תולדוט אתר ההיסטוריה - ועדת פרומקין : עדים ועדויות בפני ועדת פרומקין

עם תחילת עבודת הוועדה נפגש היו"ר, ג' פרומקין, עם ראש הממשלה ד' בן-גוריון, והשניים קבעו אלו שרים יופיעו לפניה.⁵⁵ יש כאן עדות ברורה למעורבות הפרטנית של ראש הממשלה בשלב הראשוני של עבודת ועדת פרומקין.⁵⁶ שני השרים שנקבעו היו שר החינוך והתרבות ז' שזר (מפא"י) ושר הפנים, העלייה והבריאות מ' שפירא (החזית-הדתית).

השר שזר היה אמור לייצג את מדיניות משרד החינוך ולגונן על מעשי תנועת הפועלים. אולם טיעוניו מלכתחילה היו כלליים, 'ורודים' מדי ולא גילו הבנה מספקת לעובדה כי הוא חייב לייצג את הצד המואשם.⁵⁷ לוועדה אמר: 'אם גם שמץ מן הדברים האלה [האשמות ח"כ פנקס] אמת, לא ייתכן שהדבר לא ימצא את דיוקו ולא ייעקר מן השורש.' קשה לדעת אם היתה זו תמימות, המעידה עד כמה היה רחוק מן המציאות בשטח אחריותו, או היתממות שכל כוונתה היתה חיפוי. יתר על כן, הוא סיפר לוועדה כי 'יצא לראות הדברים בעצמו' (בסיור של שעות אחדות בבית ליד),⁵⁸ אולם 'לא הספיק לראות את הדברים בכל המחנות. שלח אישים ממשרדו לביקור במקומות אחרים'. שזר מסר את 'תוצאות בדיקתו' ובעיקר בנושא ההאשמה החמורה שדובר בה בעולם היהודי כולו: גזיזת פיאות ילדי התימנים.⁵⁹ מסקנתו היתה חד-משמעית: 'לא היתה פוליטיקה של קיצוץ פיאות.'⁶⁰ לעדות זו בנושא גזיזת הפיאות התייחסה הוועדה במיוחד במסקנותיה הסופיות וקבעה בניגוד לשזר: 'גזיזת פיאות היתה שיטה ולא מקרה, ויש לציין בצער שהטעו את שר החינוך והתרבות בהודעה כי היו רק 12 מקרים, ואלה – מחמת גזזת!'⁶¹

השר שזר סיכם את עדותו בציפיותיו מן הוועדה בשני תחומים: (א) 'שתשים קץ לדברים האלה' (וכוונתו היתה להשמצת המדינה בחו"ל...); (ב) שתייעץ ותסייע ב'סידורי החינוך במחנות'.⁶² בנושא אחרון זה לא ברור מדוע הזדקק השר לוועדה. הרי סידורי החינוך במחנות נקבעו בראש ובראשונה בידו. והרי ראש הממשלה הכריז עם הקמת הוועדה: 'על הוועדה הוטל לברר עובדות ולא לקבוע מדיניות.'⁶³

השר השני אשר העיד, נציג החזית-הדתית מ' שפירא, גם הוא דיבר דברים כלליים. בין השאר אמר: 'לדעתי, מה שקרה לא היה מקרה; זו היתה גישה, כיצד להציל את הנוער הזה ואת היהדות הזאת מהיהדות החרדית. נעשו מעשים, שלדעתי, אם תצליחו לגלותם, תציינו זאת בדיוק כמונו [השימוש בלשון רבים מעיד, כמובן, על ההרגשה של חזית אחת שהוא ממייצגיה – צ"צ] כיחסים שפלים אשר אין להם מקום במדינה מתוקנת ובין אנשים הגונים.' והוא כבר התייחס לשיפוט, שלדעתו חברי הוועדה חייבים להפעיל: 'מי שחטא שיבוא על עונשו, כי אם לא כן, איני יודע איך נוכל לחיות במדינה.'⁶⁴

למרות סיכום הדברים של פרומקין עם בן-גוריון הופיע לפני הוועדה גם שר דתי שני, שר הסעד י"מ לוין.⁶⁵ נראה שמנהיג אגודת-ישראל, אשר עד אז היתה פחות מעורבת במשבר,⁶⁶ ביקש גם הוא להשמיע את דברו. בדבריו לא היה משום חידוש. כללית חזר על האמירה אשר היתה מוכרת: 'הוכרחתי לבוא לידי מסקנה שיש משהו בשמועות (על כפייה אנטי-דתית) ושהיו במחנות הפחדות ואיומים.'

לאחר שני השרים הדתיים הוזמן להעיד לפני הוועדה גם נציג החזית-הדתית בוועדת החינוך של הכנסת, ח"כ ד"צ פנקס.⁶⁷ גם הוא לא חידש בטענות פרטניות, ולמעשה סקר בפני הוועדה את כל שורת מאבקיו בנושא החינוך במחנות. מתוך סקירתו ניתן להבליט את טענותיו כלפי הסתדרות העובדים. בכל דבריו לא האשים את בן-גוריון או את שזר וגם לא את מפלגתם, אלא יצא כנגד תנועת הפועלים כולה (יחד עם האשמות שהיו לו כלפי אנשי מחלקת התרבות – נחום לוין ואנשיו). להסתדרות העובדים התייחס עוד לפני כן בוועדת החינוך, ולפני ועדת פרומקין חזר על דבריו:

מה שהסתדרות העובדים עושה בעניין זה זהו הגשמת כל שחשבנו אותו לנחלת ימי הביניים או תקופה די קרובה לתקופה זו. לדבר זה היה ביטוי בפתגם לטיני מיוחד: 'מי שהשלטון בידו הוא גם הקובע את הדת של נתיניו.' המלך קובע לאיזו דת שייכים נתיניו. אני מאשים את הסתדרות העובדים שהיא מנסה להגשים את הכלל הזה בימינו. האנשים אשר עושים זאת פועלים לפי הוראותיה, ואני מוכן להוכיח שהם מקבלים גם שכר מההסתדרות.⁶⁸

אחרי עדויות הפוליטיקאים הבכירים החלו להישמע לפני הוועדה עשרות עדויות של עולים ועסקנים דתיים אשר סיפרו על עשרות מקרים ספציפיים של אפליה אנטי-דתית במחנות העולים. כאמור, עדויות רבות מסוכמות בדו"ח הוועדה על פי אופן השמעתן הסובייקטיבי וכמעט ללא ביקורת: הפרוטוקולים של תהליך גביית העדויות מעידים על כך שאלו נגבו כמעט לא חקירות צולבות.⁶⁹

כך, לדוגמה, מובאת עדותו של הרב יצחק יצחק לוי, תימני עולה ממחנה עין שמר, והוועדה מקדימה לסיכום העדות את ההערה 'זקן ונשוא פנים, מתון ושוקל דבריו, מקובל גם על מנהלי המחנה'.⁷⁰ או עדות של שני מורים, פילץ ושניאורסון, שנשלחו מטעם 'ועד הישיבות'⁷¹ למחנה ישראל. פילץ העיד כי באו שומרי המחנה, הפשילו את ידיו אחורנית 'וסחבו אותו עד לשער, הכניסוהו לסוכה והוציאו אותו מחוץ למחנה. כשניסה לחזור, איימו עליו ברובה'.⁷² אפילו בנושא חמור כגון זה אין כל עדות מקבילה של עובדי המחנה על אותו אירוע.

או העדות על פרשה אחרת שהסעירה במשך חודשים רבים את חברי הכנסת ואת הציבור – חינוך ילדי התימנים בכפר עמקא שליד נהריה.⁷³ בדו"ח מובאת עדות חד-צדדית של איש אגודת-ישראל, המספר כי איימו עליו שאם יפעל בכפר וישכנע הורים לרשום את ילדיהם לבית הספר מן 'הזרם הרביעי', סופו יהיה כסופו של דהאן.

לטענתו, הפחידו אותו ואת תלמידיו ביריות.⁷⁴ על פרשה זו, שהסעירה כאמור את המדינה, הגיב בן-גוריון בכנסת וטען כי הדברים שהובאו לכנסת – בהמשך לעדות לפני ועדת פרומקין – 'חלק מהדברים אני יודע שאינם אמת, אם כי גם אני לא אוכל להישבע על אי אמיתותם, מפני שלא הייתי עד ראייה'. בן-גוריון העיר בכנסת, תוך כדי אותו הדיון על עמקא, כמה הערות עקרוניות על החינוך הראוי לדעתו לתימנים:

עלינו לראות בעולים אלה לא אובייקט לרחמים שלנו, לא חומר להשפיע עליו דעותינו ולסכסכו בוויכוחים פוליטיים ובמריבות המפלגתיות שלנו ... ניתן להם עצמם לקבוע העניינים שבלב, ונסתפק רק במתן עזרה כלכלית וגופנית. ואל נמהר כל כך לדאוג לגאולת נפשותיהם – הם עצמם מוכשרים לעשות זאת.⁷⁵

דברי בן-גוריון מעידים על הקו החינוכי שביקש שיהיה נחלת כל אנשי תנועתו. ואמנם, הוא עצמו כנראה חזר ותבע זאת, אך לא זכה לאותה הצלחה שזכה לה בעניינים רבים אחרים.⁷⁶

אולם דברים אחרים שאמר בן-גוריון בנוגע לפרשת עמקא, בדיון פנימי סגור במזכירות מפא"י, מוכיחים עד כמה לפחות לחלק מן העדויות בוועדת פרומקין היה בסיס מוצק. באותו דיון התריע בן-גוריון כלפי חבריו:

נטפלים לתימנים בני כפר, שרצו בבית ספר של אגודת ישראל, ומרעיבים אותם ומאיימים עליהם ורוצים להכריח אותם לסגור בית ספר זה. האם כך אנו רוצים לפגוש את השבט הזה של התימנים? ... האם תימני שרוצה להיות במושב אינו יכול לקיים בית ספר על פי כל הדקדוקים של 'השולחן הערוך'? ... האם אתם צריכים לקומם נגדנו את כל השבט הזה? אינני מבין את המושג הזה. אינני מבין את חשבון התנועה.⁷⁷

דברים מפורשים כאלה, המודים בעוולות שנעשו בעמקא, אמר בן-גוריון אך ורק בחוג מפלגתי-פנימי (וגם במסגרות הפנימיות אין עדויות רבות דומות). בכנסת כפר בהאשמה שאנשיו ניסו למנוע מן התימנים חינוך חרדי. שם, כמובן, לא הודה שאנשי ההסתדרות בעמקא הפעילו סנקציות ואיומים.

היום קשה ביותר לבדוק ולאמת את כל העדויות שהובאו לפני הוועדה והופיעו בדו"ח שלה, אך דוגמת עמקא מוכיחה כי בתוכה פנימה ידעה הנהגת מפא"י על מעשי כפייה אנטי-דתית, ובהם מעשים חמורים שהתרחשו במחנות וביישובי העולים.

עדות נוספת המוכיחה כי נעשו מעשי כפייה אנטי-דתית בעת חינוך ילדי העולים היא עדותו של ד"ר ישעיהו לייבוביץ', אז בא כוח העובד-הדתי, התנועה שהיתה מקורבת למפא"י והקימה בשם ההסתדרות את בתי הספר של זרם-העובדים-הדתי.⁷⁸עדות זו התקבלה כאמינה משום חוסר משוא הפנים של העד והיותו חלק מן הממסד ההסתדרותי. ד"ר לייבוביץ העיד כי מצא ביישובים אחדים ש'המדריכים המקומיים משתמשים באמצעי איום על המתיישבים החדשים, יוצאי המחנות, רובם בני עדות המזרח, ומשדלים אותם לכיוון חינוכי מסוים.' לייבוביץ' לא היסס לומר לחברי הוועדה:

החלטת הוועד הפועל של ההסתדרות על החובה לתת חינוך דתי למתיישבים הדורשים חינוך דתי לילדיהם במסגרת החינוך קיימת ומוכרת על ידי מוסדות ההסתדרות המרכזיים, אבל רבים העוברים עליה מבין עושי דבר ההסתדרות במקום. ישנן הפרעות וצורות עדינות של טשטוש והעלמה ולפעמים אף השתמשות באמצעים גסים וברוטליים של איומים ואמצעי כפייה. מן ההכרח ללחום על כל מקום ומקום.⁷⁹

לפי לייבוביץ' עלו הבעיות העיקריות מ'השטח': מאנשי ההסתדרות הנאמנים בכל מקום ומקום.

בתוך ההסתדרות פנימה היו לייבוביץ' ואנשיו ביקורתיים וזועמים הרבה יותר. למשל: במכתב שנשלח לאנשי ועדה הסתדרותית אשר התמנתה לחקור בתלונות העובד-הדתי על מעשים של כפייה אנטי-דתית כתב לייבוביץ': 'המדריך הממונה [בכפר ליפתא – צ"צ] ... איים עליהם באיום מפורש שאם ידרשו חינוך דתי, יזיק להם הדבר מבחינת סיפוק מזונותיהם, סיפוק הלבשה וסיפוק עבודה.' באותו מכתב השתמש לייבוביץ' בניסוחים דומים לאלה של ח"כ ד"צ פנקס וטען: 'מוסדות ההסתדרות ... צריכים לדעת את המצב האמיתי; לדעת שניצני גישה אינקוויזיטורית-יבסקית של שנאת דת ישראל ודיכוייה נראים במקומות אחדים בהסתדרות.'⁸⁰

כאמור, אף שמבחינה משפטית טהורה אין עשרות עדויות סובייקטיביות יכולות לשמש ראיה חותכת, אין ספק כי היה בסיס למסקנות ועדת החקירה הממשלתית בנושא הכפייה האנטי-דתית. ברשימות שכתב לעצמו יצחק בן-צבי – הנציג הבכיר של תנועת הפועלים בוועדה – תוך כדי מהלך עבודתה ציין: 'המחלקה [מחלקת התרבות – צ"צ] לא הוציאה חוזר על גזיזת הפיאות אבל ראתה והחרישה [ההדגשה במקור – צ"צ].' ועל מנהלה, נחום לוין, כתב:

עיקר החטא של מנהל המחלקה היה לא בזה שהוא טיפל במסירות בענייני התרבות, אלא שנטל עליו כתר שני – כתר החינוך. אילו היה מסרב בהחלט, היתה מחלקת החינוך מוצאת דרך לשתף גם את הגורמים הדתיים, כפי שהיא מוצאת דרך לשתף את הגורמים הדתיים בחינוך בכלל.⁸¹

יוצא שגם י' בן-צבי סבר כי עיקר האשמה בכפייה האנטי-דתית במחנות העולים נופלת על הדרג המשני: נחום לוין ואנשיו, ועיקר אשמתם ... יוזמות היתר החינוכיות שלהם.

לא נביא עוד משלל העדויות שהעידו 89 העדים שהופיעו לפני הוועדה; נציין רק כי יש ביניהן חמורות ביותר: עדויות על אלימות פיסית ועל סנקציות קשות שהופעלו כדי לכפות על עולים חינוך אנטי-דתי ולמשכם לעבר העולם החילוני.⁸² אולם יש ביניהן גם עדויות רבות המוכיחות על פערי חינוך ועל הבדלי מנטליות בין חוגי פועלים לחוגים דתיים, כגון עדויות נגד מדריכים מן השמאל שנהגו ב'פריצות' וצירפו בנות ובנים יחדיו בעת טיולים, שירה וריקודים,⁸³ עדויות על סרטים והצגות 'לא חינוכיים' שהובאו למחנות העולים,⁸⁴ עדויות על מדריכים ומדריכות בלבוש 'לא צנוע'⁸⁵ ועל חילול שבת בפרהסיה,⁸⁶ עדויות על מעשי היתול וליצנות כלפי מורות דתיות,⁸⁷ וכו'.

סך כל העדויות שהצטברו בוועדה הוליך למסקנות שהתקבלו פה אחד על דעת כל חברי הוועדה: היתה כפייה אנטי-דתית בחינוך ילדי העולים. האחריות הוטלה על כתפי נחום לוין ואנשי מחלקת התרבות.

הערות שוליים:

דו"ח פרומקין, עמ' 9.
גם בשלב אחר יש עדות כתובה על התערבותו של בן-גוריון בדרכי עבודת הוועדה. במכתב שכתב לשופט פרומקין ביום 27.3.50 קבל בן-גוריון על 'החלטת ועדת החקירה בדבר סירובה לדרוש הטלגרמות הקשורות למחקרה' וטען כי 'לאחר שהוועדה קיבלה על עצמה התפקיד אין היא רשאית להימנע מחקירה העלולה להעמיד אותה על מקור ההסתה' (אב"ג, תיקי המכתבים).
עדות השר שזר, דו"ח פרומקין, עמ' 13-9.
בעיתון דבר מיום 12 בינואר 1950 הופיעה ידיעה תחת הכותרת 'הופרכה העלילה בעניין בית-ליד'. בידיעה נכתב: 'ה"מקרים" שעליהם סופר בהצופה ... נתבררו אתמול בירור יסודי. שר החינוך והתרבות, ז' שזר, הגיע אתמול בשעות הצהריים למחנה ממקום ההבראה, ובמשך שעות אחדות ... הוברר שוב, ללא צל של ספק, שכל המאורעות והמקרים לא נוצרו, אלא כדי לספק חומר שהוא חיוני מאוד בשעה זו לאנשי "המזרחי" במסעם הפוליטי לכיבוש המונופולין על חינוך ילדי העולים.'
לגזיזת הפיאות – כמה שנים אחרי השואה – היו כמובן קונוטציות חמורות במיוחד בארץ ובעולם היהודי. אולם היו רבים שהתייחסו לנושא זה בחומרה פחותה. למשל ח"כ בן-ציון דיננבורג (דינור), שיתמנה שר החינוך מה- 7 באוקטובר 1951, אמר בנאום בכנסת ביום 6 במארס 1950: 'חבר הכנסת פנקס תלה כאן בוקי-סרוקי בפיאות התימנים ואמר כי זוהי אינקוויזיציה. הוא הביא ראיה: מנהל במחנה אמר כי בארץ-ישראל אין זה מתאים לגדל פיאות כאלה. לדעתי זוהי גם דעתו של מר פנקס. גם הוא אינו מגדל פיאות כמו התימנים. רבי שמואל מוהליבר הציע פעם, בשעה שבא לבקר בעקרון, שהאיכרים לא יגדלו פיאות כה עבות, כי אין זה מתאים לאקלימה של ארץ-ישראל. לפי התיאוריה של מר פנקס היה גם רבי שמואל מוהליבר אינקוויזיטור' (דברי הכנסת, IV, עמ' 931).
גם ח"כ ד' נצר ידעה לפסוק בעת דיון פנימי במפא"י בתחילת עבודתה של ועדת פרומקין, כי 'מקצצים פיאות לילדים ... ברור שזה נעשה מטעמי בריאות ולא מתוך מלחמה בדת' (ישיבת סיעת מפא"י בכנסת + חברים, 26.1.50, ארכיון מפא"י, בית ברל).
דו"ח פרומקין, עמ' 114.
שם, עמ' 13.
ישיבת סיעת מפא"י בכנסת + חברים, 26.1.50, ארכיון מפא"י, בית ברל.
עדות השר שפירא, דו"ח פרומקין, עמ' 15-13.
עדות השר לוין, דו"ח פרומקין, עמ' 18-15.
אגודת-ישראל היתה מפלגה אשכנזית בעיקרה. זיקתה לעדות המזרח היתה רופפת, בשבועות של הסערה הציבורית הגדולה שהה השר לוין, מנהיג אגודת-ישראל, בארצות-הברית. הוא חזר ארצה רק בראשית ינואר 1950.
עדות ח"כ פנקס, דו"ח פרומקין, עמ' 25-18
טענתו של ח"כ פנקס, ולפיה ההסתדרות מימנה עובדים במחנות העולים, היתה נכונה רק בחלקה. האמת היתה, שאנשי מפלגות הפועלים, ובעיקר אנשי מפא"י, הוכנסו לתפקידים שונים אשר היו קשורים לקליטת העלייה בזכות השתייכותם המפלגתית. את משכורתם קיבלו ממוסדות שונים: ממשלת ישראל (למשל: ממשרד החינוך), הסוכנות היהודית, התנועות ההתיישבותיות וכו'. מיעוט קטן בלבד קיבל את משכורתו ישירות מן ההסתדרות.
פרוטוקולים של דיוני ועדת פרומקין מצויים בארכיון הציוני המרכזי,A/164 116.
דו"ח פרומקין, עמ' 58. על נוסח זה של הוועדה מעיר בחריפות י' גורפינקל (גורי) במאמרו בהפועל הצעיר, 'בעקבות חוברת אחת' (הפועל הצעיר, 33 [תשי"א]).
על 'ועד הישיבות' כתבה הוועדה: זהו 'ארגון שבו מאוחדות מספר גדול של ישיבות, לדבריהם למעלה משישים, מהן מהוותיקות בארץ כמו "עץ חיים", ומהן ישיבות שעברו ארצה מהנגולה כמו "ישיבת פוניבז", "מיר" וכו'. הארגון כולו נקרא בשם ועד הישיבות ובראשו עומד הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב הרצוג'. דו"ח פרומקין, עמ' 25. וכן ראה על 'ועד הישיבות' בספר: ישראל הדתית-בעיות, מפעלים, אישים, א, תל אביב תשי"ד, עמ' 150-149.
דו"ח פרומקין, עמ' 60.
ראה: דברי הכנסת, V, עמ' 1601, ישיבה מיום 5.6.50: עמ' 1655, ישיבה מיום 7.6.50; עמ' 1699, ישיבה מיום 13.6.50; עמ' 1723, ישיבה מיום 14.6.50: שם, VI, עמ' 2191, ישיבה מיום 12.7.50: עמ' 2267, ישיבה מיום 19.7.50: שם VIII, עמ' 1052, ישיבה מיום 12.2.51.
דו"ח פרומקין, עמ' 65. יעקב ישראל דה-האן, איש אגודת-ישראל, נרצח בירושלים ב- 30 ביוני 1924. וראה בנושא זה בספרו של מ' פרידמן, חברת ודת: האורטודוקסיה הלא-ציונית בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/1936-1918, ירושלים תשל"ח, עמ' 274 ואילך.
דברי הכנסת, V, עמ' 1723, ישיבה מיום 14 באוגוסט 1950.
בדיון אחר בצמרת מפא"י אמר בן-גוריון: 'נפגוש את היהדות הזאת, שהיא לגמרי מאקלים אחר, מאקלים מחשבתי ותרבותי אחר, מאקלים אפוף באטמוספרה מסורתית. מדוע לא נהיה מסוגלים לגשת אליהם בלי פגיעה באטמוספרה זו, והאם אטמוספרה דתית פוגעת בערכים שלנו? ... סכנות גדולות יותר מקלריקליזם עומדות בפנינו ... האם אין אנו מסוגלים לפתוח את לבנו ולקבלם בצורה יפה ובצורה הרצויה להם... השאלה היא אם רוצים אנו לדחוף את העלייה הזאת שהיא תהיה העיקרית במשך השנים הבאות, מצד אחד לזרועות חירות והמזרחי ומצד שני לזרועות הקומוניסטים... אין אנו רק אחת מהמפלגות, אנו – המדינה... המדינה חייבת לפגוע בצורה אחרת את העליות השונות. בפניה האינטרס הגדול, עליה לדאוג לכל אזרחיה, לכל מנהגי אזרחיה אלה. אין אנו יכולים לעקור את אותם הדברים שנראים בעינינו כתפלים. נכון, לי כשלעצמי נראית הנחת תפילין כתפלה, אבל לו – לאותו יהודי שבא עכשיו – היא אחד הדברים העיקריים. לי אכפת אם ישתרש היישוב הזה בעבודה, בחקלאות ובחיי הארץ... עלינו להבין יותר את הנפש של העלייה הזאת. עלייה שהיא תהיה העיקר במשך חמש השנים הבאות. אני דורש יותר הבנה, דאגה והסתגלות חברית בעניינים שהם נפשיים ואינם פוגעים בעניינים הנפשיים שלנו. אני דורש זאת למען נוכל ביתר הצלחה ומתוך אמון גדול יותר להנחיל להם את הערכים שלנו.' משתמע שעבור בן-גוריון אי ההתנכלות למנהגי הדת של עולי המזרח היתה גם טקטיקה: גם אמצעי כדי לא לגרום מחיצה בינם ובין ערכי תנועת העבודה (דיון בסיעת מפאי בכנסת + חברים, 26.1.50, ארכיון מפא"י,בית ברל). וראה גם הערה 131.
ישיבת מזכירות מפא"י, 1 ביוני 1950, ארכיון מפא"י, בת ברל.
על כך שהעובד-הדתי הייתה תנועה מקורבת למפא"י ותלויה בה תעיד העובדה שבדיון בלשכת מפא"י ב- 16 בנובמבר 1948 הוחלט להקציב לה מכספי המפלגה כדי לסייע לה במערכת הבחירות לכנסת הנבחרת הראשונה. ישיבת לשכת מפא"י, 16 בנובמבר 1948, ארכיון מפא"י, בית ברל. וראה מאמרי '"זרם העובדים הדתי" – תולדות ניסיון שנכשל לבניית גשר בין חילוניים לדתיים', העומד להתפרסם בתשנ"א בספר לזכרו של ש' רשף ז"ל, עורכים: א' כשר ור' שפירא, הוצאת אוניברסיטת תל אביב. במאמר יובהר ביתר פירוט הקשר בין העובד-הדתי למפא"י.
דו"ח פרומקין, עמ' 30-29.
מכתב לח' חסקין ולין מיום 30 בנובמבר 1949, ארכיון העבודה, מכון לבון,
208 IV, זמני 5497.
ארכיון יד יצחק בן-צבי, 1/7/2/22. תודתי למר ש' רובינשטיין, מנהל הארכיון, אשר סייע לי בחשיפת מקור זה.
למשל, דו"ח פרומקין, עמ' 76-70, 88-82 ועוד.
שם, עמ' 78, 79.
שם, עמ' 80.
שם, עמ' 80.
שם, עמ' 77, 81, 82.
שם, עמ' 70-69.