תולדוט אתר ההיסטוריה - ועדת פרומקין : ועדת חקירה ממשלתית בנושא חינוך ילדי העולים בשנות המדינה הראשונות

בינואר 1950 מינתה ממשלת ישראל ועדת חקירה* כדי לחקור בענייני החינוך במחנות העולים.¹ הוועדה נועדה להשיב על טענות החוגים הדתיים בנושאי הכפייה האנטי-דתית במחנות העולים ולשמר את הקואליציה הממשלתית, שהתבססה בעיקר על שתי מפלגות: מפא"י והחזית-הדתית.² אולם בסופו של דבר הולידה הוועדה תוצאות שלא נצפו מראש:

א) ועדת החקירה יצאה בתוקף כנגד הקונספציה שרווחה משך עשרות שנים בחוגים נרחבים בארץ ולפיה היה על העולים החדשים להסתגל במהירות לדמות האידיאלית של 'הישראלי החדש': העובד, המודרני, החילוני. היא ביקרה את הניסיונות החינוכיים שנערכו בשנתיים הראשונות למדינה לסגל את העולים מכל הגלויות אל 'ההוויה הישראלית החדשה' – ניסיונות שהתעלמו מייחודן של עדות ישראל השונות על מסורותיהן. הוועדה ביקרה הן את התפיסה העקרונית של עליונות הישראלים הקולטים על 'היהודים הגלותיים' והן את הצעדים הספציפיים שנקטו מחנכים ישראלים כדי לשנות את העולים באחת (כגון גזיזת פיאות ילדים מעולי תימן). באותם ימים – כמעט מטבע הדברים – הופנתה הביקורת העיקרית כלפי חוגי תנועת הפועלים שהיו הפעילים הדומיננטיים בקליטת העלייה הגדולה. רבים מאנשי תנועת הפועלים – מאות עובדים בשכר ומאות רבות שפעלו בהתנדבות – האמינו כי דרכם הציונית-חלוצית היא היא הדרך היחידה הראויה לבניין העם והארץ. הם פעלו אמנם מתוך אמונה צרופה, אך ברוח אותם ימים התלוו לאמונתם גם שיקולים מפלגתיים, שהרי המפלגה היתה אז אצל רבים חלק בלתי נפרד מהאמונה. למעשה, במבט לאחור, היתה ועדת החקירה מן הראשונות שיצאו נגד תפיסת 'כור ההיתוך' שגרסה כי היישוב הוותיק – ובעיקר זה בנוסח תנועת הפועלים – זכאי וחייב לעצב את כל העולים בצלמו ובדמותו.

ב) מסקנות הוועדה – אשר כאמור הוקמה כדי לגשר בין החילונים לדתיים – הגביהו את המחיצות בין אלה לאלה עד כדי הקמתן של שתי מערכות חינוך נפרדות מאוחר יותר: מערכת דתית ומערכת חילונית.

ג) מסקנות הוועדה סייעו להגשמת מגמתו רבת השנים של בן-גוריון לבטל את הזרמים בחינוך.³ אולם הכפייה האנטי-דתית שחשפה הוועדה היתה אחד הגורמים לכך שביטול הזרמים נעשה באופן שונה מזה שבן-גוריון כיוון אליו וכי למפלגות הדתיות נותרה גם אחרי קבלת חוק חינוך ממלכתי מידה רבה של השפעה ואוטונומיה בזרמים החינוכיים הדתיים.⁴

מסקנותיה של ועדת פרומקין נתקלו בתמיהה ובביקורתיות מרובה בחוגי הפועלים: הם, בוני הארץ, 'זכו' לדין וחשבון ביקורתי חריף על אידיאולוגיית הבניין שלהם ועל אופני מימושה. היה בכך רמז ראשון לביקורות שעוד תִּגאינה על כך שתנועת הפועלים – ובעיקר מפא"י, מפלגת השלטון – רצתה לסגל את העולים אליה ולא היתה די פתוחה ללמוד את אופיים, את צורכיהם ואת העוצמות החיוביות של יוצאי כל הגלויות (ובעיקר של יוצאי עדות המזרח). אנשי תנועת העבודה דחו את הדו"ח. הם סירבו לאמץ את מסקנותיו העקרוניות ולמעשה כמעט לא שינו מדרכיהם בחינוך ילדי העולים. אולם החוגים הדתיים אימצו אותו אל לבם: גם אישים דתיים מקורבים לתנועת העבודה, כגון מ' אונא וחבריו לקיבוץ-הדתי, הסיקו ממנו כי רצונם של פעילים בתנועה זו לעקור מסורות דתיות. אין כל ספק כי היו לכך השלכות מרחיקות לכת בבנייתה של מערכת החינוך ושל המערכת הפוליטית-החברתית מאותם ימים ואילך.

הערות שוליים:

* תודתי נתונה לאנשי המרכז והמכון למורשת בן-גוריון במדרשת שדה בוקר על הסיע הרב למחקר ולפרופסורים מ' אביזוהר, מ' אביטבול, ר' אלבוים-דרור וז' צחור על הערותיהם. כן נתונה תודתי לכל עובדי הארכיונים והספריות שנעזרתי בהם.

** על ועדת פרומקין נכתב מאמר אחד: ד' לויטן, 'ועדת חקירה ממלכתית ראשונה - החינוך במחנה העולים', ניב המדרשה, כ-כ"א (תשמ"ז-תשמ"ח), עמ' 305-290. המחבר טעה: לא היתה זו ועדת החקירה הממשלתית הראשונה. אפילו בנושא חינוכי קדמה לה ועדת חקירה אחרת: ב- 23 במארס 1949 מונתה ועדת חקירה בנושא בית היתומים דיסקין בירושלים. ועדה זו הגישה את מסקנותיה עוד ב- 9 באוקטובר 1949. במאמרו של לויטן אי-דיוקים אחדים וגישה כללית המקבלת ללא כל ביקורת את טענות החוגים הדתיים. פרק חשוב מוקדש לוועדת פרומקין בחיבורו של א' דון-יחיא, שיתוף וקונפליקט בין מחנות פוליטיים - המחנה הדתי ותנועת העבודה ומשבר החינוך בישראל, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ז.

הממשלה החליטה על ועדת החקירה אחרי שלוש ישיבות שערכה בשבוע אחד: אחת ב- 10 בינואר והשתיים האחרות ב- 17 בינואר 1950. דין וחשבון של ועדת החקירה מצוי, בין היתר, בספריית בן-צבי, בגנזך המדינה
(רוה"מ, ג/5543/3631III) ובארכיון הציוני ( 'A/164 116) – [להלן: דו"ח פרומקין].
הקואליציה הממשלתית הראשונה הסתמכה על 73 חברי כנסת: 46 ממפא"י, 16 מהחזית-הדתית, 5 פרוגרסיבים, 4 מסיעת 'הספרדים', ו- 2 בני מיעוטים שהיו מקורבים למפא"י.
ביטול הזרמים בחינוך התרחש למעשה בשני שלבים: בשלב הראשון, בשנים 1950- 1951, גמלה ההחלטה הן במפא"י והן בחזית-הדתית, כי יש לשאוף לחינוך ממלכתי בעל שתי מגמות: מגמה כללית ומגמה דתית. השלב השני, הסופי, התרחש באוגוסט 1953 עם קבלת חוק חינוך ממלכתי בכנסת.
על יחסו של בן-גוריו לזרמים בחינוך, ראה מאמרו החשוב של ש' רשף, 'בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתי', קתדרה, 43 (מארס 1987). וראה שם את הערתו: 'מחקר זה אינו עוסק במשא ומתן עם המפלגות הדתיות בעניין החינוך הממלכתי. ראוי לציין כי בן-גוריון התנגד כל העת ליצירת מסגרת עצמאית-ממלכתית לחינוך הדתי, אולם התוצאות מעידות כי נאלץ להשלים עם הקמתה של מסגרת כזו' (עמ' 103).