עריכת המשנה לא היתה מפעלו של רבי יהודה הנשיא לבדו, אלא שהוא הביא לסיומו של התהליך, שהחל זמן קצר לאחר חורבן הבית. ראשיתה של עריכת המשנה בתקופת יבנה, בשעה שעלה הצורך לגבש את העם וליצור בו אחדות ואחידות בעקבות הטראומה של חורבן הבית. מבחינת ההיבט ההלכתי, צורך זה בא לביטוי מיוחד בצמצום המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי.

על ראשית עריכת המשנה בתקופת יבנה מעידה התוספתא כדלקמן: משנכנסו חכמים בכרם ביבנה, אמרו: עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוציא, מדברי סופרים ואינו מוצא... שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחבירו, אמרו נתחיל מהילל ומשמאי (תוספתא, עדויות א א). כלומר, חכמי יבנה חששו שבגלל המחלוקות הרבות בין חכמים לא ימצא אדם הכרעה ברורה בהלכות הנוגעות לחיי היומיום, ולכן החליטו לפתוח ולהביא לכלל הכרעה אותן המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי שהיו תלויות ללא הכרעה.

במהלך תקופת יבנה נקבע על ידי מוסדות ההנהגה כי ההלכה היא כבית הלל: "תני [שונה בברייתא], יצתה בת קול ואמרה, אילו ואילו דברי אלהים חיים הם אבל הלכה כבית הלל לעולם. באיכן יצאת [היכן יצאה] בת קול, רבי ביבי בשם רבי יוחנן אמר: ביבנה יצאת בת קול" (ירושלמי, יבמות פ"א, ג ע"ב, טור 836). הדבר בא לידי ביטוי במשנה על ידי הסְתמות, כפי שנקראו ההלכות האנונימיות המרובות שנסתמו במשנה לפי בית הלל, או החזרות שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי. לעומת זאת, אין במשנה אפילו מקרה אחד שחזרו בית שמאי להורות כבית הלל. סיבת הדבר היא כי לא היה כל טעם להזכיר שבית שמאי חזרו בהם והודו שההלכה היא כבית הלל, שכן בין כך ובין כך נקבע שההלכה היא כבית הלל. לעומת זאת, היה טעם להזכיר כי בית הלל חזרו והודו שההלכה היא כבית שמאי, שהרי בהודאה זו נקבע באופן יוצא מן הכלל כי ההלכה כבית שמאי.

ל"אבי המשנה" נחשב רבי עקיבא, גדול התנאים בכל תקופת המשנה, שעיקר פעילותו במחצית השנייה של תקופת יבנה. נהוג לתחום את תקופת יבנה בין חורבן הבית בשנת 70 לספירה לבין פרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132, למרות שמרכז ההנהגה עבר מיבנה ללוד לכל המאוחר לאחר מרד התפוצות בימי טריאנוס, שנסתיים בשנת 117 לספירה, ומלוד עבר כנראה לביתר לפני מרד בר כוכבא. בכך מתחילה תקופה חדשה בעריכת המשנה. עד ימי רבי עקיבא סידרו הלכות ומשניות, מסרון בעל פה או העלו אותן על הכתב כמות שהן, ללא שינוי ותיקון. רבי עקיבא היה השונה הראשון שהניח את חותמו על המשנה. לא זו בלבד שחידש בעצמו מאות הלכות במהלך לימודו, אלא בדק את ההלכות שקיבל מקודמיו, תיקן אותן והגיהן, לקח חלק מרכזי בקביעת ההלכה כבית הלל, וכל זאת מתוך שיקול דעת – "דורש ומסכים להלכה" (תוספתא, זבחים א, ח; ספרי במדבר עה, מהדורת הורוביץ, עמ' 70), או אינו מסכים.

על טיבה של משנת רבי עקיבא מעיד רבי יהודה הנשיא עצמו:

...וכנגדן היה רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים... לרבי עקיבא קרא לו [רבי יהודה הנשיא] אוצר בלום. למה רבי עקיבא דומה, לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו, מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה מטבעות מטבעות (אבות דרבי נתן, נו"א יח, מהדורת שכטר, עמ' 67).

המושג "מטבע" משמעו נוסח קבוע, כמו "מטבע שטבעו חכמים" (ירושלמי, ברכות פ"ו, י ע"ב, טור 32) לגבי נוסח של ברכה, או "משה התקין מטביעה [מטבע] של תפילה" (ירושלמי, מגילה פ"ג, עד ע"ג, טור 767). בלשון נחרצת וציורית פחות מתייחס הירושלמי לפעלו של רבי עקיבא: "זה ר' עקיבה שהתקין מדרש [מדרש הלכה], הלכות [משניות] והגדות [דברי אגדה]" (שקלים פ"ה, מח ע"ג, טור 618). משנת רבי עקיבא הכילה לא רק חומר קיים, אלא גם תוספות הלכתיות חדשות משלו. לעתים מצוינת בפירוש התוספת של רבי עקיבא, כמו בדוגמה:

הלפת [כרוב הלפת] והנפוץ [סוג של כרוב], הכרוב [כרוב העלים] והתרובתור [כרוב דקיק שאינו מפתח גזע], התרדים [סלק העלים] והלעונים [חמציץ] – אינם כלאים זה בזה. הוסיף רבי עקיבא: השום [שום הגינה] והשומנית [בצל הפנינים], הבצל [בצל הגינה] והבצלצול [בצל אשקלוני שבצלצליו הקטנים מאוחים בבסיסם], והתֻרמוס [שהיה נאכל בעת העתיקה] והפלסלוס [תורמוס צהוב] – אינן כלאים זה בזה (משנה, כלאים א ג).

בתקופת אושה (175-138 לערך) נמשך, וביתר שאת, תהליך עריכת המשנה. עסקו בו בעיקר תלמידי רבי עקיבא, ולמעשה כל אחד מהם ערך "משנה" משלו. ראש וראשון בהם היה רבי מאיר, שהיה החשוב מבין תלמידי רבי עקיבא. דברי רבי מאיר מופיעים כמעט בכל המסכתות של המשנה. הוא השקיע במשנתו את רוב משנתו של רבי עקיבא, עד שזו נבלעה בתוכה, ועל פי רוב ממבט ראשון לא ניתן כלל להבחין בה. וכך מובא מפי רבי יוחנן, ראש לאמוראי הדור השני, ואפשר ראש לאמוראים כולם: "סתם מתניתין [משנתנו] רבי מאיר, סתם תוספתא... סתם ספרא... סתם ספרי... וכולהו אליבא דרבי עקיבא" [וכולם על פי שיטתו של רבי עקיבא] ( בבלי, סנהדרין פו ע"א).

בין בעלי המשניות בדור אושה היו תלמידים נוספים של רבי עקיבא: רבי יוסי בן חלפתא, רבי יהודה בן אילעאי, רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע. הם נזכרים בדרך כלל ללא ציון שם אביהם, שכן כולם היו חכמים מרכזיים וידועים, וכל אחד בעת ההיא ידע במי מדובר. חוקרי התלמוד ובראשם י"נ אפשטיין עסקו בבירור מסכתות, חלקי מסכתות או פרקים יחידים שבהם בחר רבי יהודה הנשיא לבסס את המשנה על "משנתו" של תלמיד זה או אחר של רבי עקיבא. יש לציין שגם לתנאים אחרים מדור אושה, כולל אביו של רבי יהודה הנשיא – רבן שמעון בן גמליאל - היו "משניות" משל עצמם.

כבר הוזכר שאחד הגורמים שהכשירו את רבי יהודה הנשיא למפעל של חתימת המשנה היה שלמד אצל תנאים אחדים מדור אושה שעה שאביו נאלץ להסתתר מעין השלטונות. כך נתגלו לרבי פנים שונות של המשנה, והוא נהג ב"משניות" השונות בכבוד הראוי, זאת בשעה שנהג בנחרצות בנושאי הרפורמות שביקש לקבוע, והעניש את מי שהתנגדו לו. הוא נהג כבוד אפילו בתנאים שחשיבותם היתה פחותה פי כמה וכמה ממנו. לדוגמה: "תורמוסין [תורמוס] שלהן מה הן? רבי אוסר, גניבה מתיר. אמר רבי: אני זקן [חכם] והוא זקן, אני עלת [עלה] על ליבי לאסור, והוא עלת על דעתו להתיר" (ירושלמי, עבודה זרה פ"ב, מא ע"ד-מב ע"א, טור 1392). צמח התורמוס שימש למאכל בעת העתיקה, ובגלל מרירות זרעיו היה צריך להשרותו במים או לשלוק אותו פעמים אחדות בטרם ייאכל. לכן, בגלל איסור בישול נוכרי (איסור האכילה של אוכל שבישל נוכרי) אוסר רבי לאכול תורמוס של נוכרים. לעומתו התנא גניבה מתיר לאכול תורמוס כזה, ורבי יהודה הנשיא משווה את גניבה אליו, ומכיר אפוא ביכולתו לקבוע באופן עצמאי הלכה בעניין זה גם כאשר היא נוגדת הלכה שהוא עצמו קבע.

במקרה אחר ביטל רבי יהודה הנשיא את דעתו בפני דעת רבי יוסי בן חלפתא, מראשי המדברים בדור אושה: "...דיתיב [שישב] רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר: כבר הורה זקן" (בבלי, שבת נא ע"א). הנושא ההלכתי הנידון כאן הוא אם מותר להטמין צונן (מאכלים קרים) בשבת כדי שלא יתחממו, או שיש לחשוש משום הדמיון שיש בכך להטמנת חמין (מאכלים חמים), אותם יש להטמין לפני כניסת השבת. רבי יהודה הנשיא אסר את הדבר, אבל מששמע מרבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי, שאביו התיר לעשות כן, חזר בו מדעתו. על כך מעיר בהמשך האמורא הבבלי רב פפא:

"בא וראה כמה מחבבין זה את זה [רבי את רבי יוסי]! שאילו רבי יוסי קיים - היה כפוף ויושב לפני רבי, דהא [שהרי] רבי ישמעאל ברבי יוסי דממלא מקום אבותיו הוה [היה] – וכפוף ויושב לפני רבי, וקאמר [ובכל זאת אמר רבי] 'כבר הורה זקן [רבי יוסי, אביו של רבי ישמעאל]' ".

רב פפא הופתע אפוא ממהלכו של רבי יהודה הנשיא כאשר הלה ביטל את דעתו מפני מה שמסר רבי ישמעאל בשם אביו. בירושלמי מצויים דברי ענוותנות של רבי יהודה הנשיא כלפי רבי יוסי עצמו: "רבי כד הוה בעי מקשייה [כאשר היה רוצה להקשות] על דרבי יוסי אמר: אנן עליבייא מקשייא [אנו העלובים מקשים] על דרבי יוסי, שכשם לבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין כך בין דורינו לדורו של רבי יוסי" (גיטין פ"ו, מח ע"ב, טור 1082). כלומר, כאשר רבי יהודה הנשיא היה מבקש לשאול על דבריו של רבי יוסי, אמר: אנו העלובים נשאל על דעתו של רבי יוסי. גילויי כבוד מעין אלה כלפי דעות זולתו מפי מי שהכבוד הוא בעצם נחלתו, העצימו ללא ספק את תדמיתו של רבי יהודה הנשיא בעיני החכמים, הגבירו את כשירותו לחתום את המשנה והיו גורם נוסף להתקבלותה על הכול.

קראו עוד:
יצירתו הספרותית - המשנה : מהותה של המשנה
יצירתו הספרותית - המשנה : שישה סדרי משנה
יצירתו הספרותית - המשנה : בין הלכות המשנה לבין חוקי התורה
יצירתו הספרותית - המשנה : תהליך עריכת המשנה (פריט זה)
יצירתו הספרותית - המשנה : שיטת רבי בסידור המשנה
יצירתו הספרותית - המשנה : לשון המשנה ויחסו של רבי לעברית

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel