תולדוט אתר ההיסטוריה - מעדותה של אדית אטלינגר על יום השחרור באיטליה

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אטלינגר (שטרן) אדית, ילידת ABBAZIA, איטליה, 1924.
לאחר שלילת אזרחותם של בני המשפחה וכליאתו של האב במחנה בדרום איטליה, עזבה העדה יחד עם משפחתה את עירם ונדדה בעיירות שונות. העדה כתבה מכתב למלך איטליה ובעקבות פנייתה זו קיבל האב שחרור לשלושה שבועות לרגל יום הולדתו של אביה שחל בתאריך זהה לזה של המלך. בסוף המלחמה נסעה העדה לרומא, מצאה עבודה ונפגשה עם חיילים מארץ ישראל שסייעו ביד המשפחה כולה לעלות לארץ ב – 1945.

...בערך אחרי שלושה שבועות שמענו אווירונים מעל לראש שלנו ורואים שמהאווירונים הם עוברים ליד העמק הזה וקופצים אלפים ואלפים של צנחנים. זה היה מראה מרתק, יפהפה. הסתכלנו מלמעלה וראינו את זה וזה היה מרהיב. לא הבנו מה שקורה, אבל חשבנו שזה יופי, שהם מגיעים. יומיים אחרי כן עלה אלינו פסקואלינו ואמר שהגרמנים עזבו ושאנחנו יכולים לרדת. אבא לא רצה לרדת ואמר שנחכה עוד. הוא אמר שיכול להיות שהם עוד יחזרו, יכול להיות שעוד משהו יקרה. לא כדאי למהר. נשאר עוד יום-יומיים פה ונראה מה שנעשה. אח"כ שמענו שאנשים אחרים שהיו בהרים ירדו, ראו אותם בורחים ואמרו: זי גיין שוין - הם בורחים - ואז הם הסתובבו וירו בהם. לכן היה טוב שלא ירדנו מיד. ירדנו אחרי כמה ימים והיתה שמחה גדולה, ממש חג.

ש. מי היו הצנחנים - בריטים או אמריקאים?
ת. אלה לא היו צנחנים, אלא בובות. אלפי בובות בצורת חיילים, שהם הצניחו מהאווירונים כדי להפחיד את הגרמנים. הגרמנים ראו כזאת כמו של צנחנים ועזבו, ברחו.

ש. מי עשה את זה?
ת. אני לא יודעת אם זה האמריקאים או האנגלים, מהכוחות המאוחדים. ממש שכל יהודי, אני מוכרחה לומר. הגרמנים ברחו. הייתי ב44- בת 20 והתחלתי לחשוב מה נעשה הלאה.

ש. ירדתם חזרה לבית הזה?
ת. כן. הבית הזה היה הרוס לגמרי. הגרמנים באו למחרת, לקחו הכל, שברו הכל - כל מה שהיה שייך לבעלת הבית, גברת לוצ'יה צ'סטה. הם מצאו גם את התפילין והטלית של אבא. תמיד כשבאו הגרמנים הוא זרק את זה לגג של בית ליד. אבל אז זה נשאר, כי ברחנו בפחד. הכל היה קרוע לגמרי. נשמנו - ניצלנו. היינו שם יום או יומיים ואנחנו רואים ג'יפים שעולים עם דגל לא מוכר, עם מדים לא מוכרים ואנחנו ברחוב הראשי והם עולים לאט. כל אחד עמד בצדדים והסתכל עליהם. הם עצרו ליד בית העירייה ונכנסו. אנחנו, אחיותי ואני, עומדות בחוץ, מאד סקרניות, ופתאום בא איזה בחור מבפנים ואומר: סיניורינה, ראש העיר יודע שאת מדברת אנגלית. הוא לא יודע אנגלית והוא מבקש ממך שאת תגידי לו כמה מילים באנגלית, ברכת ברוכים הבאים. חכי, הוא אמר לי לקחת כמה פרחים, קחי אתך. פחדתי פחד מוות, כי ידעתי שאני לא יודעת מספיק אנגלית כדי ... אבל לא נורא. נתנו לי את הפרחים, ואני נכנסת עם ברכיים רועדות. אחיותי באו אתי וגם כמה חבר'ה צעירים סקרנים, ואני ניגשת לאחד שהיה נדמה לי שאולי הוא המפקד. הוא היה עם שניים כאלה, לוטננט. אמרתי לו: I WELCOME YOU IN THE NAME OF COLELONGO. WE ARE VERY HAPPY THAT YOU LIBERATE US.

הוא הסתכל עלי ועל אחיותי ושאל איך זה שאני מדברת אנגלית, מי אתם, אתם שייכים פה לכפר? אמרתי איכשהו שלא, שברחנו מהגרמנים, שאנחנו יהודים ואבא היה עציר והיינו אתו כל השנים. ברגע שהבחור הזה אומנט הטן מניו-זילנד שמע שאמרתי שאנחנו יהודים, פתאום הוא מתחיל לשרוק את "התקווה". עכשיו עוברת בי צמרמורת כשאני מספרת את זה. הרגש שהיה לי אחרי כל השנים האלה, לשמוע את "התקווה" מפי קצין מניו-זילנד, בכלל לשמוע את "התקווה" - הוא שרק את זה בלי מילים, בלי לומר כלום. הוא חייך ואח"כ התחיל לשרוק את "התקווה". אח"כ הוא אמר לנו: אתם פה עם ההורים שלכם? איפה הם? אני רוצה לראות אותם. אמרנו שאנחנו בבית האחרון של הכפר. הוא אמר שנגיד לראש העיר שהמפקדה שלנו ללילה זה בבית שלכם. אם ראש העיר רוצה משהו, או אם מישהו רוצה משהו - שיבואו לבית שלכם. הערב אנחנו נחגוג עם אבא ואמא שלכם, ונעשה אוכל, נעשה חגיגת אוכל. הוא אמר לנו לעלות על הג'יפ הראשון. עלינו שלושתנו והקצין הזה אומנט...

ש. הוא היה יהודי?
ת. אני חושבת שכן. הוא אף פעם לא אמר לי. פגשתי אותו ברומא שנה אחרי כן ביום כיפור ליד בית הכנסת, אז מוכרח להיות שהוא היה יהודי. אמנם הוא לא אמר אלא רק שרק את "התקווה". הוא הוציא מהג'יפ הזה לחם לבן, חמאה, גבינה טובה ובישל את הביצים בצורה שלא הכרנו, במים. הוא פתח אותם לתוך המים. את לא יכולה לתאר לעצמך מה זה לאכול לחם לבן, חמאה, אחרי כל השנים האלה. אנחנו חשבנו שאנחנו בגן עדן. הוא כל הזמן חיבק את אבא שלי ואת אמא שלי: מאמא, דאדי, עם המון אהבה הוא חיבק אותם. הוא אמר אח"כ: עכשיו עושים חגיגה גדולה מאד במפקדה איפה שהיו הגרמנים. כל הלילה אנחנו נרקוד, ליל ריקודים, שיבואו אנשי הכפר שיודעים לנגן, עושים חגיגה לתושבים, לשחרור. כל הכפר הלך לבית הספר המשוחרר ורקדו. הוא הביא אוכל ושתייה שהיה אתם, דברים שלא הכרנו. היה ערב נהדר של ריקודים. אבא שלי נורא כעס, כי הוא רקד כל הלילה רק אתי ולא עם האיכרות האלה, וזה בכלל לא מצא חן בעיניו. למחרת בבוקר הם נסעו, הם היו צריכים להתקדם, והשאירו את הכפר הזה בלי שום דבר. משוחרר אמנם, אבל לא יותר.

לקריאה נוספת:
איטליה
מזיכרונותיה של אוה שלוס על השחרור מאושוויץ-בירקנאו
מזיכרונותיו של יצחק קשתי על השחרור

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא שארית הפליטה
טקס – "היכן אוכל למצוא מקום שיהיה לי בית?" – כאב השחרור וחזרה לחיים
"לחזור ולחיות" – המוזיאון החדש