תולדוט אתר ההיסטוריה - עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : הציונות המדינית והציונות הדתית

המורכבות הזאת לא נעלמה מעיניהם של מנהיגים ועסקנים ציונים שגישתם פרגמטית. אלה הבינו כי לא ניתן יהיה לממש את המפעל הציוני ללא גיוס העולם היהודי היושב במזרח-אירופה שרובו היה חרדי. שני אישים מרכזיים ביטאו את הגישה הפרגמטית שהייתה אמורה לתת מענה לאמביוולנטיות של הציבור החרדי שהסתייג מהציונות: בנימין זאב (תיאודור) הרצל (1904-1860), אבי הציונות המדינית ומנהיגהּ; והרב יצחק יעקב ריינס (1915-1839), מייסד תנועת המזרחי. שניהם הבינו כי יש להפריד בין הציונות כמפעל פוליטי, חברתי וקיומי ובין מושגי הגאולה הדתיים. היעדים הפוליטיים יושגו ממניעים קיומיים ותוך מתן פתרונות למצוקות האובייקטיביות; יש להתמודד באופן ריאלי עם האיום הפיזי הנשקף לעם היהודי. וכך נכתב בקול קורא שהרב ריינס היה ממנסחיו:

כל החושבים שיש ברעיון [הציוני] איזה ענין של גאולה העתידה וביאת המשיח, ועל כן רואים שיש בזה הריסה לעיקר אחד מעיקרי אמונתנו הקדושה, אינם אלא טועים. אין בזה קורטוב של הענין מהגאולה. כל עקרו של הרעיון הזה ויסודו אינו אלא הטבת מצב אחינו האומללים (כרוז רבנים, המליץ, תר"ס).

במילים אחרות, לדעת ריינס אין המדובר בגאולה אלא בישועתם של חיי היהודים בלבד. יתֵרה מזו, מעולם לא עלתה המחשבה של הגאולה על לב הוגי הציונות "וכל כוונתם היא רק להטיב את מצב ישראל ולהרים קרנו בכבוד [...] ושיידע ישראל כי יש לו מקום בטוח" ('שערי אורה ושמחה', עמ' 24).

לדעת ריינס, הציונות, בניגוד לרוח המשיחית שפיעמה במבשרים הראשונים של רבני חיבת ציון, כמו הרב יהודה אלקלעי (1879-1798) והרב צבי הירש קלישר (1874-1795), צריכה להציג את עצמה מול העולם החרדי כתנועת ישועה בלבד, מנגנון להצלת יהודים - גם אם מנהיגיה האמינו כי זו תחילתה של הגאולה.

המקורות היהודיים, כאמור, מתארים את תגובתה של ארץ-ישראל כלפי אלה המחללים את אדמתה. בספר ויקרא (כ: 22) נאמר: "ושמרתם את כל חֻקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה". הגלות הוסברה במסורת היהודית כתוצאה ישירה של חטאי ישראל. ממילא עלתה בחוגים הדתיים השאלה: כיצד ניתן לשתף פעולה עם אלה המפירים את חוקי הארץ, המטמאים את אדמתה והעלולים ליצור התפוררות שתוביל לחורבן בית שלישי בשל מעשיהם? וכיצד ניתן להתיר את הקשר העמוק הנראה לעין בין קיבוץ גלויות בפועל ובין תחושה כי אכן אנחנו שותפים למעשה גאולה?

כיום, לנוכח עמדתם של הרבנים והמנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית, שהם "הנכדים הפוליטיים" של המזרחי, קשה להאמין כי ריינס תמך בהצעה שהעלה הרצל בקונגרס הציוני השישי בבַּזל (1903). הרצל הביא לאישור הקונגרס את הצעת בריטניה להקמת מדינה יהודית באוגנדה. בתגובה קמו הצירים ממזרח-אירופה על רגליהם ומחו נגד ההפרדה הפושעת בין ציון והציונות. היהודים, הם טענו, לא היו ולא יהיו מוכנים לעזוב את בתיהם ורכושם ולסכן את עתידם בעבור חבל ארץ צחיח זה בלבה של אפריקה. באופן מפתיע, במהומה שפרצה עמד ריינס לצדו של הרצל ותמך בעמדתו בתקיפוּת. אמנם ריינס קיבל את דעתו של הרצל בצער עמוק, אולם הוא תמך בו הן בשל האמונה שהרצל הוא "איש העולם הגדול", המכלכל בתבונה את מעשיו לטובת העם היהודי, והן בשל העובדה שהצעת אוגנדה יצרה הבחנה ברורה בין התפיסה שהתנועה הציונית היא אמצעי להצלת היהודים (ישועה) ובין התפיסה הדתית של השיבה לציון (גאולה).

ואולם נגד גישתו של ריינס הועלה טיעון רדיקלי על-ידי הפלג החרדי-קנאי והאנטי ציוני של נטורי קרתא. הפלג הזה, שהיה קטן מאוד בהיקפו, אך בעל עמדה פשוטה ובהירה, ביסס את טיעוניו על מדרש שיר השירים המתאר את "שלוש השבועות" (מדרש רבה, שיר השירים, ב; כתובות, קיא, ע"א). במדרש הזה מסופר על שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל עם יציאתם לגלות: "שלא יעלו בחומה" (שלא יעלו לארץ-ישראל בכוח הזרוע ובאופן מאורגן); שלא ימרדו באומות העולם (שיבינו כי מקומם בעולם הוא כשל "כבשה בין שבעים זאבים"); ושלא ידחקו את קץ הגלות אלא יצפו לגאולה שתגיע לא מכוח פעולת האדם אלא בנס אלוהי. לטענת נטורי קרתא, הציונות היא הפרה בוטה של השבועות ותגרום להפרת השבועה שניתנה לאומות העולם "שלא להשתעבד בישראל יותר מדי". הפרת השבועות על-ידי ישראל פוטרת את אומות העולם מחובתן שלא לגרום לישראל לשעבוד קשה ולשואה.