תולדוט אתר ההיסטוריה - מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על מחנה העקורים בברגן-בלזן

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ביום 15 באפריל 1945 שוחרר מחנה ברגן-בלזן בידי החיילים הבריטים. שבוע לפני כן עוד הובאו לכאן 15 אלף אסירים ממחנות שונים בגרמניה. כאשר נכנסו הבריטים למחנה, היו בו בערך 55 אלף אסירים, יהודים ולא יהודים, אזרחים ושבויים מכל מדינות אירופה שהגרמנים כבשו ודיכאו. ביום השחרור היה חם מאוד; גגות הפח של צריפי המחנה להטו מחום, והעבירו את החום לתוך הצריפים. באוויר עמד ריח של אבק שרפה מעורב בצחנה איומה, שעלתה מבורות הקברים הפתוחות ומצריפי החולים והחלשים. זה שבוע ימים לא חולק לאסירים מזון, וגם מים לא היו. קשה היה לבלוע את הלחם היבש שנשאר להם מהמנות האחרונות בגרון הניחר מצמא. "מה לא הייתי נותנת", אמרה מאשה לחברתה רחל, "בעבור כמה טיפות מים, להרטיב את השפתיים היבשות והצורבות של אמי! אלוהים שבשמים, כמה קשה לי לראות איך אמי מתענה!"

כך חלפו לאטן הדקות והשעות. במחנה חיכו, אך איש לא ידע למה מחכים. במחנה ברגן-בלזן בכלל, ובאווירו הכבד של הצריף בפרט, ריחף סימן שאלה: למוות או לחיים? בשלב האחרון לקיומו מתו בברגן-בלזן 17 אלף איש ממגפות שונות, ממחלות קיבה, מתת תזונה ומחולשה. גדולה במיוחד היתה התמותה בקרב הילדים; הם עמדו עוד פחות מן המבוגרים בתנאים הקשים של המחנה.

החל בסוף שנת 1944 החלו להגיע לברגן-בלזן משלוחים של ילדים ללא מבוגרים. רבים מהם מתו בימים הראשונים לבואם. היו אסירים מבוגרים, שלמראה סבלם של הילדים נתנו להם את פרוסת הלחם האחרונה שלהם – אבל הם המשיכו למות כמו זבובים. היו ביניהם ילדים קטנים ממש, בני 2 עד 13. לפעמים היו ביניהם אחים ואחיות, גדולים יותר. אמנם הגדולים השתדלו לעזור לקטנים, אבל לא היו להם אמצעים רבים, ובעצמם היו נתונים לרעב ולמחלות.

לא טוב היה מצבם של תינוקות, שבאו לעולם במחנה זה. בצריף של קבוצת יוצאי אוקסנצול עמדו ללדת שתי נשים. האם יחיו התינוקות האלה? לא היה שום סיכוי שהתינוקות יחיו בלי טיפול מתאים, בלי מזון, בלי השגחת רופא; והאמהות לא יצליחו להיניקם בגלל מצבן הגופני הירוד.

בארבעת הימים האחרונים שלפני השחרור הופיעו מפקדי המחנה והשומרים, כשסרטים לבנים קשורים על שרוולי המדים שלבשו. האם קיוו לסמן בכך למשחררים, לצבא המנצחים, שהם נכנעים ומבקשים רחמים? הם ידעו שהצבא המנצח מקיף את המחנה לאחר שכבש את כל הסביבה – אך האסירים לא ידעו זאת.

היה זה שינוי קל ולא מוסבר, אך הוא לא התבטא לטובה בהתנהגותם של הגרמנים וההונגרים עושי דברם. חוסר הביטחון שלהם רק גרם להם להתנהג באכזריות גדולה יותר, והם היו יורים לעבר האסירים בכל הזדמנות. בימים האחרונים הרגו הגרמנים וההונגרים בצורות שונות ובאמתלות שונות יותר ממאה איש, יהודים ולא יהודים: אם משום שהללו נתפסו כשהם מחפשים אוכל באשפה, ואם משום שמצאו אותם אוספים קליפות תפוחי אדמה. גוויות הנרצחים האלה הושארו מונחות ליד בניין המטבח, היכן שנרצחו.

הטנק הראשון של הצבא הבריטי נכנס למחנה דרך השער הראשי בערך בשעה 3 אחרי הצהריים. על הטנק עמד חייל לבוש מדים לא מוכרים. הוא סקר ארוכות את הבורות הפתוחים ואת מאות האסירים, שהיו מוטלים ערמות ערמות בכל שטח המחנה, או התהלכו ללא מטרה, רזים כשלדים, לבושים בסמרטוטים, וגוררים את רגליהם. מראה כזה לא ראה החייל הצעיר מימיו, אפילו לא בקרבות שהשתתף בהם. עכשיו התקרבו אליו השלדים המשונים והקיפו אותו. הם הבינו שאינו שייך ללובשי המדים המדכאים, ולכן עלו על הטנק ונישקו את קצות מדיו, את נעליו, ואפילו את שרשרות הטנק המלוכלכות.

הנשים מיהרו לאסוף כמה אגודות עשב; במחנה ברגן-בלזן לא צמח אף פרח, ולכן הניחו ברוב אהבה את קומץ העשב על מדפי הטנק. החייל הצעיר בכה בלי קול. הדמעות ניגרו על פניו ועל חזהו. היתה זו פגישתו הראשונה עם הזוועה, ועבור האסירים היתה זו הפעם הראשונה שפגשו אדם אמיתי ורגיש, לבוש במדים צבאיים. רק עתה, בשארית כוחותיהם הנפשיים, תפסו שהם חופשיים. עכשיו נשמעה צעקה רמה של עשרות, הקוראים יחד בקול רם ובשפות שונות: "האנגלים באו! האנגלים! אנו חופשיים!" בפינה, לא רחוק מהטנק, עמדה קבוצה של יהודים, ובקול חרישי וחלוש, תוך בכי מר, קראו: "שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד". קשה לדעת אם היו אלה דמעות של שמחה – או של כאב על אלה שאבדו.

לבטליון הבריטי האנטי-טנקי מספר 63, ששחרר את מחנה ברגן-בלזן באותו יום חם של אמצע אפריל, הצטרפו עד מהרה יחידות נוספות. הבריטים לא נשמעו לאזהרות שפרסמו הגרמנים על מגפת הטיפוס ועוד מיני מחלות מידבקות שפרצו במחנה. באזהרותיהם לצבא הבריטי קיוו הגרמנים – שלא ויתרו על תכנית ההשמדה עד הרגע האחרון – להרוויח עוד כמה ימים ללא הצלה ועזרה להמוני האסירים, כדי שימותו עוד כמה אלפי חולים וחלשים. את מעשיהם רצו להסוות כמוות טבעי בתנאי מלחמה רגילים. מפקדי הס"ס של ברגן-בלזן חשבו שרק כמה קצינים בריטים ייכנסו למחנה; כך תתאפשר העברה מסודרת של המחנה לידי הבריטים, מבלי שיהיו עדי ראייה רבים למעשי הזוועה שעוללו שם. הבריטים הבינו את המרמה הגרמנית ואת הסיבה לאזהרות רק אחרי שהטנק הראשון שלהם נכנס לשם במקרה והביא את הצבא בעקבותיו.

אבל החיילים הבריטים לא היו מוכנים כלל למה שמצאו בו. איש לא סיפר להם על הזוועה המצפה להם. חיילים שלחמו בחזית וראו כיצד חבריהם, ידידים ולוחמים, התרסקו, נפצעו, איבדו איברים, נהרגו – זועזעו ממה שראו בפלנטה של ברגן-בלזן. נבוכים, לא מאמינים למראה עיניהם, שאלו את האסירים שוב ושוב: מי עולל לכם זאת? כיצד כל זה התרחש? כמה זמן פתוחים הקברים האלה של המתים והגוססים יחד? ומדוע לא כוסו בעפר? ואיך זה שהגרמנים הרשו דבר כזה, לא קברו את המתים ולא שלחו את החולים והגוססים לבתי חולים? ומה עם האזרחים המקומיים בסביבה: האם באמת לא ידעו מה שמתרחש כל כך קרוב לבתיהם? האם מחו? האם עזרו בתרופות ובאוכל? ומי בכלל אחראי על התנאים הנוראים האלה? האומנם בני העם הגרמני, אחד העמים המתורבתים באירופה? הרבה שאלות – ותשובה אחת: העם הגרמני – מרצון, בהתלהבות ובכשרונו המיוחד ארגן השמדה המונית, שברגן-בלזן היה רק חלק ממנה. האסירים האמינו, שכל הרואה במו עיניו את ברגן-בלזן, לא ישכח את מעשי הגרמנים ולא יסלח להם לעולם.

תחילה לא ידע הצבא הבריטי מה לעשות עם האנשים החיים למחצה שמצאו, ולכן נעשו שגיאות בשגגה: המזון, שהביאו משאיות האספקה, היה עשיר מדי ולא התאים כלל לגוף המורעב; יחידות חיל הרפואה היתה ערוכה לטפל בפציעות כדורים – אך לא בתת תזונה ממושכת; היתה סכנה של הידבקות בטיפוס, ונדרש טיפול דחוף במקורות הנגע. משום כך לא היתה בררה אלא לשרוף את הצריפים הנגועים על תכולתם, ולהוציא את המשוחררים למחנה חדש ונקי.

הימים הראשונים היו ערבוביה של שמחת שחרור והצלה – ושל צער עמוק וחששות כבדים לגורל הנותרים בחיים. בימים שאחרי השחרור המשיכו האסירים למות בהמוניהם. למרות הרצון הטוב שגילו המשחררים והטיפול שניתן באהבה ובמסירות, נמצאו רבים בתהליך הידרדרות שאינו ניתן לעצירה. הגוף, שסבל משנים של הזנחה, דחה כל ניסיון להבריא. צוותי הרפואה הבריטיים הסתכלו חסרי אונים כיצד, למרות כל הרצון הטוב, גוועים בני אדם רזים להחריד, שעיניהם שקועות ודעתם מעורפלת, במאותיהם. בלי לומר דבר, בלי שאיש יידע מי הם, מה שמם או מי היו. אלמונים, אפילו ללא מספר זיהוי, נקברו בקברי המונים, לא רחוק מקברי ההמונים שחפרו רוצחיהם. הרב הצבאי של הצבא הבריטי, לסלי הרדמן מלונדון, אמר קדיש, ודחפורי צבא ענקיים כיסו אותם לנצח.

הנחמה או הנקמה היחידה שניתנה לאסירים היתה עת אילצו הבריטים את התושבים השלווים וחברי המועצה של ברגן, הכפר הסמוך כל כך לבלזן המחנה – "שלא ידעו, לא ראו, לא הרגישו את ריח המתים ומעולם לא שמעו על הקצט – מחנה הריכוז הגדול על-ידם" – לבוא למחנה ולחזות במו עיניהם בסתימת הגולל על הקברים. האזרחים הגרמנים המתורבתים השתדלו לא להסתכל זה בעיני זה או בעיני הבריטים. הם נשבעו שאף פעם לא שמעו יריות או צעקות, ואף אחד לא סיפר להם על המקום הנורא הזה או מה שהתרחש תחת אפם; אך איש מהניצולים היהודים, מהחיילים הבריטים או מהעיתונאים שהיו שם, לא האמין להם.

אחרת התנהגו אנשי סגל המחנה, ויוזף קרמר בראשם. הבריטים החליטו לאלץ את אנשי הס"ס, הגברים והנשים, לשאת בעונש, מוסרי לפחות, מיד. אי לכך רוכזו קרמר ואנשיו יחד, וניתנה להם הוראה לקבור את המתים בכבוד בקבר אחים מסודר. בחוצפתם טענו הגרמנים שהדבר אסור לפי אמנת ג'נבה! הם – שבדרך כלל לא מילאו אחר סעיפי האמנה בכל הארצות שכבשו, וגרמו למותם של אלפי שבויים רוסים ואחרים שנפלו בידיהם – דרשו מן הצד המנצח לקיים אותם סעיפים עצמם, כאשר היו הם המנוצחים! אבל המפקד הבריטי לא התרשם מטיעוניהם, ואילץ אותם לעשות כמצוותה. כך זכו האסירים לראות את אלה שהתעללו בהם נאלצים לעסוק במלאכת הזוועה, שהם עצמם חוללו.

כעבור ימים אחדים הגיע למחנה הגנרל הבריטי גלין-יוז, ממפקדי חיל הרפואה הבריטי, ולפי הוראותיו הוקם במחנה בית חולים.

לקריאה נוספת:
ברגן-בלזן
מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום לאחר השחרור - אחד מעיר ושניים ממשפחה
מזיכרונותיה של אוה שלוס על השחרור מאושוויץ-בירקנאו

באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא שארית הפליטה
עדויות וידאו: נחום בנדל – כאב השחרור
"לחזור ולחיות" – המוזיאון החדש