תולדוט אתר ההיסטוריה - ועדת פרומקין : עדותו של נחום לוין

נחום לוין הוזמן להעיד לפני ועדת פרומקין בשלב מוקדם של עבודתה. במרכז עדותו עמדה סקירה של עבודת מחלקתו במחנות העולים. הוא כלל לא התבקש – וגם לא ביקש בעצמו – להשיב על הטענות וההאשמות הספציפיות שהועלו נגדו ונגד אנשי מחלקתו משך כל חודשי עבודת הוועדה. נראה שהיה חדור תודעת שליחות עמוקה ובטוחה, והיה כה משוכנע כי 'המוני העולים קיבלו בתודה ובסיפוק רב את עבודת מחלקתו גם במחנות וגם ביישובי העולים'.⁸⁸ הוא לא העלה כלל בדעתו כי ועדת פרומקין תאשימו, תביא עליו את פיטוריו ותורה להפסיק את כל עבודת מחלקת התרבות במחנות העולים. גם בדיון פנימי במפא"י השתמש לוין בנוסח דומה הבטוח כל כך בצדקת דרכו: 'אנו מעוניינים מאוד, גם מבחינה תנועתית וגם מבחינה אנושית, כי האמת תצוף בכל הדרה, כי האמת מאוד מהודרת ואין לנו מה להתבייש באמת הזאת שעשינו אותה במחנות.'⁸⁹ בסמוך לסיום העבודה של ועדת פרומקין כתב י' בן-צבי לעצמו: 'יש האשמות שהיה בידי הוועדה לגבות עדויות ולא גבתה. יש להצטער על זה. אולם לא הביאה מחלקת התרבות את העדים, בשעה שבכל העיתונות נתפרסם שהוועדה מקבלת עדויות והיא ישבה ... שלושה חודשים רצופים [ההדגשה במקור – צ"צ].'⁹⁰ טענת בן-צבי היתה כי מחלקת התרבות בפרט ותנועת הפועלים בכלל לא טרחו די במלאכת ההתגוננות נגד האשמות הדתיים. הפרוטוקולים של דיוני הוועדה מוכיחים כי טענה זו נכונה. ואולי בכך הסביר בן-צבי מדוע הוא חתם והצטרף לכתב ההאשמה החריף כל כך נגד אנשי תנועתו.

על הנאיביות של לוין ושל מחלקתו, שרצו להביא לעולים את 'המאחד', תעיד יוזמה שסיפר עליה לוועדה: הוא פנה לכל תנועות הנוער, מהשומר-הצעיר ועד צעירי-אגודת-ישראל, לבוא כולם יחד ולהביא את 'המשותף לנוער במחנות', את 'דבר ארץ-ישראל לנוער במחנות'.⁹¹ לטענתו השתתפו בסופו של דבר במפעל נציגי השומר-הצעיר, התנועה-המאוחדת, 'הצופים', בני-עקיבא, 'עזרא' וצעירי-אגודת-ישראל. אלו הדריכו כ- 400 נערים ונערות בשלושה מחנות במשך כחודש ימים. איך היה אפשר לעשות כן במשותף – על כך לא פירט לפני הוועדה. ואפשרות מימושה של יוזמה כזאת נותרת תמוהה: איך מצרפים תכנים של השומר-הצעיר לאלו של 'עזרא' וצעירי-אגודת-ישראל? איך מסכימות תנועות חרדיות קיצוניות להוצאת בנים ובנות למפעל חינוכי משותף לחודש ימים מחוץ לבתי הוריהם? איך מגיבים על כך ההורים?

בדיון בסיעת מפא"י בכנסת (בהשתתפות חברים מן ההסתדרות) חזר לוין וסיפר על מבצע זה. אולם כאן הוסיף את השקפתו האמיתית: 'השתתפו גם צעירי-אגודת-ישראל, ולא עשינו זאת ברצון, כי מה יש לו לצעיר מאגודת ישראל לספר לנוער העולה? הוא עצמו בגלות, הוא עצמו זקוק לרחמים מבחינה זאת.'⁹²

נחום לוין שאף להוכיח לוועדה כי היה מודע לצורך לתת תפקידים לאנשים דתיים במחלקת התרבות. לטענתו, בינואר 1950 מתוך 157 מורים בסך הכול היו 77 מורים דתיים, 'כלומר כמעט 50%'.⁹³ הוועדה כפרה בנתוני לוין על המורים הדתיים, ערערה על הגדרתו 'מיהו דתי' וקבעה: 'המספרים אינם ביחס מתאים לדתיים שבקרב המחנות, אשר לפי האומדן של הוועדה מהווים כ- 80-70 אחוז מכלל העולים.' והבעיה לא היתה רק של סטטיסטיקה כוללנית, אלא גם של מחנות ספציפיים. לדברי הוועדה 'על בית ליד (ז'), למשל, נמסרו עדויות כי מתשעה מורים אחד בלבד הוא דתי. כן נמסרה עדות שבין 28 מורים ומורות בעין-שמר, המאכסנת רק עולים מתימן, רק שמונה הם דתיים'.⁹⁴

נ' לוין העיד בוועדה כי לא נתנו ל'ועד הישיבות' לפתוח בתי ספר במחנות: 'אני מודה כי לא נתנו לעשות זאת. לא הכחשתי ואינני מכחיש ולא אכחיש לעולם. לא נתנו, לא להם ולא לאחרים, שגם הם נכבדים וחשובים מאוד במדינה.'⁹⁵ הוא טען כי הקו החינוכי שאישר שר החינוך והתרבות היה כי 'יש לשמור מכל משמר על אחידות [ההדגשה שלי – צ"צ] מרכזי הילדים במחנות'.⁹⁶ אנשי 'ועד הישיבות', לטענתו, 'הרעילו את המחנות ברעל הפילוג ושנאת אחים'. אולם, כך קבע, הוא דחה אותם כשם שדחה את אנשי זרם-העובדים.⁹⁷

הוועדה לא קיבלה את טיעוניו של לוין בנושא זה והעירה כי 'זרם העובדים של חוגים כמו השומר הצעיר ... היו מיוצגים די צורכם במנגנון המחלקה שבמחנות'. היא ציטטה את מנהל המחוז במחלקת התרבות שבפיקוחו כל מחנות התימנים, שהעיד כי 'רוב העובדים במחנות ובמחלקתנו הם חברי ההסתדרות'.⁹⁸

סוף עדותו של לוין הוקדש לחינוך ילדי התימנים, לאותו 'השבט האציל והפרימיטיבי גם יחד'. כאן טען:

התלבטנו כיצד ללכת בהסתמך על מסורת הדורות שלהם ויחד עם זה להקנות להם את יסודות ההשכלה האלמנטריים, הווי המדינה, הווי היישוב וכל מה שמהווה את המפעל הגדול של מדינת ישראל. סוף סוף מתפקידנו ומתפקיד המדינה לא להשאיר גלות בגלותה, אלא לעשותה שותף נאמן למהפכה הישראלית הכבירה, הגדולה והמופלאה שנתחוללה ושביטויה הוא מדינת ישראל ומפעלה.⁹⁹

אבל, כפי שכבר ראינו, 'שותף נאמן למהפכה הישראלית' אצל לוין פירושו היה אדם ישראלי חדש: ללא פיאות, ללא מבטא זר, ללא המסורות 'הפרימיטיביות'.

הערות שוליים:

דיון בישיבת סיעת מפא"י + חברים, 26.1.50, ארכיון מפא"י, בית ברל.
ארכיון יד בן-צבי, 1/7/2/22.
דו"ח פרומקין, עמ' 35-34.
דיון סיעת מפא"י בכנסת + חברים, 26.1.50, ארכיון מפא"י, בית ברל.
שם, עמ' 35. נ' לוין נשאל בידי הוועדה 'מיהו דתי?' ותשובתו היתה כאילו מוסכמת על הכול: 'דתי פירושו שומר מצוות מעשיות, מתפלל, שומר שבת וכל מה שידוע על איש דתי.' ואף על פי כן הגדרתו – שלפיה 77 מורים היו דתיים – לא היתה מוסכמת כלל וכלל על הוועדה. אגב, בדיון בסיעת מפא"י בכנסת + חברים ב- 26 בינואר 1950 הביא נ' לוין נתונים אחרים ודיבר על 83 מורים דתיים מתוך 157 מורים. ז' שזר, שר החינוך והתרבות, הביא לוועדה נתונים שונים במקצת, ולפיו היו '77 דתיים מתוך 170 מורים' (דו"ח פרומקין, עמ' 55). על אחד המורים אשר הופיע לפני הוועדה ו'ראה צורך להתייצב כדתי' נכתב: 'היה יסוד מבוסס לוועדה להתייחס בספק רק [כנראה 'רב' – צ"צ] לדבר זה', דו"ח פרומקין, עמ' 56. עיתון דבר מיום 20 בפברואר 1950 מוסר דברים אחרים: 83 מורים דתיים מבין 157 מורים.
דו"ח פרומקין, עמ' 56-55.
שם, עמ' 36.
שם, עמ' 38.
שם, עמ' 40-39
שם, עמ' 57.
שם, עמ' 41.