משה פלינקר נולד בהולנד למשפחה דתית. לאחר פרוץ המלחמה ברחו הוא ומשפחתו לבלגיה. בשבתו במחבוא בבריסל, כתב יומן , כולו בעברית, ובו סיפר על הקורות אותו ואת משפחתו, על חוויותיו והרהוריו. משה מתאר ביומנו את תחושותיו הנובעות מהבדידות ומגורל עמו.
ח' סיון תש"ג
אתמול היה שבועות. חג השבועות, חג הקציר היה אתמול לעמנו, לעם ישראל שעתה הוא במשבר שלא היה עוד כמוהו. עם ישראל שהוא עתה בגלות, שגלה כבר שבעים ושבע גלויות, חגג אתמול את חג הקציר שלו ז"א אתמול היה זמן חג השבועות. באותה עונה בשנים הקודמות היו בתי הכנסת של ישראל מקושטים בפרחים, ענפים ודברים כעין זה. בפעם הזאת כמובן לא היה אפשר לעשות זה. לכל הפחות ברוב ארצות אירופה הייתה זאת אי-אפשרות גמורה. הטעם ידוע לכל: הלא באותם הימים גולה ישראל בפעם האלף ואחת ממקום גלותו הקודמת, ואותה גלות אין זו גלות פשוטה כעין גלויות כאלה שכבר גלינו פעמים אין מספר. לא, בפעם זאת הותקפנו כביכול מכל העברים בכל מקומות שבתנו, בין בבלגיה, בין בצרפת, בין בהולנד, בין ברומניה ובכל מקומות שבתם גלו ולא די שגלו אלא שבמקום שהוגלו שמה נרדפים אחינו, כמו שרק ליהודים אפשר להירדף. כן נרדפים עד אין סוף. עד אין גבול, אבל האם פלא הדבר? - - -
...כל העמים שמחים, חיים, ואנו מתים. אפילו גרמניה שעתה היא במלחמת קיום שלעולם לא הייתה עוד בשבילה דומתה, חיה יותר מעמנו. הלא אנחנו מתים חיים אנחנו או חיים מתים. מקודם בהגיעי בתפילתי לתפילת "מחיה המתים" אמרתיה תמיד באי-הכוונה היותר גדולה. חשתי את עצמי רחוק מאד מעת זו. אבל עכשיו על ידי מצבנו היפה, קבלה תוכן שלא הייתה לה עוד במשך כל שנות קיומה. עכשיו נשתנתה ל"ברכת" צעקה לשוב לתחייה, לתחיית מתינו. ובכן היה שבועות. ובכן התפללתי במעט יותר כוונה את תפילת הרגל, תפילת "חגנו", ובהגיעי למילים המורגשות על ידי כל יהודי והידועות לחלק גדול של הגויים, היה ראשי סחרחר עלי כמה דורות כבר אומרים אנו מילים אלו. במשך כמה שנות גלות שנינום שילשנום ואלפנום כבר. משך כמה צרות, כבר שונים אנו מילים מלאי תוכן אלו "אתה בחרתנו". כן, אתה בחרתנו. בריאליותינו כבר צוחקים אנחנו בעצמנו ממלים אלו ואף על פי כן כבר מלותנו זה אלפיים שנה וכמדומני שלא תשכחנו גם בימים העתידים לבוא. הרהרתי כה אם באמת כדאי להיות בן עם "נבחר" כזה – אבל בעצם חשבי הרגשתי שאין להרהורי שום ערך. אם כדאי אם לא כדאי – נבחרנו פעם וחסל. היו עתים וגאיתי בזה שהייתי בן לעם נבחר זה. אבל עתים אלה כבר עברנו זה מכבר. אינני יכול לאמור ששנא אני את הבחירה הזאת, אבל מלאהוב אותה אני עוד רחוק מאד. מתי נראה כבר בפרי עמלנו, מתי, מתי, מתי.
לקריאה נוספת:
מזיכרונותיו של שלום אילתי : יום הכיפורים בגטו קובנה
באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא חיי דת בתקופת השואה
טקס – שמירת שבתות וחגים בתקופת השואה
מערך שיעור – החגים היהודיים בתקופת השואה
