תולדוט אתר ההיסטוריה - רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : רבי יהודה הנשיא

מבחינת מעשה הישועה שרבי יהודה הנשיא ושושלתו אמורים היו להביא, משווים אותו בברייתא לדמויות כגון מרדכי ואסתר, דניאל ורעיו והחשמונאים (בבלי, מגילה יא ע"א). מן ההשוואות האלה נעדרת, בשל האכזבה הברורה ממנה, דמות שפעלה אך חצי מאה לפניו ודמתה לו יותר מכל המוזכרים לעיל - בר כוכבא. שניהם נשאו את התואר נשיא, ושניהם יוחסו לבית דוד, כפי שיתברר בהמשך. שניהם עסקו הלכה למעשה בנושאים שהיו קשורים להחכרת קרקעות; לשניהם התייחסו כאל מעין מלכים של האומה; שניהם היו משיחים, במובן הריאלי-רציונלי של המושג. על בר כוכבא אמר רבי עקיבא: "זה הוא המלך המשיח" ("דֵין הוא מלכא משיחא"; ירושלמי, תעניות פ"ד, סח ע"ד, טור 733); על רבי יהודה הנשיא קרא רבי חייא, החכם השני לו בחשיבותו, את הפסוק "רוח אפינו משיח ה' " (איכה ד כ; ראו ירושלמי, שבת פט"ז, טו ע"ג, טור 437); בשניהם תלו תקוות של גאולה. ההבדל ביניהם היה בדרך להשגת הגאולה: בר כוכבא ביקש להשיגה באחת, על ידי מרד רב-עוצמה בשלטון הרומי, ואילו רבי יהודה הנשיא ביקש להשיגה באמצעות מדיניות של צעד אחרי צעד, מתוך שיתוף פעולה עם השלטונות הרומיים. בהמשכו של הפסוק הנזכר ממגלת איכה נאמר "אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים". אכן, מעמדו המדיני של רבי יהודה הנשיא הקל במידה רבה את עול השלטון הרומי ואִפשר ליהודי ארץ ישראל לחיות בחסותו בתנאים של שלום ורווחה. תפיסת ימיו של רבי יהודה הנשיא בתור אתחלתא דגאולה והדרך להשיגה בשלבים, מרומזים במקור הציורי הבא:

מעשה: רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל השכם בבוקר וראו קרן אור ראשונה של שחר שבקע אורה, אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא החשוב: כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, ככל שהיא [הזריחה וכמוה הגאולה] מתקדמת היא מתקדמת מהר יותר.

"דלמא: רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בירבי: כך היא גאולתן של ישראל, כתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" ( ירושלמי, ברכות פ"א, ב ע"ג, טור 3).

חכמים מרכזיים אלה, בני דורו של רבי יהודה הנשיא, מהלכים בבקעת ארבל שבגליל התחתון ומדמים את פעמי הגאולה לזריחה. כשם שקשה להבחין בזריחה בתחילתה, ולאחר מכן קשה לעקוב אחרי התקדמותה, ובסופו של דבר היא שוררת במלוא אורה ועוזה – כך גם הגאולה; ראשיתה מצער ואחריתה תשׂגה מאוד. אמירת הדברים דווקא באתר זה יש לה משמעות מיוחדת, שכן בקעת ארבל תפסה מקום מרכזי במסורות המדגישות את הקשיים בעתות משבר (לדוגמה: ירושלמי, פאה פ"ז, כ ע"א, טור 106). רב – בן אחותו של רבי חייא, שבא מבבל לארץ ישראל ללמוד תורה מפיהם של רבי יהודה הנשיא ורבי חייא ולאחר מכן חזר לבבל וייסד שם את ישיבת סורא – התייחס לאפשרות בדבר משיחיותו של רבי יהודה הנשיא: "אי מן חייא [החיים] הוא כגון רבינו הקדוש" (בבלי, סנהדרין צח ע"ב), כלומר, אם המשיח הוא מן החיים בדורו של רב , הריהו כגון רבי יהודה הנשיא.

תקוות הגאולה שנקשרו לרבי יהודה הנשיא, כמו גם סמכותו ועוצמתו, מצאו את פסגת ביטוין בייחוסו לבית דוד. ייתכן שהרמז הראשון למוצא המלכותי של רבי הוא השם יהודה. הדעת נותנת כי שמו היה צריך להיות גמליאל, על שם סבו, כפי שהיה מקובל בשושלת לקרוא נכד על שם הסב. רבן שמעון בן גמליאל חרג מנוהג זה לגבי בנו-יורשו, אולי בהשפעת ייחוסו של בר כוכבא לבית דוד. השם גמליאל ניתן לבסוף על ידי רבי יהודה הנשיא לבנו, שירש ממנו את הנשיאות. רבי עצמו, כאשר כבר כיהן במשרת הנשיא, קבע את הסימן לקידוש החודש, "דוד מלך ישראל חי וקים" (בבלי, ראש השנה כה ע"א). בעיניו של רבי יהודה הנשיא, המשיח – כלומר הוא עצמו – אינו אלא מעין גלגול של דוד המלך שקם לתחייה. כך גם קבע רבי יהודה הנשיא עצמו, שימות המשיח מרוחקים כדי שלושה דורות מחורבן בית שני, חשבון התואם את ימיו (בבלי, סנהדרין צט ע"א. לפי כתב יד מינכן: "שנים-שלושה דורות"). המקור הבא מבקש לחזק ייחוס זה ולתלות אותו בהלל, אבי שושלת הנשיאות:

"נימנו ואמרו: הלל משל מי? [למי מתייחס הלל?] אמר רבי לוי: מגלת יוחסים מצאו בירושלם וכתיב בה הלל מדוד, רבי חייא רבה מן דשפטיה בן אביטל, דבית כלבא שבוע מדכלב, דבית ציצת הכסת מן דאבנר..." (בראשית רבה צח [צט בכתב יד וטיקן 30], י, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1259; השוו, ירושלמי, תענית פ"ד, סח ע"א, טור 728).

לכאורה ניתן להתרשם שרבי לוי, בן הדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל, מציג עדות מן "הממצא הארכיאולוגי" בירושלים, אולם עיון ב"מגילת היוחסין" מעלה מיד שלא מיניה ולא מקצתיה. וכי מנַיִן הכירו אנשי ירושלים את רבי חייא, שפעל בדורו של רבי כ-130 שנה אחרי החורבן, ועוד ידעו לשחזר את ייחוסו לשפטיה בן אביטל מבני דוד (שמ"ב ג, ד)? קשה גם להעלות על הדעת שלשועי ירושלים בתקופת מלחמת החורבן היה ידוע ייחוסם עד לכלב בן יפֻנה, בן תקופתו של יהושע בן נון, או לאבנר שר צבאו של דוד. הדמיון בין השמות כלבא וכלב בוודאי השפיע כאן יותר מאשר השמירה – הבלתי אפשרית למעשה – על שושלת היוחסין של משפחתו של כלבא שבוע במשך למעלה מאלף שנה. הוא הדין לגבי הלל, אשר רחוק מן הדעת ששמר על שושלת יוחסין במשך למעלה מחמש מאות שנה עד ליהויכין או לצדקיהו, אחרוני המלכים לבית דוד. אין כל עדות על ייחוסו של רבן גמליאל, סבו של רבי, או של אביו רבן שמעון בן גמליאל לבית דוד. ברור שהכוונה במקור זה היתה ליצור ייחוס הולם לרבי יהודה הנשיא על מנת להשוות את מעמדו למעין מלך ומשיח.

כפי שצוין, רבי יהודה הנשיא היה הראשון בשושלת ששמו יהודה, דבר שיש בו כמובן לרמז על כך שאביו, רבן שמעון בן גמליאל, חזה את הפיכת מעמדו למעין מלכות. רבי יהודה הנשיא עצמו שאל את רבי חייא: "כגון אני מהו בשָׂעיר?" (בבלי, הוריות יא ע"ב). בשאלתו זו ציפה לתשובה חיובית המשווה אותו למלך. בתור שכזה, הוא מתחייב - במקרה שחטא בשוגג- בהקרבת שעיר עזים (משנה, הוריות ג, א-ג), בעוד שאדם רגיל שחוטא בשגגה, מתחייב בקורבן של שעירת עזים. באותה עת שבה נקבע ייחוסו של רבי יהודה הנשיא לבית דוד, הוענק ייחוס דומה גם לרב הונא, ראש הגולה בבבל. אלא שייחוסו של ראש הגולה לבית דוד נקבע באמצעות האב, וייחוס כזה עדיף מייחוסו של הנשיא לדוד, שנקבע באמצעות האם. מכאן תשובתו של רבי חייא: "אמר ליה [לו]: הרי צרתך בבבל" (בבלי, שם). כמו ה"צרה", האשה השנייה המתחרה ברעותה, כך יש לרבי מתחרה בבבל בדמותו של ראש הגולה, ולו היה בית המקדש קיים, היה ראש הגולה מביא שעיר על חטאיו, שכן ייחוסו לבית דוד עדיף. בעדיפות זו הכיר גם רבי יהודה הנשיא עצמו:

רבי היה עניו גדול, והיה אומר: כל מה שיאמר לי אדם אני עושה, חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני [להלל] שהתירו עצמם מהנשיאות ומינוהו. אם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן אני מושיב אותו למעלה ממני, שהוא מיהודה ואני מבנימין, הוא מן הזכרים ואני מהנקבות[ייחוסו לדוד דרך האב ושלי דרך האם]. פעם אחת נכנס אצלו רבי חייא הגדול, אמר לו: הרי רב הונא בחוץ. נתכרכמו פניו של רבי. אמר לו: ארונו בא. אמר לו [רבי לרבי חייא]: צא וראה מי רוצה אותך בחוץ, ויצא לא מצא בן אדם, וידע שהוא כועס עליו, עשה שלא נכנס אצלו שלושים יום.

"רבי הוה ענוון סגין, והוה אמר: כל מה דיימר לי בר נשא אנא עביד חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני, דשרון גרמון מנשיאותיה ומנוניה. אין סליק רב חונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מיניי, דהוא מן יהודה ואנא מבנימן, דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא. חד זמן אעל רבי חייא רובא לגביה, אמר ליה: הא רב הונא לבר. נתכרכמו פניו של רבי. אמר ליה: ארונו בא. אמר ליה: פוק וחמי מאן בעי לך לבר, ונפק ולא אשכח בר נש וידע דהוא כעיס עלוי, עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין" (ירושלמי, כלאים פ"ט, לב ע"ב, טור 174, ומקבילות).

רוח אגדה מרחפת על מעשה זה, אבל פרטים שונים שבו לקוחים מן המציאות, כגון העלאת מתים מן התפוצות לקבורה בארץ, או השעיה לזמן קצוב ממוסד ההנהגה בתור אמצעי משמעתי. מעניין כי אותו רבי חייא, הרואה בדורו של רבי יהודה הנשיא עת גאולה, מבקר את רבי יהודה הנשיא בהזדמנויות נוספות. נקל לחוש בחיוך האירוני הנסוך על פניו של מספר מעשה זה שעה שהוא מציין את רבי בתור עניו גדול, ש"ענוותנותו" מתבטאת בכך שאינו מוכן לפנות את כס הנשיאות לאיש אלא לראש הגולה, שאינו מאמין כמובן שיגיע לארץ ישראל. כאשר הוא שומע שבכל זאת הגיע ארצה, "מתכרכמות פניו" בחושבו שמישהו כמו רבי חייא שמוצאו מבבל עלול להאיץ בו "לפרוע את השטר".

גם בני רבי חייא מתחו ביקורת על גילויי השררה של רבי יהודה הנשיא, והם משווים אותו בהקשר זה לראש הגולה:

יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו יושבים בסעודה לפני רבי, ולא היו אומרים ולא כלום. אמר להם [רבי יהודה הנשיא למלצרים]: הגבירו את היין על הדרדקים, כדי שיאמרו דבר. כיוון שהשתכרו, פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיִכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל" (ישעיהו ח, יד). אמר להם [רבי יהודה הנשיא לבני רבי חייא]: בנַי, קוצים [עלבונות] אתם מטילין לי בעיני?! אמר לו רבי חייא: רבי, אל ירע בעיניך, יין ניתן [בגימטריא] בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין – יצא סוד.

"יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי, ולא הוו קא אמרי ולא מידי. אמר להו: אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא. כיון דאיבסום, פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר: 'והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל' (ישעיהו ח, יד). אמר להם: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי?! אמר לו רבי חייא: רבי, אל ירע בעיניך, יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין – יצא סוד"( בבלי, סנהדרין לח ע"א).

עוקצם הפולמוסי של דברי יהודה וחזקיה בולט, שכן הם אומרים שהמשיח (בן דוד) לא יבוא עד שלא תכלינה השושלות של הנשיא בארץ ישראל ושל ראש הגולה בבבל, והרי אישים אלה ייחסו את עצמם לבית דוד החל באותה עת. בבואו לגונן על בניו, אומר רבי חייא: "נכנס יין יצא סוד", כלומר, לא ששכרותם גרמה להם לשקר או לומר דברי הבל, אלא לחשוף דבר סוד בפרהסיה. דברי הסנגוריה של רבי חייא לא עומדים לבניו, והם נענשים בכך שנמנעת מהם הסמיכה לכל ימי חייהם (ראו עמ' 124).

עם זאת, רבי חייא הוא המוסר, תוך ייחוס הוד מלכות לרבי יהודה הנשיא, כי בהלווייתו של רבי פקעה קדושתם או כהונתם של כוהנים, והותר להם להשתתף בלוויה ולהיטמא, כפי שמותר להם להשתתף בלוויה של מלך; וכך אמר רבי חייא: "אותו היום שמת רבי בטלה קדושה" (בבלי, כתובות קג ע"ב. הנוסח בכתב יד מינכן הוא "בטלה כהונה").