תולדוט אתר ההיסטוריה - ועדת פרומקין : התגובות בממשלה ובכנסת לוועדת החקירה

תוך כדי עבודתה של ועדת פרומקין – ואחרי התדיינות מרובה¹⁰⁵ הושג הסכם בין מפא"י לבין החזית-הדתית על חינוך ילדי העולים במחנות. עיקרו של ההסכם – שגובש באמצע מארס 1950 והחזיק מעמד פחות משנה – כלל העברת החינוך במחנות העולים ממחלקת התרבות למחלקת החינוך של משרד החינוך והפרדה בין חינוך ילדי התימנים לבין חינוך ילדי שאר העדות.¹⁰⁶ בהסכמת מפא"י הוגדרו כל ילדי התימנים במחנות העולים כדתיים, ונקבע כי לכולם יוענק חינוך דתי (כולל אפשרות של חינוך נוסח זרם-העובדים-הדתי). למרות לחצי החזית-הדתית לא הסכימה מפא"י להגדרה דומה לגבי עדות המזרח האחרות והוריהם נדרשו לבחור בין חינוך חילוני לחינוך דתי. הכול ידעו כי כשמדובר ב'בחירה חופשית' בתנאי המחנות אין זו בחירה חופשית כלל וכלל. היתה כאן כניעה ברורה של החזית-הדתית בנושא חינוך ילדי עדות דתיות-מסורתיות שונות, כילדי יהודי מרוקו, ילדי יהודי לוב ואחרים. החזית-הדתית הסתפקה בניצחונה החלקי בנושא חינוך ילדי תימן במחנות בלבד, וגם בנושא זה לא לקחה בחשבון כי מחנות העולים יפורקו שבועות אחדים אחרי חתימת ההסכם עם מפא"י.¹⁰⁷

פחות מחודשיים אחרי ההסכם בין מפא"י לבין החזית-הדתית על חינוך ילדי העולים הגישה ועדת פרומקין לממשלה את הדו"ח שלה ואת מסקנותיה. ראש הממשלה, ד' בן-גוריון, אשר ביקר את הדו"ח כולו,¹⁰⁸ הודיע לכנסת כי 'הממשלה לא קיבלה הדין וחשבון של הוועדה כי נתחלקו הדעות בעניין זה, אולם הממשלה קיבלה מסקנות הוועדה, ומסקנות אלו היא קיבלה 'בכללן'. פירוש הדבר, שאין היא סומכת ידיה על כל פרט ופרט במסקנות, כי ישנן מסקנות שלא היו כלל בסמכות הוועדה'.

המשמעות המעשית של הודעת בן-גוריון היתה הצהרה עקרונית על הצורך להילחם בכל כפייה אנטי-דתית וגיבוי לפיטורי שלושת אנשי המחלקה לתרבות – לוין, אלדמע וזהבי. באותה הזדמנות ציין בן-גוריון בהבלטה כי 'הוועדה לא היתה ועדת שופטים, אלא ועדת חקירה ... ואין היא מחייבת שום איש; היא רק מבררת ומגישה מסקנות'.¹⁰⁹ כחצי שנה מאוחר יותר, בדיון אחר בכנסת על דו"ח ועדת פרומקין, חזר בן-גוריון על עמדתו וקבע שוב: 'לא קיבלנו את הדין וחשבון ... והיו לנו כמובן נימוקים מספיקים לכך. קיבלנו את המסקנות, וגם המסקנות רק בכללן ... גם אילו לא היתה זו רק ועדת חקירה אלא חבר שופטים, הרי גם במשפט יש אפשרות לערעור... מותר לבקר גם ועדה חוקרת, ואין לשחרר הוועדה מביקורת בנימוק שזוהי ועדה ממשלתית. אפילו הממשלה עצמה מותר לבקר.'¹¹⁰ על עמדה זו של אנשי מפא"י הגיב בזעם מנהיג הפועל-המזרחי, שר הפנים מ' שפירא, וטען: 'הכך נחנך את הציבור שלנו לכבד דינים וחשבונות של ממשלתנו. הואיל והם אינם מוצאים חן בעיני מישהו? אילו היה הדין וחשבון קובע שכל מה שהדתיים טענו אין לו שחר ... אז הייתם מקבלים את הדין וחשבון הזה לתשומת לבכם.'¹¹¹ ושר הסעד, הרב יצחק מאיר לוין, קבל כמה חודשים אחרי פרסום הדו"ח: 'הצעתי שיוסקו מסקנות מרחיקות לכת, כדי למנוע את האפשרות שהדבר [כפייה אנטי-דתית – צ"צ] יחזור ויישנה בעתיד, אולם הדבר הזה לא נעשה.'¹¹²

נציגת תנועת-החירות, ח"כ אסתר רזיאל-נאור, הביעה בכנסת תמיכה עזה בוועדת פרומקין. היא דיברה על 'ועדה שגילתה אומץ לב אזרחי, ואמרה את הדברים כפי שנראו לה, למצפונה, מתוך חקירת הדברים וללא יראה מדעת הקהל וממפלגות'.¹¹³רזיאל-נאור שמחה לאידם של מפא"י ותנועת הפועלים, אולם נראה כי דבריה ביטאו גם את זיקתה ואת זיקת חברים בולטים במפלגתה למסורת היהודית ואת כעסם על הפגיעה בהם.¹¹⁴

את ההתקפה הבוטה ביותר על דו"ח ועדת החקירה הוליכו אנשי מפ"ם, אך הצטרפו אליהם גם חברי כנסת אחדים ממפא"י וכמה מן הציונים-הכלליים. ח"כ פייגה אילנית (מפ"ם) כינתה את הוועדה 'ועדה של "אנשי שלומנו" לסידור בעיות "מטרידות" פנימיות' וועדה 'מטעם'. היא טענה כי 'אין איש בציבור שיאמין, כי בזדון וכשיטה גזזו פיאות'.¹¹⁵ חבר מפלגתה, ח"כ א' ציזלינג, טען גם הוא כי 'לידתה של הוועדה לא היתה בטהרה' וכי הדו"ח שלה יצר 'אגדה' שאותה יש לבחון. ציזלינג הציע בשם מפ"ם להקים ועדת חקירה פרלמנטרית חדשה שתבחון את 'עיוות הדין' של דו"ח ועדת פרומקין.¹¹⁶ תמיהה מסוימת מעוררת הביקורת הנוקבת שהושמעה על הוועדה מפי חברי מפא"י, שהרי מינוי הוועדה היה כל כולו ביוזמתם, והם עקבו כל הזמן אחרי תהליך עבודתה. ח"כ מ' גרבובסקי טען: 'אני רחוק מרחק רב מלהטיל צל של ספק ביושר האישי של הוועדה הזאת, אך כל ועדה יכולה לטעות.'¹¹⁷ חברו לסיעה, איש תנועת המושבים, ח"כ ע' אסף, היה חד יותר וקבע כי 'הוועדה היתה חד-צדדית', כי 'אנשים הואשמו והורשעו בלא הצדקה' וכי 'נכשלה הממשלה ונכשלה הוועדה'.¹¹⁸ גם יושבת ראש ועדת החינוך של הכנסת, נציגת הציונים-הכלליים, ש' פרסיץ, טענה בשמם של אנשי מחלקת התרבות, שהואשמו ללא כל יכולת של ערעור: 'הייתכן שיבוא ציבור עובדים וידרוש, "תנו לנו את האפשרות להוכיח שאנו חפים מפשע", והכנסת והממשלה יאטמו את אוזניהם ולא ישמעו את זעקתם. הייתכן?'¹¹⁹ נימוקיה של ח"כ פרסיץ נגד הוועדה היו פורמליים בעיקרם: מעל לכל ערכאת דין ראשונית יש ערכאה גבוהה יותר שבה ניתן לערער. ומדוע אין זכות דומה לאנשי חינוך כל כך מסורים?

לביקורת החמורה שהושמעה בכנסת התייחסו שלושה מחברי הוועדה. ח"כ א' אלמליח (ספרדים) טען: 'מבין חמשת חברי הועדה, שלושה אינם משתייכים לחזית הדתית, ואיש לא יחשוד, לא בחבר הכנסת בן-צבי ולא בי, שהיתה לנו מטרה מיוחדת דווקא לגלות מומים שאינם קיימים ועובדות הקלוטות מן האוויר. להפך ... השתדלנו בכל מאמצי כוחנו לכסות טפחיים ולגלות רק טפח ... בהרבה מקומות בדין וחשבון המתקנו את הסגנון.'¹²⁰ ח"כ י' בן-צבי (מפא"י) הסביר מדוע איננו 'יכול לעבוד בשתיקה על כמה מדברי הבלע שנשמעו ביחס לוועדה' וכי הדין וחשבון שלה היה 'שעיר לעזאזל'.¹²¹ וח"כ א"ח שאג (החזית-הדתית) קבע בהודעה אישית שמסר בכנסת כי 'הוועדה הוציאה את הדין וחשבון פה אחד, לא רק בתוכנו, אלא גם בניסוחו ובסגנונו'. הוא שאל: 'רבותי, איך אתם מתארים לכם דין וחשבון כזה פה אחד בין אנשים מחוגים שונים, אם לא כפי שהזכיר ... מר אלמליח, שהיא כיסתה טפחיים וגילתה רק טפח? היינו, שהוויתורים היו לא לגלות את כל האמת, אך חס ושלום לא סילוף האמת במשהו.' ח"כ שאג טען בחריפות 'על הממשלה ועל ראש הממשלה: ... אנו היינו שליחיכם ומילאנו את השליחות באמת ובאמונה, בצדק ובתום, ואתם נתתם שהדין וחשבון של ועדת החקירה יעמוד על סדר היום של הכנסת במשך חצי שנה, ולא היה מי שיגן עליו'.¹²²

הערות שוליים:

פרטים על התהליכים הפוליטיים עד להסכם בין מפא"י לחזית הדתית ראה בעבודתו של א' דון יחיא, לעיל הערה 35, עמ' 669-615.
ההסכם התקבל בישיבת הממשלה מיום 14 במארס 1950. פירוט ההסכם ראה שם, עמ' 669.
פירוק מחנות העולים והקמת ה'מעברות' החל במאי 1950.
ראה, למשל, מכתבו לי' שפירא מיום 7.7.50 (אב"ג, מכלי המכתבים).
דברי הכנסת, V, דיון בכנסת מיום 19 ביוני 1950, עמ' 1761.
שם, VIII, דיון מיום 14 בפברואר 1951, עמ' 1105.
שם, VII, דיון מיום 17 באוקטובר 1950, עמ' 42.
שם, שם, דיון מיום 17 באוקטובר 1950, עמ' 44.
שם, V, דיון מיום 19 ביוני 1950, עמ' 1767.
על יחס תנועת-החירות למסורת היהודית ניתן ללמוד בין השאר מחוזר המזכירות הכללית של התנועה מיום 7.12.48. בחוזר נכתב לפעילים ברחבי הארץ: 'אחד מיסודות תנועתנו ומלחמתנו בעבר היה כיבוד מסורת עמנו. יסוד זה אפשר שבשורותינו יילחמו כל בני העם, אם אלה היו חניכי הישיבות או חניכי בתי הספר הכלליים. תנועת החרות, אשר ינקה את תורתה ממסורת עמנו תמשיך בדרך זו ... עלינו להזהיר את חברינו שעליהם לנקוט בכל האמצעים הדרושים ולמנוע כל הפרעה של חוקי ישראל ... לא לחלל שבת ... לשמור על הכשרות ... וגו'.' (ארכיון מכון ז'בוטינסקי, ה-1, תיקI /9/2). יחד עם זאת, מן הראוי לציין כי בסיעת חירות בכנסת הראשונה היו גם נציגים שלחמו נגד הדת והמסורת היהודית (כגון ח"כ ע' ז'בוטינסקי וח"כ ה' קוק).
דברי הכנסת, V, דיון בכנסת מיום 19 ביוני 1950, עמ' 1760-1758.
שם, VIII, דיון מיום 12 בפברואר 1951, עמ' 1045-1044.
שם, V, דיון מיום 19 ביוני 1950, עמ' 1761-1760.
שם VIII, דיון מיום 12 בפברואר 1951, עמ' 1040-1038.
שם, שם, דיון מיום 13 בפברואר 1951, עמ' 1076.
שם, שם, עמ' 1077.
שם, שם, עמ' 1087-1089. בספרו חוקה לישראל, דת ומדינה, ירושלים 1988, עמ' 211, כתב ז' ורהפטיג כי בן-צבי אמר לו במרירות: 'אם חברי מפא"י רצו דווקא בדו"ח הנראה בעיניהם, היו צריכים לשלוח מישהו אחר כחבר בוועדה.' מ' אונא, בספרו בדרכים נפרדות..., לעיל הערה 22, עמ' 202, העיד כי בן-צבי הגיב על הקצף שיצא נגדו בפשטות: 'קיבלתי את הדברים כי נוכחתי שכך אכן היו.'
דברי הכנסת, VIII, דיון בכנסת מיום 14 בפברואר 1951, עמ' 1105-1104.