תולדוט אתר ההיסטוריה - זהותו של היהודי החרדי

היחס לציונות ולמדינת ישראל

מאז קמה התנועה הציונית היא נתפסה בעיני רוב החרדים כסכנה לקיומו של העם היהודי וכגורם שיש בו כדי להרחיק אותו מדרך התורה. גם לולא היו ראשי הציונות חילוניים, הייתה בתנועה הציונית, מעצם היותה תנועה לאומית מודרנית, קריאת תגר על התפיסה החרדית. זאת, מכיוון שעל-פי תפיסה זו אסור לקרב את הגאולה על-ידי יוזמה אנושית, אלא יש להיות ראויים לביאת המשיח.

המיעוט החרדי שבחר בשעתו להצטרף לתנועה הציונית פרש ממנה כבר בשנת 1911 משגברה בה המגמה התרבותית החילונית.
עם זאת, ובמיוחד בעקבות השואה, היו הוגים וחוגים חרדיים שהתייחסו בחיוב לרעיון של הקמת מדינה יהודית, והיו אף מי שראו בעצם הקמתה אירוע היסטורי יוצא דופן שיש בו כדי לשנות את מעמדו של העם היהודי בעולם. כפועל יוצא של עמדה זו, בחרו חוגים אלה להשתלב במוסדות המדינה שזה עתה קמה. מקצתם עשו זאת מתוך מגמה להשפיע על דמותה, כדי שתהלום את ערכי התורה, ומקצתם, מתוך מגמה להגן על האינטרסים של הציבור החרדי.

למרות ההשתלבות הפוליטית המשיכו חוגים חרדיים שלא להכיר בלגיטימיות של ציבור יהודי שאינו מחויב להלכה, ולכן לא הייתה זו אף פעם השתלבות מלאה.¹

היא גם לא שינתה את התפיסה החרדית העקרונית, לפיה גם לאחר קום המדינה, עם ישראל עדיין נמצא במציאות של גלות במובן הרוחני מטפיזי. הרב אליעזר מנחם שך,² שנחשב לאחד המנהיגים החרדיים החשובים בדור האחרון, התבטא במפורש: "עם ישראל עדיין בגולה עד ביאת הגואל, אף בזמן שהוא בארץ ישראל, ואין זו גאולה ולא אתחלתא דגאולה".

ההסתייגות מדמותה של המדינה מהווה הסבר לכך שהרוב הגדול של החרדים אינם חוגגים את יום העצמאות ואינם מוסיפים בבתי הכנסת את התפילות שחיברה הרבנות הראשית – כמו התפילה לשלום המדינה, או לשלום חיילי צה"ל. יש הרואים בהסתייגות זו גם אחת הסיבות לכך שרוב הצעירים החרדים בגיל גיוס לא מתגייסים לצבא.

עם זאת, העמדות החרדיות כלפי הציונות והמדינה היו תמיד הרבה יותר מגוונות ומורכבות ממה שנהוג לחשוב. למרות ההסתייגות האידיאולוגית מדמותה החילונית, רוב הציבור החרדי מצביע בבחירות לכנסת ונציגיו מכהנים כחברי כנסת, כראשי ועדות, ויש גם חרדים המכהנים כשרים. אמנם לא מדובר בהזדהות או בייחוס ערך דתי למדינה, אבל בפועל קיימת השתלבות הולכת וגוברת במוסדותיה, ומעורבות בחיים החברתיים והפוליטיים.

רק מיעוט מכלל החברה החרדית המזוהה עם העדה החרדית שולל לחלוטין כל זיקה למוסדות המדינה. המשתייכים לעדה החרדית אינם בוחרים לכנסת ואינם מקבלים תקציבים ממוסדות המדינה, אבל גם הם נאלצים לא אחת להתפשר ברמה המעשית: למשל, לקבל תעודת זהות מטעם "המדינה הציונית", ולו רק לצורך אשפוז רפואי או קבלת שירותים בנקאיים.

נטורי קרתא או חסידי סאטמר, המהווים מיעוט שבמיעוט, אינם מתפשרים גם על כך, ואפילו אינם מתפללים בכותל המערבי משום שנכבש על-ידי המדינה הציונית. בעיניהם, העובדה שחלק מהשירותים שהעדה החרדית מספקת זוכים להכרה של המדינה הציונית – למשל, רישום נישואין המוכר על-ידי הרבות הראשית שהיא גוף ממלכתי, מהווה פשרה אידיאולוגית ופגיעה בעיקרון ההיבדלות. לפי תפיסתם, עדיף שלטון זר בארץ-ישראל על פני שלטון יהודי שאינו מחויב לתורת ישראל.

אביעזר רביצקי מדגיש את העובדה שההתנגדות של נטורי קרתא ושל חסידי סאטמר למדינת ישראל "איננה מכוונת בראש ובראשונה כנגד טיבה החילוני של המדינה... אלא כלפי עצם קיומה". לפי תפיסתם המדינה הציונית שוללת מעם ישראל את מהותו ומקוריותו והופכת אותו לעם ככל העמים. גם אם היו ראשי המדינה יראי שמיים, הרי עצם הקמתה של מדינה יהודית ריבונית לפני בוא המשיח היא מעשה שיש בו משום "דחיקת הקץ", וסופו שיביא בעקבותיו עונש. העובדה שהציונים לקחו את גורלם בידיהם ולא חיכו שהגאולה תבוא מידי שמיים היא עבירה כה חמורה, עד שאין להכיר בתוצאותיה. בשום שלב לא ניתן לראות בהקמת המדינה חסד אלוהי, וכל הנסים שקרו עם הקמת המדינה הם מעשה ידי השטן.³

הערות שוליים

1 מאז פרשו חברי הכנסת של אגודת ישראל מהממשלה בשנת 1952, הם נמנעו מלהשתתף בקואליציות הממשלתיות. בעמדה זו חל שינוי לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977, אולם גם אז הביעו חברי הכנסת של אגודת ישראל את הסתייגותם מהמדינה, בכך שנמנעו מלכהן בתפקידי שרים, וזאת בניגוד לחברי הכנסת החרדים מטעם ש"ס.
2 אליעזר מנחם שך (1898-2001) היה מנהיג היהדות הליטאית ואחד משלושת ראשי ישיבת פוניבז' בבני ברק, שנחשבת לאחת הישיבות המובילות בעולם היהודי. כיהן כחבר מועצת גדולי התורה של אגו"י. הרב שך היה ממקימי ש"ס לקראת הבחירות לכנסת ה-11 (בשנת 1984), אך בבחירות לכנסת ה-12 (בשנת 1988) היה בין מקימי "דגל התורה". בבחירות לכנסת ה-13 (בשנת 1992) תמך בהקמת "יהדות התורה המאוחדת".
3. אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, הוצאת עם עובד, תשנ"ג, שם, עמ' 96.