תולדוט אתר ההיסטוריה - האם ההיסטוריה פוטוגנית? הסרט ההיסטורי בעידן הפוסט - מודרני : נאראטיבים מכונני מציאות היסטורית

הדוגמה של בנימין נותרה עדיין יחידה במינה בהיסטוריוגרפיה המודרנית. אך לא רק היסטוריונים, אלא גם יוצרי קולנוע עשויים ללמוד ממנה. בהקשר הכללי של דיוני אפשר להסיק ממנה, כי מה שנדרש מהסרט ההיסטורי העלילתי הוא, בפשטות, יתר עומק דימויי בטיפול בדמויות ובאירועים ההיסטוריים באמצעים הוויזואליים העומדים לרשותו. למשל, יוצרי הסרטים חייבים לחשוף מבעד לדמות ההיסטורית שבה הם מטפלים את עולם דימוייה, את הדמויות ההיסטוריות והמיתולוגיות שהיא מחקה במודע או מייצגת בלא-מודע, את האופנים והדימויים שבהן היא נתפשת בעיני הסובבים אותה ובעינינו, וכן הלאה. אם, לדוגמה, ניצור סרט עלילתי על שנות הששים באמריקה, שבמוקדו דמויות היסטוריות כג'ון פ. קנדי או מרטין לותר קינג, יהא עלינו להתמודד עם דימוייהם המיתולוגיים כמעט, כמו גם עם הדימויים המיתולוגיים שלהם עצמם (קמלוט, משה). או אם ניטול לדוגמה סרטים שנעשו על אישיה הבולטים של "המהפכה הצרפתית", כיוצא בסרטו של אנדז'יי ואידה דאנטון או סרטו הקלאסי של אבל גאנז נפוליאון, נראה כי בשניהם נעשה ניסיון נכון לחדור לתודעות העצמיות של האישים ולתודעה הקולקטיבית של בני תקופתם כדי לחשוף בהן ומהן דימויים ונאראטיבים רומיים קלאסיים שהיו אופייניים לבני-התקופה, כאשר האחד רואה עצמו ונתפש כטריבון רפובליקני, והשני – כקיסר אימפריאלי. אין כוונתי לטעון, שבדימויים ובנאראטיבים אלה מתמצות הדמויות, אלא שבחשיפתם יכול מחקר היסטורי-קולנועי להשיג ממד מהותי להן, שכמעט איו להשיגו בהיסטוריוגרפיה הנורמטיבית, בעוד אשר היבטים חשובים אחרים שלהלן – ממניעים פסיכולוגיים ועד מבנה קבוצות הכוח שלהן – פשוט אינם ניתנים להשגה ולהמחשה ויזואלית. סרטים רבים, שנעשו על גרמניה בתקופת "הרייך השלישי", נראים שטחיים וסתמיים, משום שלא חשפו את הדימויים והנאראטיבים הגרמאניים העמוקים שלה, אשר התבטאו לא רק באידיאולוגיה הרשמית ובטקסים הפומביים של מנהיגיה, אלא גם, באופנים סמויים יותר, באורחות החשיבה והפעולה היומיומיים של בני העם בבית ובחזית. די לציין בהקשר זה את היימאט, שנעשה בו ניסיון מעניין, אך כושל, לתרגם לשפת הקולנוע את התיאוריה ההיסטוריציסטית של "חיי היומיום", שמשמעותו בהקשר זה היתה לצלם את הדרמה ההיסטורית המונומנטלית של התקופה מהפרספקטיבות הנמוכות והמוגבלות בהכרח של בני-העם. אלה פרספקטיבות, שמבעדן לא היה אפשר לתפוש, כמובן – לפחות לא בסרט – את האירועים ההיסטוריים ה"גדולים" של התקופה, ובכלל זה השמדת היהודים, קולנוע היסטוריציסטי מעין זה נעשה מתוך כך א-היסטורי, ולא עקב אי-אמינות בתיעוד וכסיפור מציאות-החיים "כפי שהיתה באמת", אלא בדיוק מפני שאין בו יותר מתיעוד וסיפור חיצוניים לגמרי של דמויותיה ואירועיה היומיומיים, מפני שאינו מזהה ואינו חושף ומפרש בהם ומהם דימויים ונאראטיבים עמוקים ומשמעותיים יותר. בקצרה, מוטב לה להיסטוריופוטיה שתעסוק באותו ממד מציאות היסטורית התואם לה, והחסר כל כך בהיסטוריוגרפיה הנורמטיבית, הווה אומר: בדימויים ובנאראטיבים המיתולוגיים המכוננים את המציאות ההיסטורית.

אם אמנם ייווצרו סרטים היסטוריים מעין אלה, הם יהיו פוסט-מודרניים, או לפחות עשויים להתפרש ככאלה, באותו מובן ואופן שבו הגדרנו את היצירות ההגותיות והאמנותיות של אסכולת תרבות זו. כי אם ניטול את המסות הפילוסופיות של דֶרידה ושל פוּקוֹ, את הרומנים של רושדי ואֶקוֹ, או את הסרטים של רודולף ולינץ', ניווכח שעם כל ההבדלים הרעיוניים והסגנוניים ביניהם, כולם עוסקים בהגדרה מחדש של תחומיהם, ליתר דיוק – בביטולן של ההגדרות הנורמטיביות ההגמוניות, בכך שהם מטשטשים את ההבחנות הדיסציפלינאריות בין המציאותי והדמיוני, המקורי והחיקויי, הרציונאלי והפואטי, הציווילי והפראי, הנורמטיבי והאחר. מה שנותר ונוצר ביצירותיהם הוא תחום חדש, לא מוגדר מבחינה רעיונית או סגנונית, החופף בסופו של דבר אותו תחום, שאני מייעד לסרט ההיסטורי – תחום הדימויים והנאראטיבים הקולקטיביים, שבהם, ולא באי-אלו "חוקים" פיסיים, "אמיתות" מטאפיסיות או "התגלויות" דתיות, מתמצית לדידם כל מציאות חיינו האנושית, האנושית-יותר-מדי. ואולם זו בדיוק עשויה להיות המשימה הגדולה של יוצרי הסרט ההיסטורי – שיחשפו בדימויים ובנאראטיבים הפוסט-מודרניים המתיימרים להיות א-היסטוריים לגמרי, תכנים היסטוריים מובהקים. יהיה עליהם להיאבק עם היוצרים הפוסט-מודרניסטיים בתחומם ובמושגיהם שלהם, להראות כי אין ולא ייתכנו דימויים ונאראטיבים קולקטיביים שאינם מבטאים ומשקפים מציאות היסטורית כלשהי, מציאות שהיא תמיד ממשית, עמוקה ותובענית הרבה יותר מכפי שהיוצרים הפוסט-מודרניסטיים נוטים להציגה. אם כך יעשו, ילמדו אותם לקח ברור – כי אי-אפשר להימלט מההיסטוריה, משום שהמציאות חזקה מהדימוי, ומשום שכולנו חיים, לא רק מספרים, נאראטיבים היסטוריים אמיתיים.

לקריאה נוספת:
י. הויזינחה, בסתיו ימי הביניים, נוסח עברי: אהרן אמיר, ירושלים תשל"ז.
W. Benjamin, “A short History of Photography”, Screen. No. 13, 1972.
P. Smith (ed.), The Historian and Film, Cambridge 1976.
דיון מקיף על קולנוע והיסטוריה ראה חוברת מיוחדת של The American Historical Review, vol. 93, no. 4-5, October 1988.