תולדוט אתר ההיסטוריה - מעדותה של רות ווייל על הרצון לשכוח את חוויות השואה ולהמשיך הלאה

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

וויל (ליבמן), רות, ילידת DARMSTADT, גרמניה, 1923.
העדה גדלה בבית דתי. בשנת 1936 עברה משפחתה ל FRANKFURT. משנת 1940 – 1942 הייתה בהכשרה דתית ב – NEUENDORT. בפסח 1943 נלקחו כל אנשי ההכשרה ברכבות לכיוון BERLIN ומשם גורשו ל AUSCHWITZ-BIRKENAU. בינואר 1945 היא פונתה עם חלק מהמחנה בצעדת מוות ל RAVENSBRUECK. לבסוף שוחררה במאי על ידי הרוסים. לאחר שהיה במחנה עקורים SCHWERIN עברה לפריס וב – 1945 עלתה בעליה ב' לקיבוץ חפץ חיים.

...ש. מיד אחרי המלחמה, כשיצאתם מנוישטאט-גלבה. פתאום אתם באים לעולם חופשי. מה הדבר הראשון שהייתם רוצים לעשות ? מה התחשק לכם ? במה מתבטא החופש בשבילך ?
ת. אני אגיד לך את האמת. קודם הייתי צריכה להתאושש. כאן בקיבוץ היה די קשה. לא רק לי, לכולם. החיים כאן היו בהתחלה די קשים. הם עלו רק שנה לפני זה למקום חדש. הם היו קודם, כמו כל הקיבוצים, גרעינים כאלה, ואחר כך עוברים למקום הקבע. הייתה עבודה קשה. היה צריך להתרגל לכל דבר. זה מה שהיה הדבר הראשון. לא ציפיתי לכלום. דבר ראשון שאני ידעתי זה שזכיתי להיות כאן. זה היה הכי חשוב. לשכוח כל דבר מה שהיה מקודם, את החלק הלא טוב.

ש. עם אח שלך היה לך קשר ?
ת. עוד לא.

ש. ידעת מה קרה אתו ?
ת. לא ידעתי בדיוק. הוא סיפר לי, הוא היה לפני כמעט ארבע שנים כאן, ביקר אותי. ב- 1955 נסעתי לאמריקה לבקר אותו. אבל אז היה עוד הכל יותר טרי. לא דיברנו על מה שהיה, בכלל לא. גם הוא לא וגם אני לא. אחר כך כשהוא בא הנה לבקר אותי, אחרי כל כך הרבה שנים, הוא סיפר לי יותר. הוא הסתובב שנה אחת בגרמניה, עד שהוא הסתדר. הוא בעצם רצה לבוא לכאן, אבל זה לא הלך. היו האנגלים כאן, זה היה לפני 1948. זה לא הלך, והייתה לו אפשרות לנסוע לאמריקה, שם היו עוד קצת מהמשפחה, לא הרבה. הוא היה שם. אז התחתן והתחיל לעבוד כעצמאי, כמו שצריך. על מה שהיה מקודם הוא סיפר לי רק כשהוא היה כאן. שהוא הסתובב שנה שלימה בגרמניה, וזה לא היה קל. אני עד היום הזה לא תפסתי איך הוא ידע שאני כאן. אני גם רשמתי באיזה שהוא מקום. היה אז חיפוש קרובים פה ושם. הצליחו.

...ש. איך זה שעד עכשיו לא סיפרת ?
ת. אני לא יודעת. לא רציתי. מה צריך את זה ? צריך לשכוח, די. זה עבר, ברוך ה', יש לי משפחה ואני מרוצה. בסדר. מה אני צריכה את זה ? יום אחד מישהו אמר לי: את יודעת, אם אתם לא מספרים - אף אחד לא ידע מה קרה, צריכים לספר. אבל לא רק אצלי זה היה כך, גם אצל האחרים. זה מה שהיא כתבה היא מסרה את זה כבר ליד ושם. זה גם בשנים האחרונות. יש מישהו מיוון שהכרתי אותה, אין לי קשר אישי אתה, עם החברה שלי כן. היא גם כתבה לפני לא הרבה זמן, אחרי חמישים שנה, על כל דבר. כנראה צריך איזה מרחק מכל העסק כדי לספר על זה. הבת שלי אמרה : אמא, למה עוד לא סיפרת לי כלום ? היא אמרה את זה לא כשהייתה קטנה, אחרי שכבר כמה שנים הייתה בחיפה. היא אמרה: לחברה שלי יש אמא, היא קמה עם זה בבוקר והולכת עם זה לישון בערב. טוב, יש לכל אחד את שלו. סיפרתי לה אחר כך, זה לא ככה. אבל לא בהתחלה.

ש. איך את מסתכלת על גרמניה?
ת. זה סגור בשבילי. יש אנשים שנסעו לשם. אני לא. אני לא רוצה לראות. מה לראות ? אין לי מה לראות. זה מה שהיה כבר איננו. מי למצוא שם ? אפילו אני לא יודעת, קבר להורים אין. אז מה אני עושה שם ? לא רוצה, בשום אופן לא.

לקריאה נוספת:
מעדותה של אדית אטלינגר על יום השחרור באיטליה
מעדותה של מרים שטיינר על תחושת האובדן על בני המשפחה שלא שרדו את המלחמה
מעדותה של הלפרין רות על חזרתה לשומסק, פולין, אחרי המלחמה

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא שארית הפליטה
טקס – "היכן אוכל למצוא מקום שיהיה לי בית?" – כאב השחרור וחזרה לחיים
"לחזור ולחיות" – המוזיאון החדש