מאשה גרינבאום, ניצולת גטו קובנה ומחנות עבודת הכפייה באסטוניה, תיארה בספרה, "תקווה על פי התהום" על המאורעות שחוותה המחברת על בשרה: ההשפלה, הגטאות, המחנות באסטוניה ובגרמניה - עד השחרור במחנה ברגן-בלזן. בשנת 1978 עלתה מאשה ארצה והחלה לעסוק בחקר תולדות יהודי ליטא.
בסוף יולי 1941, כאשר אולצו יהודי קובנה לעבור לגטו, כבר לא היה הרשל שקלר, בעלה של סוניה, בחיים – הוא נורה ונהרג בפורט השביעי – וסוניה נותרה לבדה. כאשר פורסמה ההוראה שעל כל היהודים לעזוב את דירותיהם בקובנה ולעבור לגטו, נזכרה סוניה ששם מתגוררת אחותה של אשה ליטאית, קתרינה שמה, ששירתה בשעתו בבית הוריה. סוניה חשבה להציע לקתרינה ולסטסיס בעלה את דירתה תמורת ביתם שבסלובודקה. היא חיפשה ומצאה את קתרינה והזמינה את הזוג אליה, כדי להראות להם את דירתה. שני הליטאים נענו מיד. בעיניים חומדות עברו מחדר לחדר, סקרו את הרהיטים היקרים, ליטפו בהנאה את החפצים היפים, וביקשו ברוב נימוס שסוניה תשאיר אותם במקומם. במקום שאליו היא הולכת, אמרו ביובש, לא תזדקק להם עוד. סוניה ידעה שלא תוכל לקחתם עמה, ושהמקום בגטו צפוף ממילא; היא רק ביקשה שיבטיחו לה לשמור עליהם עד שתיגמר המלחמה. שני בני הזוג החליפו ביניהם מבטים, ומיהרו להבטיחה שלא ייגרם לחפצים כל נזק, וכי ישמרו עליהם כאילו הם רכושם.
לאחר שהבטיחו מה שהבטיחו בלשון חגיגית וסיכמו בתקיעת כף, לא מיהרו קתרינה ובעלה לצאת. עד מהרה הסתבר לסוניה, שלפני בואם התייעצו בני הזוג עם הכומר שלהם, והוא יעץ להם להחתים את סוניה על מסמך, שבו נאמר שהדירה ותכולתה נמכרה להם כדין ובתאריך מוקדם יותר. כך ביקשו להבטיח שהגרמנים לא יחרימו לעצמם את הרכוש שנפל ברשותם. סוניה לא היתה מוכנה להסכים למעשה הסחיטה, אבל השניים רמזו לה שעלול לקרות לה מה שקרה ליהודי אחד, דתי ועשיר, ששכניו הליטאים הלשינו עליו לגסטפו שהוא קומוניסט, ומיד באו ולקחו אותו. בלב כבד חתמה אפוא סוניה על העברת כל רכושה לידי קתרינה ובעלה. כך התגלתה תקוותה למצוא ליטאי צדיק בסדום דקובנה כתקוות שווא. אצל אותה משרתת של הוריה, אחותה של קתרינה, בירוטה שמה, ליטאית אדוקה, הפקידה סוניה את חפציה היקרים ביותר ומעט כסף. אולי תהיה זו הצדקת היחידה בעולם זה שהתמוטט לפתע? אולי תזכור בירוטה כיצד התייחסו אליה הוריה במשך שלושים השנים שעבדה אצלם? אך מאוחר יותר התברר שגם זו היתה תקוות שווא: אמנם בירוטה נשבעה בנשיקת הצלב שעל חזה לשמור על הרכוש שהופקד בידיה, אבל בחמדנות לא נפלה במאומה מאחותה ומגיסה; ואחרי שקיבלה לידיה את החפצים, שכחה את כל הבטחותיה ושבועותיה.
הימים שקדמו למעבר אל הגטו היו קשים ומרים. בעלי עגלות ליטאים דרשו מחירים מופקעים תמורת הובלת החפצים, והיו כאלה שבדרך לגטו התכחשו למה שסוכם עמם. לא פעם הדהיר בעל העגלה את סוסו ונעלם יחד עם החפצים, לפני שיכלו היהודים לעוצרו. רבים לא יכלו לעמוד במחירים המופקעים, והעדיפו להעמיס את מיטלטליהם על עגלת ילדים ולדחוף אותה בעצמם. כך מלאו רחובות העיר יהודים כפופים תחת משאם, ופניהם לסלובודקה. כל הדרך לשכונה הנידחת היתה זרועה חפצים וחבילות, מזוודות וכלים, שבעליהם התעייפו מלשאתם בדרך הארוכה – לשמחתם של הליטאים, שמיהרו לאסוף את המציאה שנפלה בחלקם. הם פשטו על החפצים כארבה, ולא פעם פרצו ביניהם מריבות: זכותו של מי ליהנות מן המלקוח? למחרת היתה קובנה "יודנריין", כלומר נקייה מיהודים.
ביום חמישי 7 באוגוסט 1941, בעוד המוני יהודים עושים את דרכם ברחובות העיר כדי להספיק להיכנס לגטו לפני שיפוג המועד שנקבע לסגירתו, 15 באוגוסט, תפסו הליטאים בהנחיית הגרמנים 900 יהודים. ביניהם היה גם אביה הקשיש של סוניה. הם הובילו אותם לפורט הרביעי, ושם רצחו את כולם. אנשי הגסטפו הכחישו את השמועות על הרצח וסיפרו, כי הללו הובלו לעבודה בעיר אחרת.
לקריאה נוספת:
קובנה
הפורט התשיעי בקובנה
מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על אוכלוסיות מקומיות ששיתפו פעולה עם הגרמנים
באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא אוכלוסיות מקומיות
מערך שיעור בנושא יהודים וסביבתם – יחידים, חברות ומדינות
מבחר חומרים בנושא אוכלוסיות מקומיות
