התעוררות לאומית, המתקיימת במצב של תהליכי טמיעה מתקדמים, היעלמות חלקית של התרבות הלאומית ודעיכה בזהות ובהזדהות לאומית, היא תהליך מורכב ורב-שלבי, המופעל בהשפעת סבך של גורמים מגוונים ולעתים אף סותרים, והפועל בצורה שונה מפרט לפרט ומקבוצה לקבוצה בתקופות היסטוריות שונות.

חרף העובדה שבתקופה האחרונה התפרסמו בישראל ובמדינות המערב ספרים ומאמרים לא מעטים על ההתעוררות הלאומית היהודית, וגם הסקרים והסמאיזדט סיפקו לנו מידע למכביר על נושא זה, עדיין לא נערך מחקר כולל על תופעה מעניינת וחשובה זו.

החלוקה המקובלת במדעי החברה בין גורמים שליליים, או גורמי דחייה, ובין גורמים חיוביים, של משיכה, המשפיעים על התנהגותו ותגובותיו של כל פרט ופרט, נראית לנו מתאימה במיוחד לבחינת גורמי ההתעוררות הלאומית בקרב יהודי ברית-המועצות מסוף מלחמת העולם השנייה. הסקרים והראיונות שנערכו בקרב העולים והמהגרים היהודים מברית-המועצות, הן בישראל והן בחוץ-לארץ, הוכיחו שקיימת אצלם נטייה ברורה ואולי טבעית להמעיט דווקא בהשפעת הגורמים השליליים, שהשפיעו על התעוררותם הלאומית ומאוחר יותר על החלטתם להגר מברית-המועצות. נטייה זו בלטה במיוחד כאשר נשאלה השאלה בדבר האנטישמיות בברית-המועצות. אחוז גבוה מאוד מן הנשאלים אמנם טען שזו קיימת, אבל כאשר השאלה הופנתה באופן אישי כלפי הנשאל, הוא נטה לחשוב שהוא לא נפגע מתופעה זו, ולא היא שהשפיעה על התעוררותו הלאומית או החלטתו לעלות לישראל.¹ מובן שהגורמים השליליים אינם הבלעדיים בהפעלת התהליך המורכב, האישי והכללי של ההתעוררות הלאומית היהודית, אבל בשל עוצמת הרגשות שהם מעוררים הם בוודאי הגורמים המכריעים והמניעים את כל התהליך כולו.

ברור שגורמי הדחייה והסלידה ממציאות מסוימת משפיעים על התעוררות לאומית ועל שאיפה הולכת ומתחזקת למצוא פתרונות רדיקליים ומיָּדיים, הרכב הגורמים וחשיבותם היחסית משתנים מתקופה היסטורית לתקופה היסטורית ומפרט לפרט. יתר על כן, גורמים אלה הם בדרך כלל מצטברים, כלומר היסטוריים ארוכי טווח וגם מיָּדיים, ובוודאי שיש ביניהם שילוב וגם השפעות גומלין.

הגורמים השליליים

בין הגורמים השליליים בעלי ההשפעה החזקה ביותר על כל יהודי ויהודי בברית-המועצות תופסת מקום בראש האנטישמיות רבת הפנים והצורות. אנו נבדיל כאן בין האנטישמיות הממלכתית, המתבטאת במדיניות אנטי-יהודית מכוונת, באפליה ובניהול תעמולה ארסית באמצעי התקשורת ההמוניים, לבין האנטישמיות העממית על גווניה וצורותיה השונים, הניזונה מהאנטישמיות הממלכתית ולעתים אף משפיעה עליה.

א. אנשטימיות ממלכתית

האנטישמיות בכלל, והממלכתית בפרט, הלכה וגברה ברוסיה הצארית בעת מלחמת העולם הראשונה בשל תעמולה ארסית שניהלו חוגי הצבא והחוגים הלאומניים נגד היהודים. המשך המצב המלחמתי בשנים 1917 - 1921 החלשת השלטון הדמוקרטי ומלחמת האזרחים העקובה מדם החריפו לאין שיעור את השתוללות היצרים הבהמיים ביותר, והביאו לניצולם למטרות אינטרסנטיות שונות של הכוחות הלוחמים. בפרעות הספונטניות או המאורגנות השתתפו לא רק הצבא האוקראיני, הצבאות הרוסיים הלאומניים, הצבא הפולני, הכוחות האנרכיסטיים וכנופיות אחרות למכביר, אלא גם יחידות מהצבא האדום.

יחסם של לנין והמפלגה הבולשביקית לתופעת האנטישמיות היה שלילי מיסודו עוד לפני מהפכת אוקטובר. מיד עם ניצחונם נקטו הבולשביקים קו תקיף של התנגדות לאנטישמיות ולפרעות, הן בחקיקה והן במדיניות היומיומית.² עם זאת, בהשפעת גורמים פוליטיים וכלכליים כבדי משקל, החל במחצית השנייה של שנות העשרים גואה שוב גל האנטישמיות העממית, שהקיף למעשה את כל שדרות הציבור, לרבות פועלי התעשייה והאינטליגנציה הסובייטית החדשה. סטלין, שנמצא בעת ההיא במאבק חריף עם 'האופוזיציה המאוחדת' שמנהיגיה העיקריים היו כמעט כולם ממוצא יהודי, לא נרתע מלהשתמש, מיוזמתו הוא או זו של עוזריו הקרובים, בנשק האנטישמי הבדוק של זיהוי האופוזיציה עם היהודים ושל שימת דגש על כך שהמאבק המתנהל במפלגה איננו כלל וכלל מאבק בין שתי אסכולות או בין שתי עמדות עקרוניות סותרות זו את זו, אלא התנגשות בין סוציאליזם לאומי ופטריוטי לבין 'יסודות זרים' שטובת רוסיה מהם והלאה. עם זאת הבינו מנהיגי המפלגה, לרבות סטלין עצמו, אילו סכנות חמורות אורבות למשטר הסובייטי מליבוי יצרים או אף מיחס סלחני לתופעה ההמונית של האנטישמיות, ומ- 1927 נפלה ההכרעה לנקוט אמצעים נגד האנטישמיות המרימה שוב את ראשה המאיים.

השינויים הסטרוקטורליים מרחיקי הלכת בחברה הסובייטית בראשית שנות השלושים הביאו לירידה משמעותית בעקומת האנטישמיות, אולם תהיה זו טעות לחשוב שהיא נעלמה כליל מהנוף הסובייטי, משום שמ- 1932 הפסיקו אמצעי התקשורת לדווח עליה.³

אמנם המכה הקשה שהונחתה על התרבות היהודית ועל המוסדות והארגונים היהודיים, לרבות המאסרים ההמוניים של ראשי היבסקציה בסוף שנות השלושים היתה חלק ממדיניות אנטי-יהודית מובהקת, אולם אפשר לראותה כמדיניות כללית של חיסול שיטתי של המוסדות הלאומיים של רוב המיעוטים הלאומיים האקסטריטוריאליים בברית-המועצות. שונות במקצת הן תוצאות הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט-ספטמבר 1939, שהולידו תחילתה של מדיניות אנטי-יהודית ייחודית בברית-המועצות, בראשית מלחמת העולם השנייה. קודם כל, הוסגרו לידי הגסטפו חלק מהפליטים האנטי-פשיסטים שברחו משטחי הכיבוש הנאצי לברית-המועצות וביניהם יהודים רבים. שנית, נוהלה מדיניות של איפול והשתקה בנוגע לגורל האכזרי של היהודים בשטחים שתחת הכיבוש הנאצי. שלישית, היתה התעלמות מוחלטת מהמעשים האנטישמיים בשטחים שצורפו לברית-המועצות בעקבות הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב. ולבסוף, הופעלה מדיניות של אפליה מכוונת כלפי המיעוט היהודי בשטחים שסופחו לברית-המועצות על אף נאמנותו ורצונו להשתלב בפעולות של המשטר החדש.

אין ספר שהמגמות האנטי-יהודיות המובהקות התחילו לראות אור יום רק בתקופת המלחמה בין ברית-המועצות וגרמניה הנאצית בשנים 1941 - 1945. המדיניות הסובייטית הרשמית, עקב התעוררות נחשול אנטישמי אדיר שהתחיל להתפשט מאזורי הכיבוש הגרמני לשורות התנועה הפרטיזנית, לצבא האדום ולעורף, התעלמה כמעט לחלוטין מעצם קיום תופעה זו. וחמור מזה, מדיניות השמדת היהודים בידי הנאצים הושתקה או הומעטה במתכוון.⁴ סטלין עצמו הזכיר במשך כל המלחמה רק פעם אחת בלבד, ואף זאת בראשית המלחמה, את מדיניותה האנטי-יהודית של גרמניה הנאצית.⁵ כמו כן לא היתה קיימת למעשה כלל מדיניות של פינוי האוכלוסייה היהודית מהאזורים האירופיים, חרף הידיעה הברורה שסכנות חמורות אורבות דווקא לאוכלוסייה זו מצד גרמניה הנאצית.⁶ למרות העובדה שהיהודים התגייסו בהמוניהם לצבא (כחצי מיליון יהודים שירתו בעת המלחמה בצבא האדום וביחידות הפרטיזניות, מהם כמאתיים אלף נפלו בקרב), שררה בין סטלין וראשי הממשלה הפולנית הגולה הגנרלים סיקורסקי ואנדרס הסכמה מלאה שהיהודים הם חיילים עלובים ופחדנים.⁷ובשיחותיו עם הנשיא רוזוולט בוועידת יאלטה, שנתקיימה בפברואר 1945, היו בפי סטלין הערות של חוסר אהדה ועלבון כלפי היהודים.⁸ כנראה כבר מראשית המלחמה וביתר שאת החל מ- 1943 ניהלו סטלין והקומיסר הפוליטי של הצבא האדום שְצֶ'רבַּקוב מדיניות של אפליה מכוונת כלפי היהודים, שניכרה בעיקר בנוהל ההעלאות בדרגה, בהענקת אותות הצטיינות ובהצבה לתפקידים שונים. ייתכן שאפליה דומה היתה קיימת גם לגבי קבלת יהודים למפלגה והצבתם בתפקידים בכירים בה.

מדיניות זו היתה תוצאה ישירה של שני גורמים חשובים, הקשורים זה בזה קשר אורגני הדוק: הראשון מורכב ממסכת של שיקולים פוליטיים, חברתיים ופסיכולוגיים של טובת המדינה, כביכול, הדורשת התחשבות ברגשותיה האנטי-יהודיים של האוכלוסייה: השני הוא קיומם של אותם רגשות אנטישמיים בקרב ההנהגה הסובייטית עצמה וסטלין בראשה.

סיום המלחמה לא רק שלא שם קץ לרגשות האנטישמיים שרווחו בברית-המועצות בזמן המלחמה אלא אף הביא להתגברותם, במיוחד באזורים שהיו נתונים קודם לכן תחת הכיבוש הנאצי. השלטונות היו כמובן מודעים למצב זה. מצד אחד חששו, שאם יהיו מזוהים יותר מדי עם היהודים, יפסידו את תמיכת האוכלוסייה לטובת התנועות הלאומניות האנטי-סובייטיות, החזקות במיוחד באוקראינה ובליטא, המנצלות את נשק האנטישמיות למטרותיהן. מצד אחר הם לא יכלו להתעלם לחלוטין מחומר הנפץ הרב הטמון במדיניות המתייחסת בסובלנות לגילויי האנטישמיות החמורים ביותר, שהרי בתחום זה של שימוש בנשק האנטישמי לשם קידום מטרות מדיניות קשה היה להתחרות עם התנועות הלאומניות ששיתפו פעולה עם הנאצים. אם כן, השיקולים היו מבוססים על אינטרסים גרידא; הצד ההומני של הסבל היהודי הנורא והצורך לשקם את קרבנות השואה לא מילא תפקיד כלשהו בשיקולים אלה. בשנים 1945 - 1948 אנו עדים לתקופה של צמצום יחסי של האמצעים האפלייתיים כלפי היהודים, מגמה שבוודאי חוזקה עם השינוי במדיניות הסובייטית כלפי 'הבעיה הפלסטינית' ממאי 1947 לספטמבר 1948. ברם, כבר בתקופה נוחה יחסית זו הלכו והתרבו הסימנים שסטלין החליט לנקוט קו אנטי-יהודי קיצוני יותר. תחילה בא הדבר לידי ביטוי בסילוק שיטתי של היהודים מעמדות שעדיין החזיקו בהן במנגנון הממשלתי, ובמיוחד במוסדות הקשורים בצורה זו או אחרת בניהול מדיניות החוץ של ברית-המועצות ושירותי הביטחון. נעשו צעדים ברורים להגביל את פעילותו של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי עד סגירתו הסופית בנובמבר 1948. הוגבר המאבק ב'לאומנות היהודית', כך התחילו להופיע בעיתונות ובאמצעי התקשורת האחרים רמזים שהיהודים הם יסוד זר, בעל נאמנות כפולה, המסוגל בעת משבר לבגוד במולדתו הסובייטית ולעבור לצד אויביה המושבעים ביותר של ברית-המועצות, ולבסוף בא הרצח הברוטלי של שלמה מיכוֹאֶלְס, ב- 13 בינואר 1948, והמחיש לכל אלה שדווקא ציפו לתחיית 'הממלכתיות היהודית' ולתמורה על הסבל הנורא של העם היהודי בעת השואה כי ציפיותיהם לא היו אלא תקוות שווא.

המדיניות האנטישמית הממלכתית מגיעה לשלב החמור ביותר בין נובמבר 1948 ומרס 1953, תקופת 'השנים השחורות', 'היאוש' ו'החרדה' לא רק לגורלם הרוחני אלא גם הפיסי, פשוטו כמשמעו, של יהודי ברית-המועצות.

קודם כל, מתחיל מסע אנטישמי קיצוני בכל אמצעי התקשורת ההמוניים בברית-המועצות. כך מתקבלת תמונה מעוותת ומסולפת לחלוטין של היהודי בעיני הציבור ונוצר סטריאוטיפ מסוכן ביותר של טיפוח האנטישמיות והרחבת השפעתה המרעילה. היהודי, כפי שהוא מצטייר לקורא, הוא בדרך כלל אדם מושחת שהשתמט בקביעות משירות צבאי בתקופה הקשה ביותר של המלחמה (הוא נשלח לחזית אך דרך פלא הגיע תמיד לעורף); אין הוא קשור למקום כלשהו (נע ונד מתמיד שלא מסוגל להתקשר למקום מסוים); הוא אינו מסוגל ואף אינו רוצה לעבוד, אלא שואף לפרנסות קלות (טפיל מטבעו); מיד עם היקלטו בתפקיד כלשהו הוא ממלא את המוסד בבני משפחתו או במכריו היהודים (נֶפּוֹטיזְם משפחתי וקהילתי); תעודותיו הושגו בטענות שווא או מעשי מרמה, והתקדמותו במשרה אף היא תוצאה ישירה של רמאות ונוכלות. כך היהודי הנצלן, הנוכל המקצועי והמסתדר הקבוע, המופיע בעיני הציבור לעתים קרובות בדמות ספרותית שלילית ביותר (כגון שילוק ופייגין), מעורר כמובן סלידה ותיעוב, אך גם רגשות של קנאה וזעם שמהם רק צעד אחד לשנאה תהומית מסוכנת ביותר. כמה היטיבה להיקלט תעמולת זוועה זו, לא רק בקרב פשוטי העם אלא גם בקרב נציגי השכבות המתורבתות יותר, אפשר לשפוט לפי העדויות הרבות שהגיעו אלינו.⁹ להיקלטות קלה של האנטישמיות מלמעלה בחוגים רחבים של האוכלוסייה היו, כמובן, סיבות רבות: קיום מסורת אנטישמית ארוכת ימים שהוגברה לאין שיעור בעת המלחמה, מצב כלכלי קשה, מצוקת דיור, תנאי עבודה לא נוחים, תחרות אכזרית לשם קידום במשרה, וזאת בתקופה שהמצפים לשיפור המצב אוכזבו קשות. אלה הם, כמובן, גורמים כבדי משקל להתעוררות השנאה לזר, לשונה, לכל אלה שמצבם נראה בצדק או שלא בצדק טוב יותר. ואם נוסיף לכך קיומו של משטר טוטליטרי המעורר אווירה כמעט היסטרית של אנטי-אינטלקטואליזם וקְסֶנוֹפוֹבְּיָה קיצונית, הרי בנסיבות כאלה נראה היהודי כנושא אידיאלי לשנאה, ולשלטונות שעשו הכל ליצירת אוויר זו לא נשאר עתה אלא לקצור את הפירות בהכוונת 'הרוגז העממי הקדוש' לאפיקו האנטי-יהודי המובהק.

שנית, האנטישמיות הממלכתית באה לידי ביטוי חמור ומזווע במסע מאורגן היטב ומנוהל לאורך תקופה ארוכה בגנות 'הלאומנות היהודית', בגנות 'הקוסמופוליטיזם' ובגנות הציונות, שממנו סבלו שכבות רחבות ביותר של אוכלוסייה יהודית, הן לאומית והן מתבוללת.

שלישית, באו מאסרים המוניים של המותקפים, פיטורים מעבודה, הוצאה מהמפלגה ומאיגודים מקצועיים וכו'.

רביעית, חוסלו כליל כל מוסדות התרבות היהודית בברית-המועצות ללא יוצא מן הכלל, לרבות אלה שבמחוז היהודי האוטונומי בירובידז'אן.

לבסוף, בין יולי 1952 למרס 1953, כלומר ממשפט ראשי התרבות היהודית והוועד היהודי האנטי-פשיסטי ולקראת הכנת משפטם של 'הרופאים המרעילים', מגיעה המדיניות האנטישמית של סטלין לשיאים שלא היו כמוהם בברית-המועצות. כל זאת למען השגת 'הפתרון הסופי' נוסח סטלין: הגליית האוכלוסייה היהודית מהאזורים האירופיים של ברית-המועצות.¹⁰

האנטישמיות הממלכתית בתקופה שלאחר סטלין צומצמה בוודאי במְמַדיה ובחומרתה הרצחנית וההמונית, אולם היא המשיכה להתקיים בלובשה צורות וביטויים חדשים. האנטישמיות האישית של חרושצ'וב היתה אמנם שונה במידה רבה מהאנטישמיות הפרנואית של סטלין בשנים האחרונות לחייו וגם שונה מהאנטישמיות האידיאולוגית – ויתכן שמשום כך היו בה גם יסודות פוליטיים במובן של מכשיר במדיניות השואבת השראתה מאינטרסים כלליים או פרטיקולריים – והיא השפיעה תקופה ארוכה על המדיניות של המִּמְשל כלפי היהודים. האנטישמיות הממלכתית בתקופה זו באה לידי ביטוי מובהק בתעמולה ארסית באמצעי התקשורת ההמוניים במסווה של מאבק בדת ובלאומנות הציונית. חמורה במיוחד בהקשר זה היתה התעמולה האנטי-יהודית הקיצונית שהתבטאה בהופעתם של ספרים אנטישמיים מובהקים במאות אלפי עותקים ברוסית ובשפות אחרות, בהופעת קריקטורות אנטישמיות קיצוניות, במיוחד בתקופת חרושצ'וב, ובמשפטים כלכליים. ולבסוף, כפי שנראה בהמשך, היתה למדיניות האפליה המכוונת בהשפעה מכרעת על היהודים בתחום המִּמְשל, הקידום בעבודה ובקבלה לאוניברסיטאות ומכוני מחקר.

ב. אנטישמיות עממית

אנטישמיות עממית פירושה משפטים קדומים ויחס עוין מצד שכבות אוכלוסייה רחבות אל היהודים החיים בקרבן.

הביטוי הנפוץ ביותר לאנטישמיות העממית מאז שנות העשרים ועד ימינו אנו הוא השימוש בביטויי גנאי ליהודים במקומות העבודה, ההוראה והמפגשים הציבוריים, כגון: יהודון, יהודי מלוכלך, יהודי ארור, פרצוף יהודי. שנית, בתקופות שונות היו מעשי התעללות ביהודים במקומות ציבוריים. שלישית, נשמעו, למשל בשנות העשרים, דרישות להטיל על היהודים הגבלות ואף נוּמֶרוּס קְלָאוּזוּס בבתי-אולפנא. רביעית, היו אף מעשי רצח אכזריים שנעשו בגלוי. ולבסוף, נערכו גם פרעות ביהודים ועלילות דם למיניהן נשמעו והופצו משנות העשרים ועד שנות השישים המאוחרות.

כמובן, לא קיימים מחקרים כלשהם על ממדי האנטישמיות העממית בברית-המועצות. כאשר הפילוסוף והסוציולוג האמריקני לואיס פוֹיֶר הציע למכון לפילוסופיה של האקדמיה למדעים הסובייטית ב- 1964 לערוך מחקר כזה, נתקבלה הצעתו בעוינות מופגנת.¹¹ אפשר ללמוד חלקית על תופעה זו מפרויקט הרווארד, שנערך בשנים 1950 - 1951 ובמהלכו רואיינו 329 אזרחים סובייטים לשעבר שהתגוררו בארצות-הברית, בגרמניה ובאוסטריה לאחר המלחמה¹² ומהסקרים שנערכו בקרב יהודי ברית-המועצות בישראל, בארצות-הברית ובמדינות אחרות, ותוצאותיהם יובאו בהמשך.

אין ספק שצירוף השטחים של פולין, רומניה והמדינות הבלטיות עם כ- 25 מיליון תושבים בני-לאומים שונים, נגועים רובם המכריע ברגשות אנטישמיים שאותם ספגו במשטרים הפשיסטיים למחצה של אירופה המזרחית, הביא להרחבה ולהעמקה של האנטישמיות העממית המושרשת באוקראינה ובביילורוסיה. אולם רק מלחמת העולם השנייה עוררה נחשול של אנטישמיות עממית, שכמוה לא ידעה אף רוסיה הצארית. תופעת האנטישמיות החלה להתפשט מהאזורים שגרמניה כבשה לשורות התנועה הפרטיזנית, לצבא האדום ואף לעורף המרוחק אלפי קילומטרים מהחזית, שהגיעו אליו מאות אלפי פליטים יהודים. הסיבות העיקריות להתפשטות האנטישמיות בחוגים רחבים של האוכלוסייה ללא הבדל שכבה או מעמד כלכלי היו רבות:

האנטישמיות, כמו משפטים קדומים אחרים, מתחזקת לאין ערוך דווקא בתקופות משבר. בחיפושים אחרי 'אחראים' לכל האסונות שהתרחשו בברית-המועצות בפרוץ המלחמה היה צורך למצוא שעיר לעזאזל, והרי היהודים שימשו מאז ומתמיד מושא אידיאלי לתפקיד זה;

התעמולה הנאצית הפעילה והענפה, אשר הציגה את היהודי כהתגלמות כל השלילי במשטר הסובייטי וכנושא כליו הנאמן ביותר, העמיקה והפיצה את הארס.

המדיניות הסובייטית הרשמית בנושא האנטישמיות שהיתה בלתי-עקיבה וסבילה ונעשתה בעלת סממנים אנטישמיים ברורים יותר ויותר החל מ- 1943 חיזקה אף היא את מגמות האנטישמיות העממית. הביטוי לאנטישמיות העממית באזורים הכבושים היה חמור ביותר: תושבי אזורים אלה שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי, אם בצורה פעילה ואם בהסגרת היהודים הנמלטים או בהלשנה עליהם לשלטונות הכיבוש. האנטישמיות העממית בצבא ובעורף לבשה אמנם צורות פחות קיצוניות והתבטאה בעיקר בהאשמות שהיהודים אינם אוהבים לעבוד, חיים מספסרות, ובייחוד שאינם רוצים להילחם ומעדיפים להסתתר בעורף. האשמה אחרונה זו, שבהפצתה החלו הנאצים, נקלטה היטב בברית-המועצות והשלטונות לא עשו דבר כדי להזימה.

בתקופת המסע נגד הקוסמופוליטים ו'עלילת הרופאים' מגיעה ההיסטריה האנטי-יהודית לשיאה בהשפעתם ובהדרכתם של אמצעי התקשורת הממלכתיים. בכינוסים ובאסיפות למיניהם, שהתקיימו בשנים 1949 - 1953 במאות ובאלפים בכל רחבי ברית-המועצות ובהם הוקיעו את הקוסמופוליטים והרופאים 'המרעילים', שררה אווירה אנטי-יהודית קיצונית אשר במקרים רבים דמתה לפוגרום ממש.¹³ הבהלה שנוצרה בכל שכבות הציבור בעקבות המסע נגד הרופאים 'המרעילים' זכתה מאוחר יותר לתיאורים לא מעטים בספרות הסובייטית, כמו בסיפורו של איליה ארנבורג 'הפשרת השלגים' וסיפורו של אנדריי סיניאבסקי 'המשפט מתחיל'. נראה שעל כולם עולה תיאורו של הסופר וסילי גרוסמן בספרו הכל זורם:

דומה כי ענן שחור תלוי על מוסקבה והוא זוחל לתוך הבתים, לבתי-הספר, חודר ללבבות. רופאים סיפרו, כי נעשה קשה מאוד לעבוד בבתי-החולים, החולים נעשו חשדניים, רבים לא רצו בטיפולם של רופאים יהודים. באוטובוסים, בשווקים ובמוסדות ציבור סיפרו, כי במוסקבה סגרו בתי-מרקחת, שבהם הרוקחים היהודים סוכני אמריקה, מכרו גלולות מורעלות. אף היו שמועות, כי בבתי-יולדות מדביקים את היולדת ואת הרך הנולד במחלת העגבת ... ובכך האמינו לא רק שוערים, סבלים ונהגים חסרי השכלה ושותים לשכרה, אלא גם מוסמכים למדעים, סופרים, מהנדסים וסטודנטים. השנאה העיוורת בת דורות, הקנאה ביהודי המצליח, מצאו להן פורקן.¹⁴

בתקופה הבָּתַר-סטלינית באה לידי ביטוי האנטישמיות העממית בפחות היסטריה וחומרה בהשוואה לתקופת סטלין, אולם מעשים אנטישמיים היו מנת חלקם של יהודי ברית-המועצות יום-יום ובאזורים גיאוגרפיים נרחבים ביותר, כלומר מדובר בלא ספק בתופעה נפוצה ביותר. בהתבטאויות מעליבות כלפי היהודים, המלוות לעתים אף במעשי אלימות במקומות ציבוריים ובמקומות עבודה, לימוד ומגורים מואשמים היהודים בכך שהם תפסו את העמדות הטובות ביותר, שהם אוכלים את לחמה של רוסיה וחולמים על ישראל. לעתים קרובות הם מואשמים ביהירות (בזים לאוכלוסייה המקומית), לעתים נדירות יותר אף נשמעים דברי הבלע האיומים ביותר: 'חבל שהיטלר לא הרג את כולכם' ו'אנו נשלים את מלאכתו של היטלר'.¹⁵

הצורה השנייה החמורה הרבה יותר הפוגעת ברגשות האינדיבידואליים והקולקטיביים כאחד של יהודי ברית-המועצות, אם כי נפוצה פחות מהראשונה, היא מעשי הונדליזם נגד בתי-כנסת ובתי-קברות יהודיים ועלילות הדם המזכירות את המצב ששרר ברוסיה הצארית. דוגמאות בולטות לכך הן 'פרשת מַלַחוֹבקָה' מאוקטובר 1959, שהחלה בהדבקת כרוזים אנטישמיים ארסיים על קירות בתי-מגורים ומוסדות ציבור ונסתיימה בהצתת בית-הכנסת (בצְחַקִיָה שבגרוזיה הוצגת ב- 1962 בית-כנסת). עלילות דם חמורות, שבהן היו מעורבים אישים רשמיים מהממשל המקומי, היו בדגסטן ובאוזבקיסטן בשנים 1961 - 1962, פרעות ביהודים נערכו גם בליטא ב- 1958 ובמקומות שונים באוקראינה.

חשוב להדגיש שתופעת האנטישמיות העממית איננה מוגבלת בשום פנים ואופן לשכבות הפועלים והאיכרים בלבד. יש עובדות ועדויות רבות המוכיחות מעל לכל ספק שגם האינטליגנציה הסובייטית, במובן הרחב של המושג, איננה נקייה מנגע זה. יתרה מזאת, אפשר לקבוע שהיהודים, המשתייכים רובם ככולם דווקא לשכבה זו של האוכלוסייה הסובייטית והנמצאים במגע קרוב וקבוע עמה הן במקומות העבודה והמגורים והן במפגשים ציבוריים אחרים, מעוררים בשכבה זו, או לפחות בחלק ממנה, רגשות נחיתות, קנאה וזעם, הנהפכים לעתים קרובות לעוינות אנטי-יהודית סמויה או גלויה.

קיימת, כמובן, גם אינטליגנציה אחרת במובן המצומצם והאמיתי של המושג, זו שמאז ומתמיד ראתה עצמה כמצפון של רוסיה, זו שחשבה כי תפקידה וייעודה להתריע על כל מעשה משווע של אפליה ואי-צדק חברתי או לאומי, זו שעוררה והזעיקה את כל שוחרי הצדק והחופש ברוסיה ובעולם בעת הפרעות ועלילות הדם. למרבה האסון נשחקה האינטליגנציה הסובייטית בגלגלי הטרור הסטליני, וקולה נדם לתקופה ארוכה עד מאוד. רק בתקופה הבתר-סטלינית התחילו שוב להישמע קולות בודדים וחלושים למדי בגנות האנטישמיות בברית-המועצות.¹⁶

תקופת הגְלַסְנוֹסְט (הפתיחות) והפֶּרֶסְטְרוֹיקָה (הבנייה מחדש) של גורבצ'וב אמנם הביאה גילויי ביקורת חריפה על האנטישמיות, לרבות זו המופיעה באיצטלה רשמית, אבל מצד שני היא מאפשרת הרמת ראש לכוחות האנטישמיים האפלים ביותר, המרוכזים באגודות 'פמיאט' ('זיכרון') ו'רודינה' ('מולדת') ובארגונים אנטישמיים אחרים בעלי השפעה הולכת ומתרחבת בברית-המועצות.

ג. פֶּרְסֶפּציוֹת האנטישמיות ותגובה עליה בקרב יהודי ברית-המועצות

העם היהודי הוא ללא ספק עם היסטורי לא רק בשל שנות קיומו הרבות כעם ובשל השפעתו הבלתי-מבוטלת על מהלך ההיסטוריה, אלא גם, ובעיקר, מפני שהוא חי את ההיסטוריה שלו, שכן היא נחרתה עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלו והיא משפיעה על מהלך חייו. האנטישמיות כתופעת קבע בתולדות ישראל היתה ונשארה גורם דומיננטי בקיום הלאומי היהודי, אולם התגובות עליה הן שונות מפרט לפרט, ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה.

בסקר הפעילים הציוניים מברית-המועצות בישראל שערכה האוניברסיטה העברית, על השאלה 'האם סבלת בילדותך מהתגלויות אנטישמיות?' רק 22.3% השיבו שלא סבלו, אחרים סבלו מכך בתקופות שונות, כאשר בשנים 1948 - 1953 אחוז הסובלים הוא הגבוה ביותר.¹⁷ על השאלה 'האם אתה או אחד מבני משפחתך הרגשתם אפליה על רקע לאומי מצד ההנהלה או המורים במוסד חינוך כלשהו?', 45.4% השיבו שלא היו להם קשיים ו- 9.2% לא השיבו כלל. פרופורציות דומות, כלומר 29% עד 42% שלא סבלו מצורות אנטישמיות ממלכתית בקבלה לעבודה או בהתקדמות בה, מתקבלות משאלות אחרות. ביחס לאנטישמיות העממית, לעומת זאת ('האם אתה או בני משפחתך סבלתם מהופעת שנאה או אי-סובלנות מצד האנשים הסובבים?'), אחוז הלא-סובלים נמוך בהרבה – רק 26%, ו- 6.5% לא השיבו כלל. בסקר הכללי שכלל 2,080 עולים מברית-המועצות, 29.2% מכלל הנשאלים לא סבלו מהאנטישמיות עממית.¹⁸ באותו הסקר 75.4% אמרו שהשואה השפיעה עליהם, ו- 57.6% טענו שבתקופת המסע נגד הקוסמופוליטים היתה קיימת אווירה כללית של רדיפת היהודים. בסקרים שנערכים בקרב המהגרים היהודיים מברית-המועצות בארצות-הברית בין 19.7% ל- 76% ראו באנטישמיות גורם להתעוררות לאומית יהודית או להגירה מברית-המועצות. בראיונות שערכנו בקרב יותר ממאתיים הפעילים הציוניים מברית-המועצות בישראל רק בודדים טענו שלאנטישמיות לא היתה כלל השפעה על התעוררותם הלאומית.

נראה לנו שחשוב להדגים מהי הפרספציה של האנטישמיות בקרב הפעילים הציוניים דווקא וכיצד היא השפיעה על דרכם לציונות ולמדינת ישראל.

אנטולי רובין, שנולד ב- 1928 במינסק בירת ביילורוסיה, מציין שעם בואם של הגרמנים 'נשתנה באורח קיצוני יחס אוכלוסי המקום אל היהודים - - - הם הפכו עורם בן-רגע. התחילו העלבונות והאיומים - - - שם ראיתי לראשונה את פרצוף-החייה של האנטישמיות'.¹⁹ הוא מדגיש שהשנאה באה לא רק 'מצד הגרמנים, אלא גם מצד שכנים של אתמול, עמיתים לעבודה וידידים. איבה זו היתה גרועה שבכולן'.²⁰ לגבי התקופה שלאחר המלחמה בעת המסע נגד הקוסמופוליטים ופרשת הרופאים כותב רובין: 'אנשים האמינו בכל השמועות חסרות השחר שמסוגל לבדות הדמיון האנטישמי, האווירה היתה רוויה שמועות כאלה, חסרות היגיון וסותרות את השכל הישר. הם האמינו בשמועות מפני שרצו להאמין, מפני שהן תאמו את טבעם האנטישמי, מפני שסיפקו את צורכם הרגשי'.²¹ אכן, לא רק בתקופות קשות ורוויות מתח באה לידי ביטוי השנאה ליהודי אלא גם בתקופות 'נורמליות' יותר. מרק אַזְבֶּל, שנולד ב- 1932 בפולטבה, מספר בספרו האוטוביוגרפי כי באחד ממשחקי הילדים צעק לו חבר: 'מדוע אתה מנצח תמיד? שאל בכעס, ודאי מפני שאתה ז'יד, אתם הז'ידים כולכם רמאים - - - ילד יהודי ניצב בפני דילמה: אין הוא רואה כל הבדל בינו לבין האחרים, אבל אין מניחים לו לשכוח את יהדותו אף לא לרגע אחד. ילדים נתברכו בטביעת עין חדה; בעודם רכים בשנים הם מבינים כי יהודים הם בני-אדם "סוג בית", וכי אין עלבון קשה מאשר לקרוא לפלוני יהודי. הגדולה במחמאות היא לומר "הו אתה יהודי? אבל אינך דומה כלל ליהודים אחרים". ילד יהודי מבין כמעט מראש שהוא נכה, אבל אינו מבין מה בדיוק המום שלו; אינו תופס - - - מה חסר לו'.²² ובשנת 1953 בעת 'פרשת הרופאים' הוא שמע בקביעות ברחוב, בחשמלית ובאוטובוס שכל היהודים הם רוצחים, בוגדים ואויבים, כי כדאי היה לסיים את מה שהיטלר לא גמר. רייזֶה פַּלַטְנִיק מאודסה נזכרת שהיא פחדה 'לצאת לפרוזדור בית-הספר, משום שמכל צד יכולת לשמוע "אתם היהודונים, הרעלתם את גורקי, רציתם להרעיל את סטלין, הרעלתם את כל מנהיגינו הדגולים", ואף המורים הרשו לעצמם הערות מסוג זה'.²³ לא רק בתקופת סטלין שררה אנטישמיות בין כותלי בית-הספר, גם בשנות השבעים טענו המורים שהיהודים היו הראשונים שמסרו עצמם לשבי הגרמנים בעת המלחמה ואילו המדענים היהודים עבדו למען הנאצים בהכנת הפצצה האטומית.²⁴ והתקיימו מעשי ההתעללות בתלמידים יהודים בבתי-הספר. אין זה אפוא פלא שרבים מהמרואיינים ציינו כי טקס הקראת השמות וציון הלאומיות עם התחלת שנת הלימודים החדשה היה בשבילם חוויה בלתי-נעימה ולעתים אף כואבת מאוד.²⁵ מנגע האנטישמיות העממית הנפוצה סבלו במיוחד הילדים שלמדו בבתי-הספר ובכיתות שהיו בהם יהודים מעטים. לעומת זאת, באותם בתי-הספר שבהם היהודים היוו מיעוט גדול ולעתים אף רוב בכיתה המצב היה שונה לחלוטין.

הטראומה שמלווה רבים מיהודי ברית-המועצות מהגיל הרך ומבית-הספר נמשכת ולעתים אף מתחזקת בלימודים האוניברסיטאיים בעלי החשיבות העצומה, כאשר הם נתקלים בשלב זה באנטישמיות ממלכתית ועממית כאחד. כך מוסדות מסוימים להשכלה גבוהה סגורים לחלוטין בפני היהודי ודבר זה ידוע לכל, לרבות המועמדים הפוטנציאליים היהודים, ואילו במוסדות חינוך אחרים נתקלים היהודים באפליה מכוונת וברורה בבחינות הכניסה או במעבר לאַסְפֶּרַנְטוּרָה (תואר שלישי הכרוך גם בקבלת מלגות לימודים). המצב איננו טוב יותר בעת הקבלה למשרות לאחר סיום הלימודים האוניברסיטאיים. סופיה טַרְטַקוֹבְסְקִי מספרת שבעלה בעת היותו ראש מחלקה בפקולטת רפואה מסוימת נאלץ, בכל פעם שרצה למנות יהודי במחלקתו, לנהל משא ומתן עם הרקטור, שהתנהל בדרך-כלל כך: 'הייתי רוצה למנות יהודי, בעלי היה אומר. אבל זה בלתי-אפשרי, יש לך כבר שלושה, היה עונה הרקטור. לא, לא, היה משיב בעלי, השלישי זה אני ובתור דוקטור למדעים אני כבר נכנסתי לקטגוריה אחרת'.²⁶טראומה קשה נגרמת ליהודי המתגייס לצבא. הוא נתקל שם לעתים קרובות ביחס עוין מצד הקצונה הזוטרית וחיילים מלאומים אחרים.²⁷ יתר על כן, האווירה האנטישמית השלטת באמצעי התקשורת ההמונים ובסביבה חודרת אף לחיי אישות של זוגות מעורבים, כאשר בעת סכסוכים משפחתיים עולה 'הנושא הלאומי'. חלק מהיהודים שנשאו בן או בת זוג לא-יהודים מרגישים לעתים שלא בנוח בשל כך. אף על פי שיש אחוז גבוה של נישואי תערובת בקרב האוכלוסייה היהודית בברית-המועצות, סקרים שנערכו בברית-המועצות מראים כי קיימת דחייה ואף סלידה רחבה כלפי היהודים המתבטאת, למשל, ברצון או באי-רצון להינשא לבן או בת זוג יהודים. כך בלטביה ב- 1976, לפי האינדקס של משיכה ודחייה, אינדקס הדחייה הוא 91.8 מהלֶטים כלפי היהודים כפרטנר לנישואים, ואילו ביחס לפולנים למשל אינדקס הדחייה הוא של 33.8 ואילו לליטאים משיכה של 28.1. את הסיבות למצב זה מתאר י' דומַלְסְקי:

סטודנט שהכרתי היה יוצא עם חברה ללימודים. היא היתה יהודייה ממשפחה הנמנית עם האינטליגנציה, והוא רוסי ממשפחה הנמנית עם האינטליגנציה.
היא התקבלה בסבר פנים יפות בבית הוריו של הבחור, שגילו חביבות והבנה. הם יכלו לראות שבנם מאוהב. אך כשסיפר להם שהוא מתכונן לשאת לאשה את הבחורה האהובה עליו, הם הכריזו: לעולם לא! אתה רוצה להרוס את הקריירה שלך ושל דודך? ומה בקשר אליך? המקצוע שבחרת הוא כה מבטיח. רק סיים את לימודיך במוסד ותתקדם בלי גבול. אם תישא אותה, הכל יהיה אבוד. היא בחורה טובה, אבל היא יהודייה! הבחור נכנע לנימוקיהם המפוכחים של הוריו. הוא לא היה איזה רומיאו. אני מכיר אמנם גם מקרים הפוכים, אולם אלה מקרים מן האתמול או השלשום. היום, השיקול ההגיוני מושל בכיפה.²⁹

הצער והכאב בנישואי תערובת נגרם במיוחד ליהודים לאומיים, בעלי הזהות וההזדהות היהודית החזקה. הסופר העברי חִיוֹג כתב באחת מאיגרותיו על נישואי בתו: 'תמר נשואה לבחור רוסי, פועל בבית-חרושת וסטודנט, אשר לרוחי אני הוא נצר זר לגמרי, אם לא למעלה מזה. היא ילדה בן, סשה-אלכסנדר, שהוא נבון עד מאוד. אני מלמד אותו. הוא יודע אותיות אחדות ומלים עבריות, הרבה סיפורים על שמשון הגיבור ודוד המלך'.³⁰ כמובן, יהודים כמו חיוג היו מיעוט מבוטל ורוב הנכדים מנישואי תערובת אחרים לא זכו כלל למילה יהודית בבתיהם. פרידה נַטוּרָה מקישינייב, הנשואה לאוקראיני, חיה את כל 'החוויות' של סוגי האנטישמיות למיניהם בברית-המועצות. בריאיון עמה היא ציינה, כי דיקן הפקולטה שאל אותה מדוע על יהודים ללמוד ספרות רוסית דווקא, וכי בצבא קראו לבנה 'מוישה בוא הנה' וכד'. הרגשתי, היא מסיימת, שקיים קיר מסוים ביני לבין חברי הרוסים. עם זאת, כפי שראינו לעיל, יש הן אצל היהודים והן אצל הרוסים האוקראינים לא מעט מועמדים לנישואי התערובת בין יהודים ללא-יהודים, ההולכים ומתרבים בשנות השמונים. הסיבות לכך הן הרצון מהצד היהודי להתערות וה'יתרונות' שמוצא הציבור הלא-יהודי בנישואין ליהודי בעל היוקרה הגבוהה מבחינות רבות.

מכאיבה במיוחד ליהודים היא תדמיתם באמצעי התקשורת ההמוניים, החל מהעיתונות והספרות, שהיתה במשך תקופה ממושכת בשליטתם של החוגים הלאומניים והאנטישמיים, וכלה ברדיו ובטלוויזיה, שהתמחו לעתים קרובות בפרסום כתבות ואף סרטים אנטישמיים מובהקים. התיאורים הארסיים השאובים ממיטב הרפרטואר האנטישמי העולמי והקריקטורות המסלידות של היהודי מעוררים בקרב היהודים זעם ואין-אונים, ניכור פוליטי וסלידה, כפי שנראה בהמשך, אך גם תגובות של רצון לברוח מהאנטישמיות על-ידי בריחה מהיהדות, אם הדבר עדיין אפשרי בכלל, אולם זו תגובה רק של חלק מיהודי ברית-המועצות. באחרים מתעורר הרצון לחפש את שורשיהם, להבין מי הם ולמה הם שנואים ואף להרגיש גאווה להיות יהודים. מכאן נובע החיפוש המתמיד אחר גבורה יהודית, תרומה יהודית סגולית לציביליזציה האנושית וחיזוק ה'אני' באמצעות הוכחה שהם טובים יותר מאחרים, ואפילו היהודי הגרוע ביותר הוא טוב לאין שיעור מהרוסי או האוקראיני הטוב ביותר. בין שני קצוות אלה של תגובות אימפולסיביות מצויים רוב היהודים, הלומדים לחיות עם האנטישמיות, להסתגל לתופעה זו ולמצוא נקודת פִּרצה בחומת העלבונות והאפליות הבלתי-פוסקים.

ד. ניכור פוליטי וכלכלי - אי שביעות רצון מהמשטר הסובייטי

מובן שאי-שביעות הרצון מהמשטר הסובייטי הפוליטי או הכלכלי, או שניהם יחד, איננה תופעה מיוחדת ליהודים דווקא, היא מנת חלקם של רוסים רבים ובעיקר לאומים אחרים. אולם בשל הגורמים השליליים הייחודיים, כמו האנטישמיות, ובשל עירנותה ורגישותה המיוחדת של האינטליגנציה היהודית בברית-המועצות, דוחפת אי-שביעות רצון זו את היהודים לפעלתנות הבאה לידי ביטוי, כפי שנראה בחלקו השני של המחקר, במספרם הרב של היהודים בתנועות הדיסידנטיות השונות בברית-המועצות.

ניכור פוליטי על צורותיו וביטוייו השונים נובע מקונפליקט הולך ומעמיק בין ערכים שונים, התורם להרגשת זרות, אי-נוחות ואף מחנק.³¹ מהסקרים והראיונות נוכל להבחין בשלושה סוגים של ניכור בקרב יהודי ברית-המועצות: ניכור מהמשטר הפוליטי הפנימי, ניכור ממדיניות החוץ של ברית-המועצות וניכור מהמדיניות הכלכלית, ושלושתם מתקשרים, כמובן, לנושא היהודי והישראלי. משטר הטרור ההמוני של סטלין מהמחצית השנייה של שנות השלושים גרם לטראומה קשה לא רק לנאסרים אלא גם לקרוביהם ולחבריהם. הוא גרם גם לחברי מפלגה נאמנים להתחיל להתפכח ולעשות חשבון נפגע בנוגע לדרכם בעבר. בסקר הפעילים הציונים, על השאלה: האם אתה או בני משפחתך הייתם עצורים על סעיף פוליטי? השיבו 13.5% שהיו עצורים עד 1941, 8.1% השיבו שהיו עצורים בשנים 1941 - 1947, 11.3% בשנים 1953 -1948, 5.6% בשנים 1959 - 1954, 2% בשנים 1969- 1960 ו- 12.4% לאחר 1967, ואילו 56.4% לא נעצרו כלל. על סעיף לא פוליטי (בעיקר כלכלי) נעצרו כ- 8%. ³² בסקר העולים מברית-המועצות בגל הראשון של העלייה בראשית שנות השבעים נמצא כי יותר מ- 17% נעצרו על עוונות פוליטיים ו- 13% על עוונות כלכליים.³³ הליברליזציה החלקית והבלתי-מספקת של חרושצ'וב בשנים 1956 - 1964, ובעיקר אי-קיום הזכויות האזרחיות האלמנטריות ביותר, המשך הדיכוי המשטרתי והתעמולה האנטי-יהודית הקיצונית באמצעי התקשורת ההמוניים, העמיקו עוד יותר את הניכור הפוליטי לא רק של הדור המבוגר אלא גם של הדור הצעיר בקרב יהודי ברית-המועצות. מה שהפריע בעיקר לאינטליגנציה היהודית בברית-המועצות וגרם לה לרביזיה קורעת לב היה הצורך לחיות בכזב מתמיד, לדבר בכפל לשון ולהתנהג בצביעות מסלידה ובלתי-פוסקת. משבר פסיכולוגי מסוג זה מדרבן לצאת ולחפש סיבות ופתרונות רדיקליים לעתים קרובות ביותר.

בתחום יחסי החוץ של ברית-המועצות השפיעו על היהודים בעיקר המעורבות והתוקפנות האימפריאליסטית הסובייטית כלפי מדינות מזרח-אירופה והמדיניות האנטי-ישראלית. רק מרואיינים מעטים הזכירו את דיכוי התקוממות הפועלים המזרח-גרמנים בברלין ביוני 1953, כנראה מתוך חוסר ידיעה או גם בשל היחס העוין כלפי העם הגרמני בעקבות השואה. לעומת זאת, רבים הזכירו את הפלישות הסובייטיות להונגריה ב- 1956 ולצ'כוסלובקיה ב- 1968 כגורם חשוב, אם לא מכריע, בהתפכחות שלהם ובהבנתם את אופיו האמיתי של המשטר הסובייטי. ברית-המועצות נראתה פתאום בעיניהם כמעין 'ז'אנדרם עולמי' (ברוח המושג של רוסיה במאה ה- 19 – 'הז'אנדרם של אירופה'), מדינה אימפריאליסטית ופשיסטית במלוא מובן המלה. לעומת זאת, פרשת המדיניות הסובייטית באפגניסטאן כמעט לא הוזכרה בדברי המרואיינים. הרגישים במיוחד למדיניות החוץ הסובייטית הכללית היו היהודים מבתים מתבוללים מהאינטליגנציה היהודית, ואילו על החוגים הדתיים והלאומיים-יהודיים השפיעה בעיקר מדיניות החוץ הסובייטית כלפי מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות, בעת מלחמות ישראל: 1956, 1967, 1973 ו- 1982. כאן חשוב לציין, שלמדיניות החיובית כלפי ישראל בתקופה הקצרה יחסית של השנים 1947 - 1948 היתה השפעה שונה לחלוטין, שריסנה את האנטי-סובייטיות אשר התעוררה בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה בקרב האוכלוסייה היהודית של ברית-המועצות.³⁴

בתחום הכלכלי קיימת בוודאי בקרב יהודי ברית-המועצות התנגדות רחבה לשחיתות הנפוצה ולעונשים הכבדים המוטלים על המעורבים בה מכורח המציאות של מבנה הכלכלה הסובייטית. דוגמה לכך הם 'המשפטים הכלכליים' הרבים בעיקר בתקופת סטלין ובשנים מסוימות של שלטון חרושצ'וב, שנוצלו בצורה מחפירה לתעמולה אנטישמית ארסית. המשפטים הכלכליים ואי-שביעות הרצון מהשיטה הכלכלית הסובייטית הוזכרו בסקרים ובראיונות עם פעילים ציוניים מברית-המועצות. כך 18.2% מהנשאלים בסקר דטרויט ו- 30% עד 37% בסקר הקונגרס האמריקני הביעו אי-שביעות רצון מהשיטה הכלכלית הסובייטית וציינו שהיתה גורם להגירתם.³⁵

נראה שהסקר שערך צבי גיטלמן בישראל והמובא בלוח 6 מתאר נאמנה את הרגשות הניכור של חלק מיהודי ברית-המועצות, על ההבדלים בין אזור לאזור.

לוח 6: הרגשות ניכור לעומת השתלבות בברית-המועצות של מהגרים יהודים מברית-המועצות בישראל, 1972 (באחוזים של הנסקרים)³⁶

הרגשות	ברית-המועצות	'המערביים'	מפנים ברית-המועצות
תמיד הרגיש בבית רוב הזמן הרגיש בבית הרגיש בבית עד תקופה מסוימת הרגיש בבית במובנים מסוימים ולא באחרים לעתים הרגיש בבית אף פעם לא הרגיש בבית	2.8 20.1 13.2 28.0 25.0 36.0	1.4 15.7 10.0 1.4 27.1 44.3	4.1 24.3 16.2 4.1 23.0 28.4

ואילו בסקר האולפנים של האוניברסיטה העברית טענו 28% מהנשאלים, כי לא הרגישו אף פעם בבית מברית-המועצות. אם כן, בשביל יהודים רבים ברית-המועצות לא היתה מעולם או חדלה בתקופה מסוימת לשמש בית או מכורה.

ה. התגברות הלאומניות הוֶוליקוֹרוּסית ושל לאומים אחרים בברית-המועצות

חלק לא מבוטל מיהודי ברית-המועצות נטה לקבל את הפתרונות האינטרנציונליסטיים הסובייטיים הרשמיים בשנות העשרים. היהודים האמינו, אולי יותר מכל עם אחר בברית-המועצות, שהם יהוו חיל חלוץ בתהליך הבלתי-נמנע של התקרבות ומיזוג הלאומים. הם שאבו השראה וקורת-רוח מהאידיאולוגיה הרשמית ודרכי הצגתה את 'אחוות הלאומים הסובייטית'. אולם כבר בשנות השלושים, כאשר חל שינוי בקו הרשמי האידיאולוגי-תעמולתי, וכאשר עדיין לא נעלמה השנאה המפעפעת אל היהודים, נבקעו הבקיעים הראשונים באמונה זו. המלחמה לא היתה יכולה אלא להרחיב בקיעים אלה, כאשר היהודים, הן בשטחים שהנאצים כבשו והן בצבא ובעורף, נתקלו בגל גואה של לאומנות מקצינה והולכת, בעלת גוון אנטישמי מובהק. התגברות הלאומנות של הלאום הרוסי ושל לאומים אחרים לאחר המלחמה העמידה בפני היהודי, ויהא המתבולל ביותר, את השאלה המכרעת: האומנם רק היהודי חייב להיות נטול לאומיות? האם רק על היהודי לוותר על זהותו הלאומית ורגשותיו כלפי עמו? חבל שגורם זה לא נבדק בסקרים השונים, אבל מהראיונות האישיים עם הפעילים הציוניים עולה שהשפעתו היתה גדולה בעבר ובוודאי הולכת וגוברת בעת האחרונה, עם הרחבת הפעילות והבסיס החברתי של הלאומנות הרוסית בדמותו של ארגון 'פמיאט' ('זיכרון') האנטישמי הקיצוני.

כך בפנייה של ההתאחדות הפטריוטית 'פמיאט' ('זיכרון') לעם הרוסי ולפטריוטים של כל הארצות והלאומים ב- 1987, נאמר בין היתר:

מי מלבה במשך שבעים שנה את הטרור הפוליטי בארצנו? מי משמיד ומדכא כל מחשבה דיסידנטית? ... מי עיוות ולכלך את ההיסטוריה והתרבות שלנו? מי הרס מספר רב של מקומות זיכרון בעלי תהילה עולמית, השייכים לעם הרוסי ולעמים אחרים? מי הביא למצב של שממה והרס מקומות קודש היסטוריים שלנו: כנסיות, בתי-מקדש, מנזרים? מי ממוטט כל הזמן את הכלכלה, הורס את החקלאות? מי הביא למצב קטסטרופלי את האקולוגיה של הארץ? מי גרם לאסון צ'רנוביל והוציא מכלל שימוש את קרקעותיו של אזור עצום? ... בידי מי אמצעי התקשורת ההמוניים? אנו תובעים יחד עם העם: גייסו את כל הכוחות לבירור סכנת הציונות בארצנו, למען עצירת פעילותם של כל אלה המוכרים את מולדתם תמורת שלושים שקלי כסף.³⁷

מבחינת התוכן והחריפות של ההתקפות על הציונות ועל מדינת ישראל אין מרחק רב בין תעמולת ארגון 'פמיאט' הלאומני-הדיסידנטי והתועמלנים האנטי-ציוניים הרשמיים, 'המומחים' בשאלה היהודית, המופיעים באין מפריע מתקופת חרושצ'וב ועד התקופה האחרונה. בחירת הציונות כמוקד להתקפות של הלאומנות הרוסית הדיסידנטית והרשמית כאחת איננה מקרית וגם לא טקטית בלבד, אלא נובעת מההבנה העמוקה שהתנועה הציונית והציונות הן לב-לבו של העם היהודי, חוד החנית שלו וכוחו האמיתי. פגיעה בהן היא פגיעה ממשית ביהדות עצמה. מכאן התיאורים הקודרים ביותר של התנועה והרעיון הציוני. לשווא נחפש קרן אור אחת בתמונה שחורה משחור זו. ראשית כל מתוארת התנועה הציונית כארגון מסועף (מעין עכביש ענק) רב השפעה וכוח החובק עולם ומלואו. זהו, כמובן, רעיון ישן נושן, האהוב כל כך על כל התנועות האנטישמיות. שנית, מובלט אופיה הריאקציוני, האנטי-פועלי והאנטי-סוציאליסטי (או האנטי-רוסי) של התנועה הציונית. אופי ריאקציוני זה איננו מקרי וזמני אלא הוא עצם מהותה של התנועה הציונית, ובשל כך אין גם לצפות לשינוי כלשהו לטובה. שלישית, הציונות, מתוך שנאה תהומית לקומוניזם (או לעם הרוסי לפי ארגון 'פמיאט'), חותרת תחת אושיות הקיום של ברית-המועצות (או של רוסיה) תוך שימוש בארגוני סעד, במרגלים מושתלים ובאזרחי המדינות הסוציאליסטיות הנופלים במלכודת הציונות. רביעית, הציונות וישראל הן כלי-שרת בידי האימפריאליזם האמריקני. חמישית, הציונות המעוניינת בקיום האנטישמיות בעולם פועלת ללא ליאות כדי ללבותה. לבסוף, האידיאולוגיה של הציונות מאופיינת בהתנשאות גזענית, בבוגדנות, בכיבושים ואף ברצח-עם, ומטפחת את התורה בדבר קיום של לאום יהודי כלל-עולמי – העם הנבחר.³⁸

תנועות לאומיות ולאומניות דיסידנטיות של לאומים אחרים בברית-המועצות, כמו האוקראינית והליטאית למשל, לא קיבלו גוון ומגמה אנטי-יהודיים מובהקים וחלק מהן אף מנסות להתנער מעבר אנטישמי, שהכתים את שְׁמן. יתר על כן, הן אף רואות ביהודים בעל-ברית חשוב במאבקיהן בשלטון הרוסי המרכזי.³⁹ עם זאת, סכנת הלאומנות הגואה למיעוטים לאומיים בכלל וליהודים בפרט הייתה קיימת גם ברפובליקות האחרות מחוץ לרפובליקה הרוסית, ויהודי ברית-המועצות למודי הניסיון ההיסטורי ערים לה ומושפעים ממנה בזהותם הלאומית-העצמית ובמנוסתם ההמונית המתרחשת ממש לנגד עינינו כיום.

לחלק נוסף של המאמר:
גורמי ההתעוררות הלאומית היהודית : הגורמים החיוביים

הערות שוליים:

1. מבחינה זו הגדיל לעשות פרופ' אלכסנדר ווורונֶל, מהפעילים הציוניים הבולטים של שנות השבעים, שטען: 'הרי שההתעוררות הלאומית של היהודים אינה קשורה לגידול האנטישמיות, אלא לצמיחת התרבות של העם היהודי עצמו'. א' תרשיש (עורך), קולות של יהדות הדממה, ירושלים 1985, עמ' 32.
2. אם כי יש לציין שמסיבות שונות לא הוכנס סעיף מפורש האוסר מעשים אנטישמיים ומעניש בכל חומרת הדין גילוי כלשהו של אנטישמיות. המִמְשל הסתפק בסעיף כללי האוסר תעמולה המכוונת לעורר שנאה בין העמים החיים בתחומי ברית-המועצות. ראה: ב' פינקוס, יהודי רוסיה, עמ' 195-188.
3. אמנם סטלין הכריז בתשובה לסוכנות הטלגרפית היהודית באמריקה ב- 12 בינואר 1931 ש'האנטישמיות בצורה קיצונית של שוביניזם גזעני היא השריד המסוכן ביותר של הקניבליזם', אולם משום מה דבריו אלה פורסמו רק בחוץ-לארץ באותה השנה, ואילו בברית-המועצות הם פורסמו רק ב- 1936, באקראי. 30.11.1976, Pravdaa
4. במשך כל שנות המלחמה הופיעה רק חוברת אחת הדנה באנטישמיות הנאצית, ואף היא בראשית המלחמה. הכוונה ל- V. Struve, Fashistsky antisemitizm, Moscow 1941
5. ראה נאומו של סטלין מ- 8 בנובמבר 1941 בסובייט המוסקבאי: I. Stalin, Sochineniya, 2 (15), Stanford 1967, p. 22
6. על מדיניות הפינוי בתקופת המלחמה והשאלה היהודית ראה: ב"צ פינצ'וק, יהודי ברית-המועצות מול פני השואה, תל-אביב 1978; מ' אלטשולר, 'הפינוי והמנוסה של יהודים מביילורוסיה המזרחית בתקופת השואה (יוני-אוגוסט 1941)', יהדות זמננו, 3 (1986), עמ' 158-119.
7. סטלין, לפי עדותו של שגריר פולין בברית-המועצות סטניסלב קוֹט, חזר פעמים רבות על ביטויים מעליבים אלה: S. Kot, Conversations with the Kremlin and Dispatches from Russia, Oxford 1963, p. 153; W. Anders, Bez ostatniego rozdzialu, London 1959, p. 99
8. ראה את עדותו של שר החוץ האמריקני: E.R. Stettinius, Roosevelt and the Russians: The Yalta Conference, New York 1949, p. 278
9. ראה במיוחד עדויותיהם של אנשים הקרובים למשטר ולממשל: E. Evtushenko, Avtobiografiya, London 1964, 99. 89-94; S. Allilueva. Dvatsat pisem k drugu, New York 1968, pp. 150-183; V. Grossman, Vse techet, Frankfurt 1970; A. Anatoli (Kuznetsov), Babi-Yar, New York 1971; M. Djilas, Conversations with Stalin, New York 1962; Khrushchev Remembers, Boston 1970, pp. 259-269
10. אנו עומדים על כל הנקודות שהובאו כאן בספרנו יהודי רוסיה, חלק שני.
11. W. Korey, The Soviet Cage: Anti-Semitism in Russia, New York 1973, pp. 3-4
12. שם, עמ' 19-4
13. אחת הדוגמאות לכך יכול לשמש כינוס סופרי אוקראינה במרס 1949: Pravda Ukrainy, 3.6.1949
14. V. Grossman, Forever Flowing, New York 1972, pp. 21-22
15. על האנטישמיות בברית-המועצות, בעיקר בראייה של העולים החדשים שהגיעו לישראל, ראה: J.M. Kelman, S. Ettinger (eds.), Anti-Semitism in the Soviet Union: Its Roots and Consequences, Jerusalem 1979-1983, 3 vols.
16. דוגמות בולטות למגמה זו היו בשיריו של יבגני יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ (כמו 'תחנת חורף' ו'באבי-יאר'), אצל הסופרות א' וַלְצֶבָה וג' ניקולייבה, הסופר י' בוֹנְדַרְיֶיב, הקומפוזיטור ד' שוֹסטקָוֹביץ והפרופסור מ' קוֹרוֹסטובְצֶב שהתקוממו נגד המגמות האנטישמיות הרשמיות בברית-המועצות.
17. סקר האוניברסיטה העברית של הפעילים הציוניים.
18. סקר האוניברסיטה העברית של העולים מברית-המועצות שנערך באולפנים.
19. א' רובין, מגפים חומים, מגפים אדומים: מגטו מינסק עד מחנות סיביר, תל-אביב 1977, עמ' 15-13.
20. שם, עמ' 39.
21. שם, עמ' 76.
22. מ' אזבל, המסורב, תל-אביב 1988, עמ' 23-22.
23. מצוטט לפי Z. Gitelman, A Century of Ambivalence: The Jews of Russia and the Soviet Union, New York 1988, p. 239
24. `Scientists Committee of the Israel Public Council for Soviet Jewry`, News Bulletin, 55 (1975), p. 8
25. כך לדוגמה לאוניד קליינמן מלנינגרד, יליד 1947, מספר שהוא הרגיש מאוד לא-נוח להשיב על שאלת המורה שהוא יהודי וחזר הביתה בבכי. גם בביתו הרגיש לעתים ביטויי גנאי ליהודים כמו: 'פרצוף יהודי'. ריאיון עמו ב- 29.3.1987.
26. J.M. Kelman, S. Ettinger (eds.), Anti-Semitism in the Soviet Union, Vol. 2, p. 74
27. לאוניד קליימן מספר על אירועים אנטישמיים ביחידתו הצבאית. ריאיון ב- 1987.
28. מצוטט לפי R. Karlkins, Ethnic Relations, p. 162
29. אנטישמיות בברית המועצות. ראה גם עדויות על-כך: S. Rothchild, A Special Legacy, New York 1985
30. אגרות חיוג, העבר, כרך יט, עמ' 256.
31. על תופעת הניכור ראה במיוחד: A. W. Finifter (ed.), Alienation and the Political System. New York 1972; F.R. Geyer, D. Schwarz (eds.), Alienation: Problems of Meaning, Theory and Method, London 1981
32. סקר הפעילים הציוניים של האוניברסיטה העברית, בשל מאסרים יותר מפעם אחת הסך-הכל גבוה מ- 100%.
33. סקר העולים באולפנים של האוניברסיטה העברית.
34. כך, למשל, אחד המרואיינים, מיכאל מרגוליס ממוסקבה, ציין שתמיכת ברית-המועצות בישראל מיתנה את האופוזיציוניות שלו כלפי המשטר הסובייטי.
35. סקר דטרויט מוזכר בהערות אחרות, ואילו סקר הקונגרס האמריקני מצוטט לפי: C. Shindler, Exit Visa: Détente, Human Rights and the Jewish Emigration Movement in the USSR, London 1978. על המשפטים הכלכליים ראה ספרי The Soviet Government and the Jews, 1948-1967, Cambridge 1984, pp. 197-207
36. Z. Gitelman, Values, Opinions and Attitudes of Soviet Jewish Emigrés, Atlanta 1975, p. 18
37. הכרוז של פמיאט מובא ב-Jews and Jewish Topics in Soviet and East-European Publications, 7 (1988), pp. 31-32
38. ניתוח הגישות הרשמיות והדיסידנטיות השונות ביחס ליהדות ולציונות ראה במאמרי: 'הקיום הלאומי היהודי בברית-המועצות. מספר גישות-יסוד', יהודי ברית-המועצות, 8 (1984), עמ' 79-37.
39. על הקשרים של התנועה הלאומית האוקראינית והיהודים ראה למשל: P.J. Potichnyi, M. Aster (eds.), Ukrainian-Jewish Relations in Historical Perspectives, Edmonton 1988, pp. 247-305, 409-457; J. Bilocerkowycz, Soviet Ukrainian Dissent: A Study of Political Alienation, Boulder-London 1988

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel