצות התפוסים בידי הגרמנים אינו מוטל בספק. בעיני ההיסטוריון אי אפשר לסתור את חומר הראיות המצוי ב-Ereignismeldungen UdSSR ובמקורות ראשוניים אחרים של הס"ס מן השנים 1944-1941, חומר המעיד על העובדה עצמה ומפרט את המספרים הקשורים בה. את "ההסבר" היחיד לפשעים ההמוניים הללו שבוצעו בפקודת היטלר והימלר יש לחפש במסגרת הדוקטרינה הגזענית-האידיאולוגית. כמו-כן, אין "סדקים" במקורות המתעדים את ההתבטאויות הכלליות הרבות של היטלר ושל הימלר, ובמקורות הנוגעים לפשע עצמו. הקשר שבין הדוקטרינה הגזענית-האידיאולוגית ובין מימושה הלכה למעשה אינו מוטל בספק. כך הוא הדבר גם אם איננו יודעים כמעט כיצד דן היטלר על הצעדים הללו עם הימלר והיידריך, שנשאו באחריות המוסרית למעשי החיסול, אשר בוצעו על-ידי משטרת הביטחון והס"ס- קומנדוס. באותה העת הרבו שניהם לבקר במפקדת הפירר.78
בנאומיו של היטלר ובהכרזותיו הפומביות בשנת 1942 ובתחילת 1943 הוא שב ומזכיר את "הנבואה" שהשמיע בנאומו ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939. בדרך זו קיבלה "נבואתו" על "פתרון" בעיית היהודים את המשמעות שהתכוון "לדחוס" לראשו של כל אדם שהאזין לנאומיו או קרא את הכרזותיו. בנאומו לעם הגרמני לרגל השנה החדשה ב-1 בינואר 1942, דיבר היטלר על "המאבק המתנהל נגד הקשר היהודי הקפיטליסטי הבולשביקי שמקיף את העולם כולו:79 "המפלצת הבולשביקית שאנשים אלה [צ'רצ'יל ורוזוולט - א"ה] רוצים להסגיר לידיה את אומות אירופה, תחתור בסופו של דבר תחתיהם ותחת אומותיהם, ותמוטט אותם. אבל היהודי עצמו לא ישמיד את אומות אירופה אלא יהיה קרבן הקשר שקשר". ובנאומו ב"ארמון הספורט" בברלין ב-30 בינואר 1942, הוא מצהיר: ברור לנו כי המלחמה תסתיים בהשמדת האומות האריות, אלא אם ייעלמו היהודים מאירופה. כבר באחד בספטמבר הכרזתי ברייכסטאג הגרמני - ואני נמנע בדרך-כלל מנבואות טרם זמנן - שמלחמה זו לא תסתיים כפי שסבורים היהודים, בהשמדת האומות האירופיות האריות. ההיפך הוא הנכון, בעקבות המלחמה תושמד היהדות עצמה. זו הפעם הראשונה יופעל החוק היהודי האמיתי, העתיק: "עין תחת עין, שן תחת שן!..." בוא תבוא השעה ואויב העולם, שלא היה מרושע כמוהו בכל הזמנים, יסיים את תפקידו למשך אלף שנה לפחות.80 ביום השנה ה-22 לייסוד המפלגה - 24 בפברואר 1942 - כתב היטלר81 ב"שדר" ל"וותיקי הלוחמים":
ב-30 בספטמבר 1942 אמר היטלר ב"ארמון הספורט":
בנאומו בפני "ותיקי הלוחמים" במרתף-בירה (Lowenbraukeller) במינכן, ב-8 בנובמבר 1942, אמר היטלר:
בהכרזתו החגיגית ב"יום ייסוד המפלגה", ב-24 בפברואר 1943, חזר היטלר ואמר: "המאבק הזה לא יסתיים...כפי שהתכוונו, בהשמדת האנושות הארית, אלא בהכחדת היהדות באירופה".84 אפשר, כמובן, לטעון שהצהרות פומביות אלה לא הייתה בהן כוונה של ממש, והן לא היו אלא ביטוי דמגוגי של אנטישמיות קיצונית שקבעה "לנקום בלי-רחם" ביהודים, בלא להורות על השמדתם למעשה.85 אבל מתוך ידיעתנו על האירועים שהתרחשו בה-בשעה במזרח, ואחרי קריאת הערותיו של היטלר ב"שיחות השולחן" שלו, פרשנות שכזאת אין לקבלה. היטלר הרבה לחזור על האקסיומות הביולוגיות הישנות שלו, כגון דבריו מ-10 ביולי 1941:
בדבריו ברייכסטאג הביע הפירר את אמונתו שאם תצליח היהדות לעורר מלחמה, תוביל זו להשמדת היהודים. הפירר משוכנע שאמונתו זו זוכה עכשיו לאישור. בדרך מוזרה מאמתים האירועים המתרחשים בשבועות ובחודשים אלה את דבריו. היהודים במזרח נאלצים לשלם את החשבון... בציניות מיוחדת התבטא היטלר ב"שיחות שולחן" ב-23 באוקטובר 1941, בנוכחות הימלר והיידריך:
אחרי ביקור בגטו וילנה, ב-1 בנובמבר 1941, העלה גבלס את "רשמיו" על הכתב:
וב"שיחת שולחן" אחרת שלו, ב-25 בינואר 1942, אמר היטלר בנוכחותם של הימלר ולאמרס:
יומיים אחר כך (27 בינואר 1942), הוסיף ואמר: "היהודי חייב להסתלק מאירופה. מוטב שילכו לרוסיה. אין לי רחמים כלפי היהודים. הם יהיו תמיד היסוד המסית את האומות זו כנגד זו".91 כל הדברים הללו נאמרו לאחר ועידת ואנזה הידועה לשמצה, שהתקיימה ב-20 בינואר, ובה הודיע היידריך לנציגי רשויות השלטון הגרמני הנוגעות בדבר על "הפתרון הסופי" המתארגן באירופה הנתונה לשליטה גרמנית. שם נקבעו תפקידיהם וניתנה "הדחיפה" להשמדה פיזית של כל יהודי אירופה המרכזית והמערבית. ב-14 בפברואר 1942 סיכם גבלס ביומנו ביקור אצל היטלר:
היטלר שוחח בגלוי על השמדת יהודי אירופה עם כמה פוליטיקאים ודיפלומטים זרים, משום שהיה מעונין להכליל את יהודי כל ארצות אירופה בתהליך ההשמדה. ב-21 ביולי 1941, אמר לשר ההגנה הקרואטי, קוואטרניק (Kvaternik): "אם תחליט אפילו ארץ אחת, מסיבה כלשהי, להניח למשפחה יהודית אחת ויחידה לחיות בשלום, יהיה הדבר למוקד חדש של חיידקי ריקבון...אם לא יהיו יהודים באירופה, לא תופרע שוב אחדות האומות האירופיות".93 היטלר הוסיף לדבר על מדגסקר או סיביר כעל יעדי הגירה אפשריים ליהודים המגורשים מאירופה, בשעה שהאיינזצגרופן כבר החלו ברצח המוני היהודים בברית-המועצות. אבל באפריל 1943 אמר היטלר דברים מפורשים לגמרי למנהיג רומניה, המרשל אנטונסקו (Antonescu\), ולעוצר הונגריה, האדמירל הורטי (Horathy):
וב-16 באפריל 1943 אמר היטלר להורטי:
על הדרישה להגביר את הצעדים האנטישמים בהונגריה השיב הורטי,96 כי הוא נקט נגד היהודים את כל הצעדים שאפשר לנקוט על-פי הצדק והיושר, אבל הלוא אי אפשר לרצוח אותם או ליטול מהם את חייהם. בדברי תגובתו נסוג היטלר כדרכו ואמר "שהדבר אינו נחוץ, שהונגריה יכולה לשכן את היהודים במחנות ריכוז". אשר ל"דיבורים על רצח היהודים, הוא חייב...לקבוע שהיהודי הוא לבדו אשם ברצח - הוא המסית למלחמות ובגללו מכוון הנשק במלחמה הזאת כנגד אזרחים, נשים וילדים". משהעיר הורטי כי "הוא מתבייש להודות ששיגר 36,000 יהודים אל החזית במסגרת גדודי-עבודה, ומרביתם נהרגו מן הסתם במהלך התקדמות הרוסים", השיב היטלר ש"אל לו להתבייש; היהודים הם שהציתו את אש המלחמה ולפיכך אין צורך לרחם עליהם אף אם היו תוצאות המלחמה חמורות לגביהם". למחרת היום חזר הורטי על שאלתו, "מה עליו לעשות ביהודים, אחרי ששלל מהם, פחות או יותר, את מקורות פרנסתם - להרוג אותם ודאי שלא יוכל".97 ריבנטרופ השיב כי "יש להשמיד את היהודים או לשלוח אותם למחנות ריכוז. אין אפשרות אחרת". והיטלר השלים את דבריו:
שנה לאחר מכן, בוויכוח עם חבר מועצת העוצרות של בולגריה ב-16 במארס 1944, אמר היטלר כי תכופות טענו כנגדו, שהיהודים היו לאויביו המרים משום שפעל נגדם בלא כל התחשבות. תשובתו היא שהיהודים היו נעשים אויביו ואויבי גרמניה בלאו-הכי, אבל מכיוון שהיו מוקד פנימי של סיכון למורל חיסל אותם וכך נפטר מהם לגמרי.98 בשיחתו עם ראש ממשלת הונגריה, סטויאי (Sztojay) ב-7 ביוני 1944, חזר היטלר על ההצהרה שהצהיר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, ש"אם יתחילו היהודים במלחמה, הם שיושמדו ולא אנחנו... לו ניצח הגזע היהודי, היו עשרים מיליוני גרמנים, לפחות, מושמדים, ומיליונים רבים היו גוועים ברעב".99 דברי היטלר, הימלר וגבלס, המיועדים לחוגים סגורים, על הרצח ההמוני של היהודים הימלר והיטלר דיברו בלא כחל ושרק באוזני מנהיגי המפלגה והס"ס ובפני מפקדי צבא בכירים - ועל אחת כמה וכמה שעשו כן בשעת שיחה ביניהם לבין עצמם. בנאום למפקדי הס"ס הכריז הימלר ב-24 באפריל 1943:
ב-13 במאי 1943 סיכם גבלס ביומנו את דעותיו של היטלר: "אין ברירה לאומות המודרניות... אלא להשמיד את היהודים... הפירר משוכנע שהיהדות העולמית עומדת על סף מפלתה ההיסטורית... האומות שהיו הראשונות להכיר את אופיו האמיתי של היהודי והיו הראשונות להילחם נגדו, ינחלו את שלטונו בעולם".101 כשקיבל היטלר דוח מהימלר102 ב-19 ביולי 1943, הוא ביקש ממנו "לבצע פינוי רדיקלי של היהודים תוך שלושה-ארבעה חודשים, למרות אי-השקט שיתעורר בשל כך". כשדיבר בפני כמה גנרלים של הס"ס בעיר פוזן (Posen) ב-4 באוקטובר 1943,103 אמר הימלר: "מי שהשתתפו בהרג ההמוני של היהודים שמרו על הגינותם, חוץ ממקרים חריגים של גילויי חולשה אנושית". הוא תיאר את "פינוי היהודים, השמדת העם היהודי" כ"תפקיד הקשה ביותר". כך השתמש הימלר בתואר "פינוי", שחיפה על ההשמדה. "רובכם יודעים מה פירוש הדבר כשמאה גוויות מונחות זו ליד זו, כשיש חמות מאות מהן או אלף, להתנסות בזאת... זהו דף של זוהר בתולדותינו, שאינו כתוב ולא ייכתב לעולם...". ב-6 באוקטובר 1943, בנאום שנשא לפני בכירי המפלגה (בעלי התפקידים Reichleiter ו-Gauleiter ), אמר הימלר:
ב-24 במאי 1944, בנאום לפני כמה גנרלים105 בזונטהופן (Sonthofen) אמר הימלר:
יומיים לאחר מכן, ב-26 במאי 1944, חזר הימלר על הדברים הללו, בעת שדיבר לפני קציני צבא בכירים:
גם בשעה שלא היה אפשר להתעלם מבוא האסון הסופי על "הרייך השלישי", הוסיפו גבלס והיטלר לחזור על נאומי השנאה האנטישמיים שלהם. ב-21 בינואר 1945 כתב גבלס בשבועון Das Reich: "לו ניצחו היהודים במלחמה הייתה האנושות שוקעת לתוך חושך נצחי וחוזרת אל עידן קדמון של פרימיטיביות ואדישות".110 וב-14 במארס 1945 כתב גבלס ביומנו: "צריך להרוג את היהודים כמו עכברושים ברגע שהכוח בידינו. תודה לאל שעשינו זאת ביסודיות בגרמניה. אני מקווה שהעולם ילך בעקבותינו".111 בשיחה האחרונה, שנרשמה על-ידי מרטין בורמן, מ-2 באפריל 1945, אמר היטלר: "בעולם שמזדהם והולך מבחינה מוסרית בגלל הרעל היהודי, תגבר בסופו של דבר האומה המחוסנת מפני הרעל הזה. לפי ההשקפה הזאת יזכה הנציונל-סוציאליזם בהכרת-תודה נצחית על שהשמיד את היהודים בגרמניה ובאירופה המרכזית".112 ויום אחד קודם שאיבד את עצמו לדעת, ב-29 באפריל 1945, שבוע לפני כניעתו הסופית של "הרייך השלישי", חתם היטלר את "הצוואה הפוליטית" שלו בדרישה הזאת:113 "ויותר מכול, אני מחייב את מנהיגי האומה ואת תומכיהם לשמור בקפדנות על חוקי הגזע ולהתנגד בלא-רחם למרעילי העמים בעולם, ליהדות הבינלאומית". הערות שוליים: המאמר הופיע ב- Unternehmen Barbarossa – Der deutsche Ueberfall auf die Sovietunion 1941, Gerd R. Ueberschaer/ Wolfram Wette (eds.), Paderborn, 1984, pp. 219-236
לקריאה נוספת: באתר יד ושם:
|
||||||||||||||||||||||||
|