תולדוט אתר ההיסטוריה - חורבן קהילת שאלוניקי

שלוש העדויות, המתפרסמות להלן, מספרות על קורות יהודי יון בימי מלחמת העולם השנייה ובעיקר על גורלה של הגדולה בקהילות יון – היא קהילת שאלוניקי. כידוע, נספו בשואה כ- 60 אלף מיהודי יון, שהם למעלה מ- 70 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית. בעלי העדויות היו עוד לפני המלחמה פעילים בחיי הציבור היהודי, והשתתפו במאבקו המר גם בשנים הגורליות.

מעטות העדויות על חלקם של יהודי יון בתנועת המרי היונית, מבחינה זאת חשובה עדותו של ברוך שיבי, מראשי הפדרציה הציונית ביוון, אשר מצא, עם פרוץ המלחמה את דרכו אל תנועת E.A.M. היא תנועת המחתרת השמאלית ביון הכבושה. תנועה זו קלטה את רוב היהודים, אשר חיפשו בשנות המלחמה דרך לפעילות מחתרתית ופרטיזנית.

שלוש העדויות ניגבו בשלוניקי במרס 1959 בידי מרים נוביץ' מטעם "בית לוחמי הגטאות", תורגמו ונערכו בידי שרה נשמית. הן מהוות חלק של צרור עדויות מקיף יותר, העומד להתפרסם בידי "בית לוחמי הגטאות".

הייתי מזכיר הקהילה היהודית בשלוניקי ונשארתי בתפקיד זה גם בימי הכיבוש. הכרתי את האנשים שעמדו בראש הקהילה לפני המלחמה ובשנות המלחמה הגורליות. בראשית המאה ה- 20 מנתה קהילתנו 80 אלף יהודים.בגלל ההגירה התמידית לארצות אירופה ולאמריקה נידלדלה הקהילה. אולם עם פרוץ המלחמה היו בה עדיין למעלה מ- 50 אלף נפש. משרדי קהילתנו היו בבית גדול בן שלוש קומות, ברחוב הראקליון. בחצר היה בניין נוסף, קטן יותר, בו נמצא בית הדין.

קהילת שלוניקי נהנתה מאוטונומיה גמורה בפעולתה. כל יהודי שגילו היה למעלה מ- 20 רשאי היה להשתתף בבחירות לקהילה. חמישים צירים נבחרים היוו את מועצת הקהילה, שהייתה לה סמכות תחיקתית. המועצה עסקה בכל ענייני הציבור. היא הייתה בוחרת מתוכה מזכירות בת תשעה חברים, בעלת הסמכות המבצעת. המועצה הייתה מבקרת את כל הארגונים היהודים, לרבות הפרטיים, ואפילו את המוסדות שלא נהנו מתמיכת המועצה. לעניינים דתיים היה גוף מיוחד.

בבחירות חשאיות היו הרבנים בוחרים ביניהם מזכירות, שטיפלה בכל הצרכים הדתיים של הקהילה. היו ימים שקהילת שלוניקי מנתה יותר מ- 30 בתי-כנסת ובתי-מדרש שונים. אולם בשנת 1917 פרצה שריפה גדולה, שפגעה קשות בשכונות היהודיות. עם פרוץ המלחמה עדיין היו אצלנו 19 בתי-כנסת גדולים וכ- 20 קטנים. כל בתי הכנסת היו ספרדיים, פרט לאחד אשכנזי. על סף המלחמה היו בשלוניקי עשרים רבנים, עשרה שוחטים, ארבעה סופרים וארבע ישיבות. בית-הדין של הקהילה היה מוכר בידי השלטונות היוונים. איש מיוחד, עסק בענייני גיטין ואיש מיוחד בענייני ירושה. לפיכך היו קוראים לו "בית דין של אלמנות ויתומים". היושב-ראש האחרון של בית-הדין היה יצחק חסיד,בר-אוריין ותלמיד וחכם וסגניו היו מרדכי ברכה ודוד שאלתיאל. כמזכיר בית הדין שימש יצחק ברודו. באותו בניין, בחצר הקהילה, שכנה גם ספרייתנו העשירה, כנראה הגדולה בכל ארצות הבלקן. היו באים אלינו מיוגוסלביה ומבולגריה, כדי לעיין בכתבים, ללמוד חזנות ושחיטה.

המקור לתקציב הקהילה היה בעיקר המיסים, אשר נקראו "לה פֶּטשא", מסים מיוחדים הוטלו על בשר כשר. מקור הכנסה אחר היה שכר הדירה מבתיה הרבים של הקהילה. היו עוד מיסים שונים, מסי חתונות, גיטין, הלוויות וכולי. שיעור ה"פטשא" היה מותאם באורח יחסי לרכושו של התושב. הכנסתנו השנתית ממקורות אלה הגיעה ל- 25 אלף פרנקים בזהב.

הבחירות האחרונות לקהילה נערכו בשנת 1934. כיוון שהמוסדות נבחרו כל ארבע שנים, הצטרכו להיערך אצלנו בחירות בשנת 1938. אולם בשנה זו כבר היה ביוון שלטון הדיקטטורה של מטקסס וכל גילוי של דמוקרטיה נאסר. לפי פקודת השלטונות נשארה אצלנו אותה מועצה שבראשה עמד סלומון ביטי. השלטונות החלו מתערבים בענייננו. המושל הכללי של שלוניקי קיריניס מינה את פקיד הקהילה סאבי שאלתיאל, ליושב-ראש המועצה. נשיא הקהילה היה ד"ר רפאל הלוי וכרב ראשי כיהן ד"ר צבי קורץ. קיריניס הגיש לנו רשימת אנשים מהם דרש להרכיב את מזכירות הקהילה (הגוף האקזקוטיבי), ואלה הם: ליאון גטניו, משה בנבנישתי, אלברט ג'יניאו, ג'ול נער, אברהם לוי, אהרון פלורנטין, ראו לוי, משה בראזילי. גם את נשיא הקהילה, ד"ר רפאל הלוי, מינה קיריניס. נקל להבין, כי אדם שמונה בידי השלטון הדיקטטורי ממילא היה מתומכי השלטון הזה.

בראש הרבנות עמד ד"ר קורץ. קהילתנו הייתה ספרדית אולם רבה הראשי היה יהודי אשכנזי. קהילתנו רצתה, כנראה, להיות מודרנית ולכן בחרה ברב מודרני אשכנזי. נחוץ היה לנו המגע עם העולם הנוצרי ורבנינו לא צלחו לתפקיד זה: רחוקים היו ממנהגי העולם ומאורחותיה של חברה מודרנית. הרב הקודם, חיים חביב, ממלא מקומו של הרב קורץ, היה צדיק גדול, אולם רחוק מהויות העולם הזה. זכורני, כי פעם בקבלת-פנים רשמית הגיעו הדברים לשערורייה כמעט. במעמד זה גם השתתפה גברת מבית המלוכה היווני. היא נגשה לרב חביב לברכו אולם הרב לא קיבל את ידה המושטת.

בפרוץ המלחמה היה הרב קורץ כבן 45. קומתו בינונית הייתה ופניו סימפטיות, זקנו גזוז מעט באורח מודרני וגם לבושו מקוצר. בכל הליכותיו ניכר היה כי הוא ידען. נשוי היה ואב לשני ילדים.בעל השכלה יהודית וחילונית רחבה, שלט בכמה שפות. בבואו אלינו למד ד"ר קורץ במהירות את שפתנו האספניולית ואת שפת המדינה. היה איש המשמעת ואיש הסדר. לפני המלחמה היו סגולותיו אלה לברכה בקהילתנו שהמנטליות שלה מזרחית, אולם בימי הכיבוש נתגלו כשליליות בהחלט. רק במשרדי הקהילה – פרט לרשת המסועפת של מוסדות הצדקה שלנו – עבדו 300 פקידים, מהם 123 מורים. לפני השרפה של שנת 1917 היה לנו מוסד "תלמוד-תורה" גדול. שראשיתו בשנות המאה ה- 16. במוסד זה למדו כ- 1500 תלמידים. אחרי השרפה פעלו אצלנו שני מוסדות כאלה, אולם קטנים יותר, בשכונות קאלאמרה ו"בארון הירש". בשני המוסדות למדו 500 תלמידים. בשנת 1873 הקימה אצלינו "אליאנס" שורת בתי-ספר לבנים ולבנות, סה"כ שבעה בתי-ספר ובהם 4000 ילד. נוסף על כך ביקרו אצלנו כ- 3000 ילדים "במעונות-ילדים" – מוסד חינוכי שבו היו משאירות נשים עובדות את ילדיהן הקטנים. במוסדותינו עבדו 17 מורים נוצרים ו- 52 יהודים. ללימודי דת ולשון עברית הוקדשו ארבע שעות ליום.

היו לנו גם שני בתי-ספר ממשלתיים ושני בתי-ספר פרטיים: של גטניו ושל סלומון דיאהו, בהם למדו 250 תלמידים. ילדים מבני המשפחות האמידות למדו גם בגימנסיות יוניות. באוניברסיטה למדו 50 סטודנטים יהודים. לקהילתנו היה גם סמינר למורים ובו 20 תלמידים, שהתכוננו לכהן כמורים בבתי-הספר של היהודים. שפת האם שלנו הייתה אספניולית. מהעיתונות בשפה האספניולית שאבנו את הידיעות על הנעשה בעולם היהודי. עלותו של היטלר לשלטון היה לנו מקור לחרדה גדולה. מדי פעם היו מגיעים לשלוניקי פליטי הנאציזם באירופה. הקהילה הייתה עוזרת להם כמיטב יכולתה. שהייתם של פליטים אלה בשלוניקי היתה לרוב זמנית, מחפשים היו להם אפשרויות לנדוד הלאה. אולם אחדים מהם השתקעו אצלנו. היינו מקשיבים לסיפורי תלאותיהם וחושבים כי ודאי מגזימים הם קצת. הכל נראה לנו רחוק מדי ובלתי –מתקבל על הדעת. משפרצה המלחמה התרחש הכול במהירות מסחררת: נכבשה פולין, ואחריה גם צרפת. נפילת צרפת היתה לנו מהלומה קשה. בפריס היתה מושבה שלוניקית גדולה ולרבים מאתנו היו בה קרובי משפחה.

הפלישה ליוון

באביב 1941 עברה המלחמה גם על העם היווני הקטן. ב- 28 באוקטובר 1940 התקיפו אותנו הפאשיסטים באיטלקים. החלו ההפצצות על ערי יון. הופצצה גם שלוניקי והשכונה היהודית "בארון הירש" נפגעה קשות. זוכר אני את ימי המלחמה הראשונים. ימים של בהלה וגם של התלהבות. כל הנוער היווני גויס ובתוכו גם היהודים מבני קהילתנו התייצבו לגיוס 4000 בחורים. הם נלחמו כפטריוטים יונים וכיהודים שונאי הנאציזם. ציודו של הצבא היווני היה דל מאד, אולם בחורינו שנלחמו בהתלהבות גירשו את הפולשים עד למרכזה של אלבניה. גבורת היהודים במלחמה מצאה את ביטויה בעיתונות ובמכתבים מהחזית ואנו התגאינו בכך מאד. שני רגימנטים קרביים מורכבים היו רק מיהודים. כולנו היינו גאים על הקולונל היהודי שלנו פרידזי מרדכי מחלקיס. הוא זכה לתואר גיבור לאומי יוני. באחד הקרבות, משצריך היה לתפוס גשר, הלך מרדכי בראש הגדוד כדי לשמש דוגמה לאנשיו ובקרב זה נפל. בין 550 הפצועים קשה, היו 86 יהודים משאלוניקי. רבים מהם נשארו נכים, קטועי ידיים ורגליים, וגיבורינו אלה גורשו אחר-כך בטרנספורטים. לאחר ששה חדשים של קרבות קשים נגד האיטלקים התקיפו אותנו הגרמנים. ב-8 באפריל 1941, נודע לנו כי שלטונות שלוניקי עוזבים את העיר. רק לפני יומיים החלה הפלישה וכבר – כך נודע לנו – נמצאים הפולשים במבואות העיר. נשארנו בבניין הקהילה ואנו מיואשים ואובדי-עיצה. ב- 9 בחודש כבר שמענו ברחובות העיר את מצעדם של החיילים הגרמנים ובראש חוצותינו כבר התבדרו דגליהם עקובי הדם ונושאי צלב-קרס. בשלוניקי, כמו במקומות אחרים, לא חסרו ברנשים מהגיס החמישי וכל מיני טיפוסים חשודים. הללו קידמו את פני הפולשים בשמחה. שלושה ימים לא נכנס איש למשרד הקהילה. משבאתי הופיעו גם יהודים אחרים ובעיני הכול אותה שאלה: מה מצפה לנו עתה? הצוררים החרימו מיד את בית-החולים היפה שלנו על-שם הבארון הירש. עובדי בית-החולים גורשו, חולינו נזרקו החוצה. במקומם הובאו פצועים גרמנים. כל הקהילה נראתה כאוניה רעועה הנישאת על פני ים סוער. החלטנו כי שנים מאיתנו, השומעים את שפתו של הכובש, ילכו למפקדה הגרמנית. נשלחו יצחק בנבנישתי וג'ול נער, אך הם לא נתקבלו. ב- 15 באפריל באו הגרמנים לקהילה ואסרו חלק מחברי המועצה. האסורים הובלו ל"מטאהוזן" (Methahozen). הגרמנים פרצו למשרדינו והחרימו מכונות-כתיבה וכן חלק מארכיונינו. באותו זמן באו גם למשרד ההסתדרות הציונית ברחוב ציפרוס. הדבר הטיל אי-שקט בציבור. סאבי שאלתיאל נתמנה בידי הגרמנים כראש הקהילה של שלוניקי ושל הקהילות השכנות. האיש לא תיאר לעצמו מה יהיה תפקידו, שכן לא ידע אפילו מלה גרמנית אחת ובכל יום נאלץ לשלוח דוחות לגרמנים. הוא קיבל כמתורגמן את ז'אק אלבלה שידע גרמנית. ז'אק אלבלה שמוצאו היה משלוניקי, התגורר שנים בווינה והיה מדריך לתיירים, ומכאן ידיעתו בשפה הגרמנית. חברי המועצה האסורים שוחררו מקץ שבועות אחדים והוחזר חלק מהארכיונים המוחרמים של הקהילה. שאלתיאל נכנס לתפקידו ברצינות רבה ובזכות עקשנותו מילאו אפילו הגרמנים אחרי דרישות אחדות של הקהילה. הדבר הרגיע קצת את פעילי הקהילה וסייעה בכך הנטייה האופטימית שלנו לפרש הכל לטובה. לשמחתנו הצהיר ראש ממשלת קוויסלינג היונית, הגנרל טסלאקוגלו, לפני עיתונאי, כי ביון אין קיימת בעיה יהודית. בבוא הגנרל באביב 1942 לשלוניקי הופיעה לפניו משלחת שחבריה היו הרב קורץ, יום-טוב יקואל (היועץ המשפטי של הקהילה) וסאבי שאלתיאל, כדי להודות לו על הצהרתו זו. הרבנו להתווכח בינינו על הביקור הזה של ראשי הקהילה אצל הגנרל. ישיבה רדפה ישיבה. נדמה היה לנו כי הדבר הוא לטובת הקהילה, אולם למעשה היה זה ביטוי לחוסר האונים שלנו. בינתיים פשטה בעיתונות היוונית הפרו-נאצית תעמולה אנטישמית. הסיסמאות של ה"שטירמר" תורגמו לשפה היונית. את האשמה לכניסתן של ארצות-הברית למלחמה הטילו כמובן על היהודים. בימי ההתקפה על ברית-המועצות אסרו את הציר היהודי הקומוניסטי דוד סולם ורצחוהו. ברנשים שונים מהעולם התחתון שאפו לזכות מן הרכוש היהודי וסוחרים יהודים רבים נאסרו כתוצאה מהלשנה. ביוני 1942 הגיעה לשלוניקי קבוצה חדשה של גרמנים. הם התיישבו בבית היפה של הקונסוליה האמריקנית לשעבר, ברחוב קאלירי. הם נקראו "קומנדו רוזנברג". בראשם עמד ד"ר פול (Pohl), פרופסור מאוניברסיטת פרנקפורט. פשטה שמועה, כי הללו הגיעו כדי לחפש כתבי-יד נדירים. "פרופסור" זה היה מרבה לבקר בקהילה. נוהג היה כבתוך שלו בספרייה העברית העתיקה. הוא ידע עברית, והיה מזדמן תכופות עם החכם שלנו חיים חביב. זכורה לי תקרית אחת מן הימים ההם: פעם אחת נטל פול לידיו כתב-יד עתיק, שמוצאו מסריבו. היה כתוב בו, כי אסור ליהודים להחכיר את חנויותיהם ללא-יהודים. הגרמני שאל את החכם לסיבת האיסור. השיב לו החכם: מפני שהגויים יפתחון בימי שבת. וכתב-יד זה היה יקר המציאות. כתוב היה בשפה הספרדית, באותיות עבריות. הוועדה הגרמנית שדדה מאיתנו אוצרות תרבות יקרים ביותר. רק חלק קטן מהם נמצא אחרי המלחמה בגרמניה. מצבנו הכלכלי הורע מיום ליום. מחירי המזון האמירו. הגרמנים החרימו מצרכי מזון בשביל הצבא. רוב אנשינו חיו מן היד אל הפה. חוסר העבודה גדל. הפניות לקהילה לשם בקשת תמיכה נתרבו והלכו וקופתנו ריקה הייתה. אפילו פקידי הקהילה לא קיבלו באורח סדיר את משכורתם. הכפלנו וגם שילשנו את התשלומים לקהילה, אולם בגלל הירידה המתמדת של ערך הדרכמה, לא עלה בידינו לאזן את תקציב הקהילה. דמי השכירות, שקיבלנו מדירות הקהילה השכורות איבדו את ערכם. התושבים לא דייקו עוד בתשלומיהם. שאלתיאל קיבל רישיון מהגרמנים למכור חלק מאדמות הקהילה, זקוקים היינו לכספים בלי גבול, כדי לסייע לבני קהילתנו במצבם הכלכלי הקשה. בחורף הראשון של שנת הכיבוש, וגם באביב ולאחריו, קיבלנו דוחות מדאיגים מרופאינו. המצב הקשה גרם להתפשטות האנמיה, מחלת השחפת ומחלות רבות אחרות. קהילתנו הצטרכה בעת ובעונה אחת לקיים גם את הפליטים וגם לשלם שכר-דירה בשבילם. בחרנו ועדה מיוחדת, בת 14 איש, שתטכס עצות כיצד להיאבק עם המצב הכלכלי הקשה. הסובלים היו בעיקר המוני העם, דיירי שכונות העוני. לפני השרפה שנפלה בשנת 1917 הייתה השכונה היהודית העיקרית במרכז העיר. אחר-כך בנינו מחוץ לעיר בתים זולים בשביל משפחות הנשרפים מקרב היהודים. בשכונה כזאת, כמו פאראסקבי לא היה למשפחה יהודית יותר מחדר אחד. ב- 648 חדרי מגורים התגוררו 647 משפחות. המצב בשכונות רז'י וארדאר לא היה טוב מזה. שם התגוררו ב- 1300 דירות קטנות ופרימיטיביות 2360 משפחות. בחורף שלפני הגירוש פרצה מגפת טיפוס חזקה. המגפה הפילה מאות קורבנות. החברה-קדישא לא הספיקה לקבור את מתים. במצב זה של דיכאון רוחני וירידה כלכלית הונחתה עלינו המהלומה החזקה: נלקחו 9000 היהודים. האלמנטים החשוכים בנמל מנצלים עתה את מצבנו הקשה. למעשה נשללה מאיתנו כל הגנה חוקית. תכופות מקבלת הקהילה הודעות אנונימיות בטלפון, ובהן מאימים עלינו בגזירות שונות. בין הגרמנים רבים הם הסדיסטים. הם פורצים אל בית הרב הישיש חיים חביב, מכים אותו, נותנים סידור בידיו ומצווים עליו להתפלל לפניהם. ב- 9 ביולי בבוקר באו למשרדי הקהילה יהודים רבים, כדי לתהות על המתרחש. לא ידענו יותר ממה שהם ידעו. העיתונות הנאצית היונית פרסמה פקודה, כי על כל היהודים מגיל 45-18 להתייצב לביקורת בכיכר אלפטריה (Elefteria). סאבי שאלתיאל הצליח להציל מגזירה זאת את הרבנים וכמה מעובדי הקהילה. מהיהודים שלוקחו לעבודה מגיעות זעקות לעזרה. אנו מקימים שוב ועדה, המטפלת במשלוח חבילות מזון ותרופות לבני קהילתנו האומללים. הקהילה השתדלה לפדות באמצעות מרטן* את פועלי הכפייה האלה. אני עצמי הייתי נוכח באחת הפגישות עם מרטן, שבה התנהל המשא-ומתן איתו. הוא דרש סכומים דמיוניים בסך שלושה וחצי מיליארדים דרכמות וכבר אז איים בהריסת בית-הקברות העתיק שלנו.

מינויו של הרב צבי קורץ לראש הקהילה

משנכנסו הגרמנים לשלוניקי, היה הרב באתונה. שם אסרו אותו והביאוהו באוירון לוינה. ד"ר קורץ נשאר בוינה מאפריל 1941 עד ינואר 1942 שם הוחזק במעצר. הוא שב לשלוניקי, וחזר לתפקידו כרב. בעיר שוחחו הבריות, כי קורץ שוחרר בשל התערבות קצין גרמני ששמו דרהאגה (Dorrhage). הגרמנים הודיעו לקהילה במכתב, כי קורץ נתמנה להיות ראש-הקהילה. הידיעה נתקבלה אצלנו ברצון. האמנו, כי יוזמתו ופעילותו וכן חינוכו הגרמני יעזרו לנו במשא-ומתן עם שלטונות האויב, אולם היו גם בקהילה ובציבור אנשים אשר סברו כי הרב קורץ חייב היה לדחות את המינוי, אין זה תפקיד ההולם רב. ד"ר קורץ נתמנה ביום ה- 11 בדצמבר 1942, ונשא בתפקידו זמן קצר בלבד. ב- 25 בפברואר 1943 כבר נכלאו היהודים בגיטאות וב- 15 במרס יצא הטרנספורט הראשון לאושוויץ. הרב קורץ הוא הרוח החיה בקהילה, פעילי ציבור ומנהיגים ציוניים, שרצו לדעת על הנעשה בקהילה היו באים לשמוע דברים מפיו. בתחילה נמצא הרב קורץ במגע רק עם ראש הגסטפו ד"ר קלמס. ליד ראש הקהילה שלנו מועצה מורכבת רק מארבעה יועצים: סלומון עוזיאל – סוחר; אברהם לוי – עורך דין כבן 40; ג'ול נער. עזר לו בתפקיד גם איזאק שיאקי. קורץ התייחס לתפקידו ברצינות יתירה. היה משוחח אתנו על המנטליות של הגרמנים. לפי דעתו מכבדים הגרמנים בעיקר את המשמעת, ועלינו להיות זהירים בה. ב- 8 בפברואר, משבאתי בבוקר למשרד, נודע לי, כי ד"ר קורץ נקרא לגסטפו. הוא שהה שם זמן רב, כולנו חיכינו לו בחרדה רבה. בשובו היה חיוור מאוד ונבוך. הוא סיפר לנו כי הגסטפו לא תטפל עוד בענייני היהודים, העוברים לרשותה של ועדה מיוחד של ס"ד, שהגיעה לשלוניקי. בראש ועדה זו עומדים ויסליצני וברונר, שיהיה להם מגע עם שלטונות הכיבוש ד"ר מרטן. הרב קורץ אמר לנו, כי בשלוניקי ייכנסו לתוקפם חוקי נירנברג, אולם זה יתבטא רק בענידת הטלאי הצהוב ובהקמת גיטאות. על גירושים לא דובר בקהילה מאומה. הבינונו, כיצד מרטן רימה את קהילתנו ורוקן את קופתנו. הרב קורץ הביא אתו את הפקודות הגרמניות מה- 6 בפברואר, החתומות בידי מרטן.

הייתה זאת בשבילנו מהלומה איומה. לנו, פקידי הקהילה, נודע הדבר לראשונה. לאחר זמן מה פורסמה הידיעה ברבים. גזירת הטלאי הצהוב וגזירת הגיטאות פורסמו אפילו בשפה האספניולית במודעות מיוחדות. על הגזירה האיומה, הודיע הרב קורץ לקהילה בבית- הכנסת "בית שאול". בית כנסת זה נמצא בשכונת קאמפאן, שנכללה אחר-כך בגיטו. הקימונו ועדה חדשה, מורכבת מפקידי קהילה ומתנדבים, ועליה הוטל להוציא לפועל את גזירות הגרמנים. נשארו לנו שבועיים בלבד כדי להיכנס לגיטאות. כבר אפשר היה לראות ברחובות יהודים עם חבילות, מסיעים רהיטים ממקום למקום. משפחות וידידים ביקשו לגור יחדיו. המצב הנפשי של היהודים לא היה ירוד; בימים אלה נתפרסמו ידיעות על מפלות הגרמנים ודבר זה עודד אותנו. בני הקהילה עזרו זה לזה, והסולידריות באה לביטויה המלא. כדי לבלבלנו הפריחו הגרמנים שמועות שונות: היהודים יהיו מובדלים מיתר האוכלוסין, אולם תהיה להם אוטונומיה בחייהם הפנימיים, תהייה להם עיריה משלהם, יוכלו להעביר לשכונתם את בתי-העסק שלהם וכיוצא בזה. בינתיים עסק משרדנו בהמצאת תעודות זיהוי נושאות מספרים לכל בני הקהילה. תעודות הזיהוי. שהמספרים שלהן מ- 1 עד 1000, הוצאו לפקידי הקהילה ולפעילי מוסדות העזרה הסוציאלית. הרב קורץ עצמו קיבל את התעודה מספר 1, אלבלה – את מספר 2. היה צריך להכין אלפים סמלי מגן-דוד צהובים, שני סמלים לכל איש. רק יהודי חוץ** לא ענדו את הסימנים היהודים. לפי הפקודה נאלצו לעונדם גם ילדים, החל מגיל 5. בעלי החנויות נאלצו לתלות מעל חנויותיהם שלטים עם סימון "בית עסק יהודי" בגרמנית וביוונית. כמו כן נצטווינו לתלות פתק עם מגן-דוד על כל בית ודירה יהודית. כל מי שלא ענד את הסמל, נשלח לבית-הסוהר פאבלו מלה. הוקמו שני גטאות גדולים, אולם ללא גדר. בשכונות אלו נתגוררו לרוב יהודים; את מעט המשפחות הנוצריות השאירו במקום. עם הגיטו הראשון גבלו הרחובות: בולוואר רו ג'ורג' והמשכו וגם שדרות המלכה סופיה מצד מערב. מדרום – רחוב ה- 25 במרס, מצפון – רחוב אבזונאס, ממזרח – רחוב פאחאפי. לשכונה זו השתייך גם החלק היהודי של קאלאמרה. הגיטו השני גבל מצפון עם הרחוב לאנגדה, מדרום – עם כיכר כנסית חלקאון , ממערב עם רחוב איגנאטיה, ממזרח – רחוב גורברנורה עד בית החרושת "ויאוזה", רחובות-גבול אלה שייכים היו לגיטו . במבוא כל אחד מהם הועמד מגן-דוד שחור גדול. חשבנו כי נשאר סגורים בגיטאות עד תום המלחמה. כהוכחה ל"אוטונומיה" שלנו, צווינו להקים משטרה יהודית, מורכבת מ- 250 בחורים צעירים. סבורים היינו, כי תפקידם יהיה לשמור על הסדר ברחובות הגיטאות. היות שהמצב אצלנו היה קשה ביותר, נרשמו למשטרה גברים גם מרצונם הטוב, ביניהם אחדים שהיו קצינים בצבא היוני ואחדים מהפליטים שהתגוררו אצלנו. בראש המשטרה הוצב קצין שמוצאו מחלקיס, ששמו סאליס. גם אלבלה הוכלל במשטרה. הם ענדו על זרועם סרט צהוב וסמלי המגן-דוד. על סרטיהם הייתה כתובת בגרמנית "יודישער ארדנער" וביוונית – פוליטופילקי. אנשי המשטרה חולקו לפי דרגות: היו בעלי כוכב אחד, ובעלי שני כוכבים. שרויים היינו בדיכאון גדול ומתוך ייאוש התנהלה גם עבודת הקהילה. יהודים היו באים בלי סוף, חוקרים אותנו לדעת על המצב ועל הצפוי לנו ולא ידענו להשיב דבר של ממש. כדי להרגיענו ולהשקיט את הרוחות, היה הרב קורץ מנחם אותנו תמיד ואומר, כי יש להאמין ולא לתת לבהלה כי תשלוט בנו. היה לנו הרושם, כי הוא חוזר כאוטומט על דבריהם של הגרמנים. הרב קורץ נצטווה להימצא כל הזמן בקהילה על-יד הטלפון, כדי לקבל פקודות מהגרמנים. לבסוף נפלה פקודה להקיף בגדר-תיל את שכונת "ברון הירש". התגוררו בה 2300 יהודים עניים. הגרמנים הפריחו שמועה, כי גודרים את השכונה, כדי להגן על היהודים מפני התפרצויותיהם של האנטישמים. ב- 5 במרס 1943 אומנם גודרה השכונה, מלבד אנשי הס"ד והס"ס, שהפכו להיות הבעלי-בתים במקום, נמצא שם איש העולם התחתון ששמו ויטאל חסון, מתורגמן כביכול. ליהודים הכלואים בין גדרות-התיל הצליחה הקהילה לספק קצת אוכל. ייאושם של הכלואים ושל כל הקהילה היה גדול. הילכה שמועה, כי מביאים לשכונת ברון הירש, הנמצאת על-יד תחנת הרכבת, קרונות משא להסעת בהמות. רק אז הבין הרב שלנו, כי הוא פשוט רומה ונלכד במזימותיהם של הגרמנים. הקהילה הייתה מזועזעת. היו בינינו שחשבו, כי יש טעם לפעול, בלי שיתוף הפעולה מצד מרטן, קורץ הלך אל מרטן. הרוצח ענה, שיתקשר עם ברלין. למחרת הודיע, כי בברלין נתקבלו בקשות מתושבי שאלוניקי היוונים, להסיע מפה את היהודים.

הגירושים החלו ב- 14 במרס 1943. ביום המחרת בשעה 11 בבוקר עמדה מול "ברון הירש" רכבת בעלת 40 קרונות. היהודים הוצאו מהשכונה ונדחסו לקרונות. הגירוש בוצע פתאום והאנשים לא יכלו לקחת איתם מאומה. הגיעתנו השמועה, כי מלבד אנשי הס"ד בא גם מרטן. להשגיח על הטרנספורט. דלתותיה של הרכבת הראשונה היו סגורות באופן הרמטי. לפי בקשת ד"ר קורץ השאירו חריצים בקרונות של הרכבות שיצאו מאוחר יותר, כדי שהאנשים יוכלו לפחות לנשום.

משרוקן מחנה "ברון הירש", הובאו לשם היהודים משכונת פאראסקבי, מספרם היה למעלה מ- 2000 נפש. מאז התמידו קרונות-הגירוש לבוא למקום. במשך יום אחד הוכן הטרנספורט ולמחרת יצא. ב- 17 יצאה הרכבת השנייה, ב- 19 השלישית עם יהודי רז'י וארדאר. קהילתנו נראתה פצועה ומדולדלת. אנשים עולים ויורדים ממשרדי הקהילה, מבקשים לדבר עם הרב: הן הוא צריך לדעת מה מתרחש פה. פעם באה למשרד הקהילה משלחת שלמה מהגיטו. הרב אמר: "אדבר אל כל היהודים בבית-הכנסת של מונאסטיר" היה זה אחר הצהריים, היהודים התכנסו, וקורץ חזר על אותם הדברים ששמו בפיו הגרמנים: אין לעשות דבר, אלא להיכנע לגורל היהודי. דבריו עוררו רוגז גדול וכמה בחורים צעירים התפרצו להכותו.קורץ מיהר לצאת.

עתה מוכנים היו רבים לברוח ולהסתתר, אך באו גזרותיו של מרטן, ושמו את הדבר לאל. היה אצלנו רופא יהודי אחד, שניתנה לו הרשות לנוע בין הגיטאות. הוא קיבל את הרשיון המיוחד כעובד הצלב האדום הבינלאומי, בהתערבותו של ד"ר ליאון קואנקה, בלילה של ה- 18 במרס ודחפו אותו לקרון היוצא לאושוויץ. כדי להגביר את הדיכאון בקרב היהודים הודיעו, כי ד"ר קואנקה ניסה לברוח והם נאלצים לנקוט אמצעים. מרטן הודיע לד"ר קורץ, כי בעד כל יהודי שיימלט, יירו 25 יהודים. הגזירה הזאת בילבלה אותנו לגמרי, ורבים נמנעו מבריחה. אין כל ספק, כי פקודתו זו של מרטן מכוונת הייתה למטרה למטרה זאת – הן ידוע היה מה גדול אצלנו רגש הסולידריות והאחריות ההדדית.

אפשרויות הבריחה היו מעטות מאוד. היוצא מהגיטו צריך היה להראות תעודת-זיהוי. רק מי שהיטיב לדעת את השפה היוונית הייתה לו תקווה כלשהי להתגורר בין היונים. רק הדור הצעיר שלט אצלנו בשפה היונית. היו נשים רבות, שלא ידעו מילה יונית. היינו כל הזמן בשכונות יהודיות, והמגע עם האוכלוסים היונים היה מועט. היונים, שחיו שנים רבות תחת שלטון של דיקטטורה, היו מחוסרי הכרה חברתית פוליטית, לא היו מאורגנים ולא רחשו אהדה מיוחדת ליהודים. גם נדמה היה לנו אז, כי בחור צעיר, הבורח על נפשו ומשאיר הורים זקנים, הוא פשוט פחדן. קצב הטרנספורטים היה מהיר כל-כך שלא הספקנו לשקול מה לעשות. במשך השבועיים של חודש הגירושים הראשון יצאו חמישה משלוחים ובהם למעלה מ- 13,000 יהודים. בחודש אפריל יצאו תשעה משלוחים בערך – משלוח בכל יומיים או בכל שלושה ימים.

בימי הגירושים הראשונים נתקבלה בקהילה הודעה, כי הגרמנים זקוקים ל- 3000 יהודים, לכל מיני עבודות. הגרמנים דורשים, כי היהודים יתייצבו מרצונם הטוב. כיוון שאיש לא התייצב, הקיפו הגרמנים את רחוב מזרחי ורחובות שכנים והוציאו את הגברים לעבודת כפייה. האנשים הובלו לעבודת פרך לסטבאי וקאריה. מצבם שם היה טראגי מאוד. הדבר נודע לנו אחר-כך, משהביאום לטרנספורט האחרון שיצא לאושוויץ. לעבודת הכפייה נחטפו רק רווקים, ובעלי משפחה הושארו. כיוון שכך, הציף אותנו גל של חתונות. הרווקים השתדלו ליצור משפחות, כדי להימלט על ידי כך מעבודת כפייה. באתונה התגוררו קצת פליטים משלוניקי. הם חיפשו דרכים כיצד לסייע בידינו. כתוצאה מהשתדלנותם של יהודים אלו, הגיע לשלוניקי ראש ממשלת הקוויזלינגים היונית ראיליס. מועצת הקהילה בראשותו של קורץ פנתה למינסטר זה וביקשה עזרתו. הלכו אליו הרב קורץ והמטרופוליט של שלוניקי ג'נדיוס. סיפרו, כי קורץ התחנן לפניו בדמעות להתערב לטובתנו אצל הגרמנים להפסקת הגירושים. אולם הפנייה הזאת לא נשאה כמובן פרי: בחודש מאי יצאו טרנספורטים נוספים.

ב- 1 ביוני יצא טרנספורט, שנקרא בפינו "טרנספורט האינטלקטואלים". בו נשלחו מורי קהילתנו ופעילי ציבור רבים. הגרמנים הפריחו שמועה, כי טרנספורט זה יוצא לטרזינשטדט. למעשה יצא טרנספורט זה ישר לבירנקאו. ב- 2 באוגוסט יצא המשלוח שלפני האחרון, ובו קבוצת יהודים ספרדים ו- 47 יהודים מקהילתנו, וביניהם הרב קורץ. כאשר נודע למרטן, כי קורץ היה אצל ראליס, הדיח אותו מתפקידו ואסרו ב"ברון הירש". הטרנספורט הזה יצא לברגן-בלזן. גם אני הייתי בין אלה, שנשלחו לברגן-בלזן עם קורץ. הטרנספורט האחרון עם יהודי שלוניקי יצא ב- 8 באוגוסט, ובו נשלחו פועלי הכפייה שהוחזרו בינתיים. מכל אלה לא נשאר איש בחיים.

* ד"ר מקס מרטן היה קצין גרמני, ששימש כיועץ לעניינים אזרחיים בממשל הצבאי.

**כגון, בעלי אזרחות איטלקית או ספרדית.