תולדוט אתר ההיסטוריה - ממכתבי חלוצים בגטאות

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ורשה, סתיו 1942

בזמן האחרון אני מרגיש עצמי ברע. אין בריאותי כשורה. אני חולה בריאות ויורק דם.

מצטער אני עד מאד שדבר זה ימנעני מבוא בברית הנישואים עם מולדת אהובתי. אהבתנו התפתחה עוד לפני 15 שנה, כשלמדנו יחד בבית הספר ואני שרתי לה שירי-אהבה, בעודני ילד. לפי שמונה שנים התחלתי עובד במשרדו של אביה [הנהגת התנועה], ובעבודתי זאת התקדמתי, הלוך והתקדם, מה שהגדיל את הסיכויים לנישואין [עלייה]. לדאבון הלב עיניך הרואות שהמחלה דבקה בי וחלומי על חיים משותפים עימה [עם ארץ-ישראל] נדון להישאר חלום. אולם יהא אשר יהא, אני מוסיף לרחוש לה אהבה עזה, ודברי האחרונים שאהגה לפני מותי יהיו שמה בו כיניתיה.

גירושוביץ' וטבחוביץ' אחיו מוסרים לך ברכותיהם. עמי עובר ויורד, בעזרת יקס [הגרמנים] אל כליונוב. אני רק מתפלא שדודתו העשירה, עולמ'סקה, אינה מגישה לו כל עזרה. אני משער שאין היא יודעת על עמך אלא מעט מזער…

הרובישוב 1942

ידיד יקר לי!

אל יבהילך הפתוס שבפתיחה. כלול בה אשר לא אוכל בוודאי לבטא במכתב גופו. פעמים אין מספר התחלתי לכתוב אליך אך תמיד באה ההרגשה על אפס-התכלית שבכתיבה זו, והיא ששמרה עליי מפני מעשה מגוחך. מבין אתה… תמיד מלווה אותך ההכרה, כי ההיאחזות בשרידי העבר והוצאתם לאור-היום אינם אלא אשליה ועינוי עצמי. למה אפוא? הרי אתם מחקתם אותם מזיכרונכם, ואנחנו מה? הלא נודה כי אין לשאוב מים ממעין מורעל.

אני עוצרת בנפשי, שלא לתת מוצא למרירות שנצטברה עליך ועל ידידיך, על אשר שכחתם אותנו שכחה תמימה כזו. יש בי תרעומת עליך, שלא עזרת לי אף במילים אחדות. אך אין ברצוני היום לבוא בחשבון עמך. רק ההכרה והוודאות, שלעולם לא נתראה עוד, היטו אותי לכתיבה.

מחלתו של ישראל ושלי – ואתה יודע כמה זמן אנו נאבקים בה – נגלתה עכשיו בהחלט כחסרת מרפא, כך פסקו הרופאים. צריך אפוא להסכין לאט למחשבה זו. איום אולי זה, שאין עוד פנאי מספיק להסכין לזה. ודאי היית רוצה לדעת, מה שלום בני המשפחה האחרים.

והנה פרעותצקי ושחיטה גרים יחד עמי ועם ישראל. לא הייתה עצה כנגד זה. הדבר משפיע השפעה פטלית על בריאותו של ישראל, ואני רואה כיצד זה יוביל אל הקץ. אך מה לעשות – כאלה התנאים ולא אחרים. אני עושה כל שאני יכולה למנוע זאת, אך לדאבוני יש גורמים הבולמים אף את הרצון החזק ביותר. ישראל גווע לעיני, ואני פוכרת ידיים ואיני יכולה לעזור לו. הניסית פעם להטיח ראש בכותל? לפני חודשיים הייתי בעיר מולדתך. פגשתי שם את חברי מבית –הספר חורבן.
עסקיו מצויינים…
חורבן ליווני בנאמנות והשתדל להנעים עלי את ימי שהותי. הן יודע אתה, כי במה שנוגע לסיפוק אמוציות, - הוא היה תמיד אדיב מאד. ראיתי את חייקה. זולתה לא מצאתי עוד איש.

מה שנוגע לצד החומרי של קיומנו הרי מסתדרים איך-שהוא. עובדים כמו מלפנים. יוסף [קפלן] ואני במקצוענו [בהנהגה], ואיך-שהוא זה הולך. רק דבר אחד נשתנה – הסיכוי.

יש לי רק תשוקה אחת: להודיע לעולם, כי ישראל כה חולה. הרי זה ידידי הטוב ביותר, ואף שאין לעזור הרבה באופן ממשי, בכל זאת ההכרה בלבד שמישהו מלוונו, ולו רק במחשבה, בדרך הייסורים, - מביאה עמה הקלה. אך אל נא תתרגש מזה כל-כך, יקירי, הלא קיימות תיאוריות על הסתגלות לתנאים.

יצא מכתב משונה. לכתחילה נועד לספר רק אודותיי ואודותיך: כיצד אני דולה מזיכרוני פרטי-דברים עליך, ואיך לפעמים, כאשר קשה לי, אני חושבת, מה היית אתה עושה במקרה המדובר. אך לפעמים איני יכולה להעלות בזיכרוני את מראיך. הרי אין לי אף תצלום אחד. מי יודע מה יהיה בי, בטרם תקבל מכתב זה.

אל תדרוש בשלום איש. איני רוצה לדעתם! אבל אותך הייתי רוצה לראות עוד.

טוסיה [אלטמן]

אדם! לפני ימים אחדים ראיתי את הוריך. הם מסתדרים כשורה. גם אנחנו זוכרים אותם לטובה. אתה יכול אפוא להיות שקט.

באתר יד ושם:
מקורות רשמיים נוספים בנושא העולם והשואה
משפטי נירנברג
ה- 27 בינואר – יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה