תולדוט אתר ההיסטוריה - ועדת פרומקין : טענות עובדי המחלקה לתרבות אחרי מסקנות ועדת החקירה

כאשר פורסמו מסקנות ועדת פרומקין תבעו אנשי המחלקה לתרבות כי תיערך 'חקירה חדשה ויסודית של ענייני החינוך במחנות'.¹²³ הם הכריזו על 36 שעות שביתה והקימו מתוכם ועדה אשר פרסמה חוברת ובה הסתייגויות העובדים באשר למסקנות הוועדה. בחוברת, שהופצה בין אישים רבים, ביקשו חקירה מחודשת בנושאים ספציפיים.¹²⁴ טענותיהם זכו לגיבוי ציבורי גדול, אך הדבר לא הועיל להם. כך, למשל, נכתב מאמר מערכת בעיתון ההסתדרות דבר:

הציבור כולו של עובדי מחלקת התרבות אינו ציבור נעלם ואלמוני. הוא ידוע בארץ וידועות פעולותיו. ידועה גם גישתו אל פעולת התרבות בארץ וידועה גישתו אל ערכי המסורת היהודית ואל הפעולה בקרב עולים ואל פעולת התרבות והחינוך בקרב עולים המושרשים בערכי המסורת ובהווי דתי. אם ציבור זה תואר כשם שתואר בדין וחשבון זה, הרי שיש לבדוק לא רק את הציבור, אלא, וקודם כל, את הדין וחשבון ... אמנם אין זו תביעה רגילה לגבי ועדת חקירה כזו ... אך ההאשמה הכלולה בדין וחשבון על ציבור עובדי מחלקת התרבות היא כה רצינית – ולא רק לגבי הציבור הזה אלא כלפי היישוב כולו ... שכל ערעור על מסקנותיה ... יש לו על מה להתבסס ... לא ייתכן לשלול את זכות הערעור על פסק דין כזה.¹²⁵

אפרים צורף, שהעיד על עצמו כי 'כיהן 25 שנים בהוראה דתית ברשת בתי הספר של "המזרחי" ... חיבר ספרים ומאמרים ברוח של חרדה ואהבה לקודשי ישראל ומורשתו, ומשדר פירושים דתיים לשלושה ספרי תנ"ך בקול ישראל', פרסם קריאה נרגשת 'באוזני הממשלה והכנסת'. כאחד האישים הדתיים שעבדו לצדו של לוין ביקש להיות לפה לכל חבריו הדתיים ותבע ש'יחודש נא הבירור תוך אטמוספירה יותר שלווה, שקולה ובהירה, כמצוות חז"ל: "הוו מתונים בדין" '. באופן ספציפי העיד כי יחסו של לוין לאנשי דת ומסורת היה יחס חיובי: 'לא אוכל לידום, בהכירי את האיש, את מזגו וטעמו זה שנים מספר, נוכחתי לא אחת כי יחסיו לאנשי דת ומסורת בכלל חיוביים וכנים היו בהחלט כפי שנתגלו בשיחותיו ובמעשיות' [ההדגשה במקור – צ"צ]. הוא כתב כי סבר שלכל היותר 'יפוטרו שני רכזים או שני מורים שנכשלו בשגגה או שזלזלו בקודשי ישראל – וחסל'. בסוף דבריו קבע: 'שגו ונכשלו מאוד אלו שלא מסרו את כל עניין החינוך במחנות מלכתחילה לרשות אגף החינוך על זרמיו המצוידים במנגנון פדגוגי ואדמיניסטרטיבי ומלומדי ניסיון. את אלו יש להאשים ויהיו אשר יהיו!' [ההדגשה במקור – צ"צ]. יש כאן תביעה ברורה להאשים את שר החינוך ולא את נ' לוין.¹²⁶

נ' לוין קיבל גם שורה ארוכה של מכתבי תמיכה. בין היתר כתב לו ד"ר שאול לוין: 'ברגע שהגיעו אלי הידיעות על העוול הגדול שנעשה לך התעוררה בי הרגשה עזה, שאינה נותנת לי מנוח, כי נעשתה כאן שערורייה וכי חייב היה להימצא כאן קרבן חטאת עבור טעויות של מישהו אחר.' אפרים שמואלי, מבית המדרש למורים ולגננות בחיפה, כתב: 'נפגעתי אף אני מפסק דין זה. אמנם איני יודע את כל הפרטים, אבל איני מעלה על הדעת שאתה סרחת, ובמידה כזו. מובטחני שיש כאן רדיפה דתית ותמיהני על כמה מן השופטים מחווי הדעה.'¹²⁷

במסיבת עיתונאים אשר כינסו אנשי המחלקה לתרבות עמד דוברם, יוסף שקד, 'על הרקע הציבורי בו ניהלה הוועדה את עבודתה, שהוא שהביאה לכלל מסקנותיה המוטעות'. שקד טען – בשמו ובשם חבריו – שמונה טענות:

(א) המחנות הם בבחינת 'ארץ לא נודעת' הדורשת זמן ומאמצים מרובים ללימוד בעיותיהם. (ב) המחנות הם קדרת השותפים, קדרה רותחת, ואלמנטים שונים מעוניינים לנצל 'מדבר אנושי' זה. (ג) שאיפת הממשלה לגול מעל עצמה את האשמה המוטחת נגדה, כאילו היא בונה 'מדינת משטרה', דחפה את שליחיה מעבר לאמת והביאה 'שעיר לעזאזל' – את עובדי המחלקה. (ד) עבודת הוועדה התנהלה באווירה של חשדות ותעמולה נסערת ובלא יודעים הושפעה הוועדה, כנראה, מאווירה זו. (ה) ייתכן שהיתה כאן עדות שקר או 'עדות פרימיטיבית', שתיארה עובדות מסולפות. (ו) לכל הדעות קיימת אפשרות של טעות בהערכת עניינים וקביעת יחסים לדברים. (ז) אם קציצת פיאות והפרעות ללמוד תורה היתה שיטה, כיצד מתיישב הדבר עם העובדה של גיוס מורים דתיים ואספקת ספרי קודש וכו' למחנות? (ח) אלה המאמינים בדו"ח ומסקנותיו, כיצד העלו על דעתם שציבור שלם ירד ירידה מוסרית כה עמוקה?¹²⁸

בכל שמונת הטיעונים בולטת הפגיעה הרגשית החזקה שאנשי המחלקה לתרבות נפגעו. אולם, למעשה, אין בטיעוניהם משום תשובה לביקורת הכלולה בדו"ח. הם טוענים כי לוועדה היה קשה לחקור וכי האווירה סביב אנשי המחלקה לתרבות בעת החקירה היתה מאוד לא אוהדת. טענות אחרונות אלו הן טענות נכונות, אך עדיין אין בהן משום תשובה.

נ' לוין ביטא את זעמו על הדו"ח בדברים שרשם בפנקס אישי קטן. אפשר שמה שכתב הוא משום ראשי פרקים לקראת שיחות או לקראת דברים ארוכים יותר אשר חשב לכתוב מאוחר יותר ולא כתב. בפנקסו נרשם:

כאן קרה אסון כפול: (א) דווקא האיש שהאמנתי כל כך ושראיתיו לא רק כנציג התקופה המפוארת ביותר אלא כנציג המצפון (אחרת אי אפשר לו לאיש לייצג לא תקופה זו ולא אחרת...) דווקא הוא הרע עמי כל כך [לא ברור לי במדויק למי הכוונה. לבן-גוריון? לשזר? לבן-צבי? – צ"צ]. (ב) נעשה עוול איום לדרך שאתה מייצגה. הותקף מפעל חלוצי. הסתמכות על עדי קטגוריה ואי הסתמכות על עדינו.

בקטעי דברים הנראים כטיוטת מכתב לבן-גוריון כתב לוין:

(1) הייתי מאושר יותר לו נפגשנו ... בעיות ציבוריות, בעיות תחוקה ... אני מקווה שעוד תינתן לי השנסה ... (2) הצד הציבורי: ההתקפה היא נגד מחלקת התרבות, מחלקת הקליטה, המרכז לחינוך ... המחלקה [לתרבות – צ"צ] נושאת בעול כל ההאשמות וזהו עוול משפטי [ההדגשה במקור – צ"צ] ... החינוך להסתדרות כפשע ... מהי הסיבה האמיתית? [ההדגשה במקור – צ"צ] המלחמה היא על דמות העלייה ושלטון עליה ... הם [החוגים הדתיים – צ"צ] הבינו כי 'אחידות' פירושה ארץ-ישראל החדשה, החלוצית וכו' וכו', והם הבינו כי בלי שערורייה הדבר לא ילך ... בקיצור תעודה שיש לבטלה כעפרא דארעא ובפומבי ובתנופה ציבורית ... (3) הצד האישי: הוא חמור מבחינה מוסרית ... לא התפטרתי ... חוץ מהרדיו ... השר או אברך¹²⁹ צריכים להתפטר ... מדוע ייכרת הענף שנטעתיו ... ריהביליטציה. הכרח מוסרי ומחויב צדק ... ומינוי מידי ... נציג ישראל לקשרי תרבות עם תפוצות ויועץ ראש ממשלה בענייני הפעולה התרבותית בעם [ההדגשה במקור – צ"צ] עד אשר יתברר העניין ... אחר זה חזרה לקן ... הכרח הוא שאשמע מלות עידוד.¹³⁰

היו ללוין ציפיות גדולות מבן-גוריון, שלא התממשו. בסמוך לפיטוריו מונה כשליח בברזיל של המחלקה לחינוך ותרבות של הסוכנות היהודית, וכך הורחק מן הארץ.

הערות שוליים:

ראה: דבר, 15 ביוני 1950.
גנזך המדינה, רוה"מ ג/43/5558/3885.
ראה: דבר, 18 ביוני 1950.
הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ירושלים, P161.
שם.
ראה: דבר, 15 ביוני 1950.
הכוונה לי' אברך שכיהן באותה תקופה כמזכיר כללי של משרד החינוך.
הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ירושלים, P161.