תולדוט אתר ההיסטוריה - עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : ישיבת וולוז'ין

על רקע הסערות האלה החל אברהם יצחק הצעיר ללמוד בבית המדרש של וולוז'ין, שהיה מוסד הלימודים הגבוה ביותר בעולם היהודי באותה תקופה ובו הוכשרו מנהיגיו. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) (1893-1816), שעמד בראש הישיבה באותה עת, תמך במפעל הציוני והיה מן הפעילים הראשונים של חיבת ציון (אם כי הרב יוסף בר סולובייצ'יק ובנו ר' חיים סולובייצ'יק [הרבי מבריסק], ששימשו גם הם ראשי ישיבה במשך תקופה מסוימת לצד הנצי"ב, התנגדו בכל תוקף לתנועה הציונית). הנצי"ב היה גם אחד מן האישים שהסמיכו את אברהם יצחק לרבנות. אישיותו, דאגתו ליחיד ולכלל ישראל ודרכו בלימוד ובהוראה, שהיו קרובות לאלה של הרב ראובן הלוי מדווינסק, היו לימים המצע של משנתו של הרב קוק בענייני הגאולה והמשיחיות בפעילותו בארץ-ישראל. הנצי"ב חתר להבנת מקורות התורה שבעל-פה, "על-פי רוח הביקורת" של השכל הישר. הוא ייחס חשיבות לשני התלמודים - הבבלי והירושלמי - תוך הדגשת חשיבותו של התלמוד הירושלמי שהוזנח עד אז על-ידי לומדי התורה. גישתו הייתה שיש לעשות הבחנה עמוקה בין סגנון החשיבה הארץ-ישראלי לזה הגלותי - הבחנה שהנביטה לימים אצל הרב קוק מערך הגותי רחב היקף. מהנצי"ב למד לנטוש את תורת הפלפול "ולאחוז במשפט הביקורת ההגיונית ובחקר ספרי הקדמונים" וכן שאין לחשוש מאיש שהרי הוא "לא הטה אוזן להמתלחשים עליו" (מאמרי הראיה, א, עמ' 124).

כבר בעת לימודיו בישיבה עוררו אישיותו של אברהם יצחק ושקידתו תשומת לב. היה לו נוהג יוצא דופן: הוא הקפיד לדבר עם חבריו לישיבה בעברית ושליטתו במכמניה באה לידי ביטוי בחרוזים שחרז בה. באותה עת נפגש בישיבה עם הרב יחיאל מיכל אפשטיין (1905-1835), מחבר 'ערוך השולחן', שנחשב לאחד מן הרבנים החשובים בזמנו. אפשטיין התרשם עמוקות מקוק הצעיר, ובפורים שלח לו משלוח מנות מקורי: הסמכה לרבנות, שלה הוא כלל לא ציפה.

הנצי"ב חש קִרבה גדולה לתלמידו. אברהם יצחק ישב בבית המדרש במקום הסמוך למקום מושבו של הנצי"ב, והרב אף הזמינו לשיחות בחדרו. הקשרים הטובים ביניהם נשמרו גם לאחר שהסתיימו לימודיו בישיבה. כשנתיים לאחר מכן, כשביקר הרב קוק בישיבה, סיפר לו הנצי"ב על התלבטותו: שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), הסופר ועסקן חובבי ציון, ביקש ממנו לכתוב על קורות חייו לכבוד יום הולדתו ה-70; לנצי"ב לא היה נוח לכתוב על עצמו, אבל הוא לא רצה לסרב. הרב קוק התנדב לכתוב את המאמר על רבו ולסקור את חיבוריו של הנצי"ב 'העמק שאלה' ו'העמק דבר'; וכך מאמרו הראשון של הרב קוק התפרסם בספר השנתי לתורה ולתעודה 'כנסת ישראל' בעריכת שפ"ר.

לאחר כשנה וחצי של לימודים בישיבה התקיימה בניסן תרמ"ו חתונתם של הרב אברהם יצחק (שהיה בן 21), ואלטה בת-שבע (שהיתה בת 19) בפוניבז', עירו של האדר"ת. הוא נשאר בבית חותנו תוך שהוא נסמך על שולחנו. בתקופה הזאת למד ממנו תורה והתחקה אחר דרכו בהנהגת הקהילה. בנוסף, למד בתקופה הזאת קבלה עם הרב משה יצחק ראבין.

ההתנסות המוצלחת בכתיבת המאמר על הנצי"ב עודדה אותו להקים את העיתון התורני 'עיטור סופרים'. העיתון ביקש להתמודד עם רוח הזמן וליצור אכסניה אחת לרעיונותיהם של סופרים ורבנים, מתנגדים וחסידים, משכילים וחובבי ציון. 'עיטור סופרים', כתב העורך הצעיר בפתח הקובץ הראשון, צריך להיות "בית לספרות הרבנית [...] בסגנון אשר יערב לחיך בני הדור [ו]להרבות צרי ומרפא לפצעי האומה וחבורותיה ולא להרבות מחלוקת ולקרוע עוד יותר את הקרעים שיכולים להתאחה" (שער הספר 'עיטור סופרים'). כבר כאן נתן ביטוי לרעיונותיו בדבר הצורך באחדוּת הזרמים בחברה היהודית ובמיזוג עולם התורה והחיים הלאומיים, תוך יצירת קשר בין בעיות ההלכה והשאלות המנסרות בעולם היהודי.