תולדוט אתר ההיסטוריה - מזיכרונותיו של אלכסנדר מרטון על רדיפת היהודים לפני המעבר לגטו

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אלכסנדר מרטון נולד ב-1927 בטופליצה שברומניה. בגיל תשע עבר עם משפחתו למיירקוריה-צ'יוק, העיר הראשונה שממנה גורשו היהודים עם כניסת הצבא ההונגרי הפשיסטי ב-1941. במהלך המלחמה היה אסיר מחנות אושוויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן, מלק ואבנזה. לאחר השואה חזר מרטון לטרנסילווניה, למד רפואה באוניברסיטאות בקלוז' ובטורגו-מורש וסיים אותן בהצטיינות ב-1951. לאחר לימודיו נשלח בהוראת המשטר הקומוניסטי לעבוד כרופא בכפר מרוחק במולדביה בשל היותו ציוני. ב-1961, לאחר כעשר שנות המתנה, קיבל אישור לצאת לארץ ישראל ועלה לארץ עם אשתו ובתו. עד לפרישתו לגמלאות היה מרטון רופא ראשי במחלקת נשים ויולדות בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים.

הכיבוש ההונגרי שינה מן היסוד את אורח חיי העיר. השלטונות ניגשו במרץ ל"הונגריזציה": כל האגודות הרומניות והיהודיות כמו "רפיד", ויצ"ו ובית"ר הוצאו אל מחוץ לחוק. בד-בבד נתגלו גם ניצניה הראשונים של האנטישמיות. חלונות של בתי יהודים נופצו, בין אם בחנויות ובין אם בבתי מגורים. המחסן של בית-הכנסת, שם נערמו ונאספו מצרכים לעזרת עניי הקהילה, הוצת.

מדי שבת הותקפו יהודים שעשו דרכם לבית-הכנסת ולא פעם גולחו זקניהם ופאותיהם של יהודים שעברו ברחובות. מי שהעז להתנגד נחשף למלקות, לתגרות אכזריות ואף לדקירות באולרים. והשוטרים, אלה תמיד הגיעו באיחור, תמיד לאחר שהפורעים הספיקו להסתלק.

לעתים קרובות יותר ויותר נשמעה הקריאה "יהודים מסריחים, הסתלקו לכם מכאן לפלסטינה!" והתרבו עוד ועוד שלטים בסגנון "אין כניסה לכלבים וליהודים". שלטים כאלה נראו יותר ויותר בכניסות לבתי-מלון ולמסעדות.

באחד מימי השבת של אביב 1941, כשחזרתי מבית-הכנסת עם אבי, המתינו לנו בשער הבית שני ז'נדרמים חבושים בכובעי נוצה ועמם קצין משטרה. "בעלי נוצות התרנגול", כפי שכונו ז'נדרמים אלה, היו ידועים בהתנהגותם הפרועה ושלוחת הרסן. הכל ידעו כי הם היו גסי-רוח ואכזריים. הם גויסו מקרב אספסוף נבער ובטלן והיו חסרי השכלה ובחלקם אנאלפבתים שסלדו מעבודה ונהנו מהמדים הגנדרניים שזכו בהם מיד לאחר אימון קצר והיו לסימן-הכר של חבורות אלה. הסמל המסחרי שלהם היה הכובע הירוק שנוצות תרנגול נעוצות בו. תכונתם העיקרית הייתה שנאת יהודים ואכזריות אין קץ. המדים והכובע נהפכו לסמל ולאישור להתעלל בתושבים.

ובכן, אלה היו האנשים שהמתינו לנו בכניסה לבית.

קצין המשטרה השתדל להתנהג בכבוד ובאיפוק ולהמשיך להפגין התנהגות ג'נטלמנית. הוא התנצל בנימוס על שנאלץ להטריד אותנו, אך "לצערו הוא מחויב למסור לנו הודעה שאינה סובלת דיחוי. עליו להביא לידיעתנו את ההחלטה המשותפת של ראש העיר ושל קצין המחוז לפיה צ'יק סרדה (שמה ההונגרי והרשמי של העיר באותם ימים) נבחרה להיות העיר הראשונה בטרנסילבניה המטוהרת מיהודים. אי לכך, אנו מתבקשים לעזוב את העיר בתוך 48 שעות." נאסר עלינו למכור או למסור למשמרת שום פריט או רכוש שהיה בדירה. כל בן משפחה רשאי לקחת אתו מזוודה אחת ותיק-יד אחד בלבד. את מפתחות הדירה יש למסור שלוש שעות לפני העזיבה בתחנת המשטרה.

עם סיום דברים חד-משמעיים אלה יצא מהחדר, אך מיד שב על עקבותיו, נכנס שוב לחדר וביקש שנתקשר אליו שעתיים לפני הנסיעה והוא יבוא אישית לקחת את המפתחות, כדי שלא נידרש לעמוד בתור ולהתבזות בתחנת המשטרה. היה לנו ברור כי כוונתו הייתה להיות האדם הראשון שייכנס לבית לאחר צאתנו, שכן אם ייכנס מישהו אחר לפניו, יישאר המקום ריק מכל חפץ.

כך זכה אותו סגן-ניצב בבית היפה והגדול בעיר על כל תכולתו הנדירה: שטיחים פרסיים, רהיטים וינאיים ועוד ועוד יצירות אמנות, שכיות חמדה ופינות חמד מטופחות. אין ספק כי אף בדמיונו הפרוע ביותר של אותו קצין הוא לא חלם שיזכה אי-פעם בבית שכזה.

מיד עם כניסתו למקום נהפכו ששת החדרים בקומה התחתונה למפקדה ובשישה החדרים הנותרים בקומה השנייה שיכן הקצין את בני משפחתו. ואילו אנו, אנו יצאנו עם המזוודות הכבדות אל הבלתי-נודע, אל תחנת הרכבת, התחנה הראשונה בדרך הייסורים שנאלצנו ללכת בה בגלל חטאנו היחיד: העובדה שנולדנו יהודים.

את כרטיסי הנסיעה קנינו בעוד מועד אך בכל זאת נאלצנו לעמוד בגשם השוטף ולהמתין לרכבת שהגיעה באיחור של שעתיים והייתה מלאה עד אפס מקום. כך יצאנו לקראת עתיד חדש ובלתי ידוע בעיר קלוז', שם קיווינו להתחיל בחיים טובים יותר, מבלי שנעלה על דעתנו אילו דברים איומים ונוראיים ממתינים לנו מחוץ לקרונות אלה…

הרכבת דהרה קדימה. קרונות העץ של המחלקה השלישית התמלאו ביהודים מפונים ובאיכרים הונגרים. כולם שתקו. כולם היו עסוקים בצרותיהם האישיות. היו שבכו בגלל הבית היפה והנוח שנאלצו לעזוב, בעוד שאחרים דאגו למשרותיהם. עיני רבים מהנוסעים היו מלאות דמעות.

לא יכולתי לשאת את הדיכאון שהשתלט על הקרון ולכן פתחתי את החלון כדי לנשום מעט אוויר צח וליהנות מעט, עד כמה שניתן, ממראה הנוף האביבי הנהדר. עוד אני מנסה להתרכז במראות החולפים ולהסיח מעט את דעתי מהמתרחש בתוך הקרון, הבחנתי בכלב זאב גדול ויפה רץ אחרי הקרון האחרון שהיה הקרון הסמוך לנו (אנו היינו בקרון אחד לפניו). הכלב רץ והתנשם בכבדות כשהוא גורר אחריו שרשרת כבדה וקרועה. היה זה בובי, הכלב שלנו. הייתי משוכנע שהכלב הבחין בי עומד ליד החלון שכן לפתע הוא החל להגביר את קצב ריצתו, כאילו התכוון להגיע אלי. עוד מספר שניות חלפו והכלב כמעט הצליח להדביק את הקרון. עיניו פגשו בעיני וכמו התחננו שאקח אותו אתנו. הרכבת המשיכה בדהירתה לאורך המסילה שהתעקלה בבת אחת. כאן איבד הכלב את שיווי משקלו ונפל לתהום הפעורה לצד המסילה.

ואנו הגענו לעיר הגדולה…

לקריאה נוספת:
מזיכרונותיו של פרדריק ריימס על אנטישמיות בבית הספר
מעדותו של דן כרמל על האנטישמיות באוסטריה עם עלית הנאצים לשלטון
על מצב יהודי פולין לאחר כניסת הצבא הגרמני

באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא אנטישמיות וגזענות
מבחר חומרים בנושא אנטישמיות וגזענות
חומר עזר לכתיבת עבודות חקר בנושא אנטישמיות וגזענות