רבי יהודה הנשיא סבר שבעקבות השקט, הרווחה והאוטונומיה שניתנו לעם בארץ בכלל ולמוסדות ההנהגה היהודית בפרט תחת שלטון הסוורים, אין יותר טעם להתענות בתעניות החורבן, למרות שלא נבנה בית המקדש ואף שאין לעם עצמאות מוחלטת. ביטוי מובהק לתפיסתו המדינית הזאת, וכן לראייתו את ימיו כאתחלתא דגאולה ולרצונו להנחיל את התחושה הזאת לעם ישראל, אפשר לראות בניסיונו לבטל את תעניות י"ז בתמוז ותשעה באב, שהם ימי אבל על חורבן הבית:

אמר רבי אלעזר [בן פדת] אמר רבי חנינא: רבי... ורחץ בקרונה [מיוונית: במעיינה] של צפורי בשבעה עשר בתמוז, ובקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו [ולא הסכימו אתו]. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה. אלא: תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה - ידחה, ולא הודו חכמים (בבלי, מגילה ה ע"א-ע"ב; השוו: ירושלמי, תעניות פ"ד, סט ע"ג, טור 737).

הרחיצה היא אחד העינוגים האסורים ביום צום, למרות זאת רחץ רבי יהודה הנשיא בפרהסיה במעיין של ציפורי ביום י"ז בתמוז - יום התענית לזכר הבקעת העיר על ידי טיטוס, שחלה בתאריך זה (בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז). רבי התכוון ודאי לכך שבמעשהו ישמש דוגמה אישית, ויעניק יתר תוקף לתקנה שביקש לקבוע בדבר ביטול התענית ביום הזה. לא זו בלבד, אלא שרצה גם לבטל את התענית בתשעה באב. זהו מהלך רפורמטורי בעל משמעות רבה ביותר, שכן תשעה באב הוא יום שהוכפלו בו צרות והתענית היא לזכר חורבן הבית הראשון והשני גם יחד. המשנה קובעת כי ביום זה גם נלכדה ביתר והוכרע גורלו של מרד בר כוכבא (תענית ד, ו). אביו של רבי, רבן שמעון בן גמליאל, אמר (בברייתא) כי "כל האוכל ושותה בט' באב – כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים" (בבלי, תענית ל ע"ב).

המסורת על רבי מובאת במקור הנידון על ידי רבי אלעזר בן פדת בשם רבי חנינא בר חמא, אב בית דין בדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, שהיה תלמידו של רבי. אולם חכמי הדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל – רבי אבא בר זבדא בתלמוד הבבלי, ואילו בתלמוד הירושלמי (בהיפוך שמות המוסרים) רבי אלעזר בן פדת – כבר אינם מוכנים להשלים עם זאת שרבי יהודה הנשיא ביקש לבטל כליל את צום תשעה באב, וטוענים כי כיוון את דבריו רק למקרים שתשעה באב חל בשבת, וממילא כבר נדחה ליום ראשון. על כל פנים, חכמי דורו של רבי לא היו מוכנים לקבל על עצמם תקנה זו, ורבי יהודה הנשיא עצמו, משראה שאינו יכול לשכנעם, חזר בו מעצם התקנה.

ייתכן גם שהדברים מביאים לידי ביטוי מהלך כפול של רבי יהודה הנשיא. תחילה ביקש לבטל כליל את צום ט' באב, משלא עלה הדבר בידו בגלל התנגדותם של חכמים, ניסה לבטל את הצום באותם המקרים שהוא נדחה משבת ליום ראשון. טקטיקה דומה נקט רבי יהודה הנשיא כאשר מצד אחד נסוג מביטול מוחלט של מצוות השביעית, ומצד שני בחר בדרך של כרסום במצוות אלה, ועל כך להלן. אולם גם ביטול הצום במקרים שהוא נדחה משבת ליום ראשון לא נתקבל על דעתם של חכמים.

חיזוק לתפיסה שטעמו של רבי יהודה הנשיא לתקנה שביקש להתקין ביחס לביטול הצומות בעטיו של חורבן הבית, היה המצב המדיני הנוח בימיו, מצויה במסורת שבתלמוד הבבלי. אמנם היא באה מפי רב פפא, בן הדור החמישי לאמוראי בבל, שחי באמצע המאה הרביעית. המסורת הזאת מחלקת בין ימי "שמד" (גזרות), "שלום" (עצמאות מדינית) ולימים שבהם "אין שמד ואין שלום" (שלטון זר ללא גזרות), וממנה משתקף כי הקריטריון להתענות או לא להתענות בתעניות החורבן הוא אכן המצב המדיני (בבלי, ראש השנה יח ע"ב).

קראו עוד:
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : מגזרות שמד להכרה ברבי יהודה הנשיא
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : רבי ואנטונינוס
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : שומרי הראש של רבי יהודה הנשיא
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : הסמכות לדון דיני נפשות
יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : הניסיון לבטל את צום תשעה באב (פריט זה)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel