תולדוט אתר ההיסטוריה - עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : הרבנות בזיימל: הדוחק הכלכלי וקבלת הרבנות

בעת הכנת הגיליון הראשון של 'עיטור סופרים', בהיותו בן 23, נקרא הרב קוק לשמש רבהּ של העיירה זיימל בליטא. נסיבות קבלת עול הרבנות היו מורכבות. בבית חותנו בפוניבז' הייתה מצוקה כלכלית קשה. ביתו של האדר"ת היה צר מלהכיל את הזוג הצעיר. על המצוקה הזאת ניתן ללמוד מיומנו של האדר"ת שבו כתב בתרמ"ז (1887): "החילונו לסבול גם דחק הדירה מלבד לחץ כספי". האדר"ת נאלץ לישון "בחדר הספרים, וחדר מיוחד לי ולרעייתי לא היה לי, וגם מטות לא היו לנו [...] ואני שכבתי על כסאות בחדר הספרים, ללא מיטה וגם באין מקום למיטה". גם הכיסאות שעליהם ישן לא נקנו בכספו אלא היו מתנת נישואין שקיבל מחותנו, והם היו "בלים ומטולאים" ('סדר אליהו', עמ' 66-65). בי"ט בחשוון תרמ"ח (1888) נולדה לאברהם יצחק ולאלטה בת-שבע בת - פרידה חנה. הצפיפות בבית הפכה לבלתי נסבלת. באותה שנה חלתה בשחפת אסתר פראדיל, בתו הצעירה של האדר"ת, ובשל המצוקה הכלכלית היה קשה להעניק לה טיפול רפואי נאות (שבעה מתוך שנים-עשר ילדיו נפטרו בילדותם).

הרב קוק התלבט אם לקבל על עצמו את משרת הרב בזיימל שכן נרתע מפעילות ציבורית, ואולם לנוכח המצב הכלכלי בבית חותנו הוא נטה לכך. ידיד המשפחה, הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (1933-1838), מחבר 'חפץ חיים', עודד אותו לקבל על עצמו את המשרה. השניים הכירו עוד בימי נעוריו של אברהם יצחק בבית הוריו, ומאז נרקמו ביניהם קשרי ידידוּת חמים, והם נהגו ללמוד בצוותא. הידידוּת הזאת עמדה במבחן הזמן גם לאחר כשלושים שנה – בשנות פעילותו הציונית של הרב קוק. בכנס בין-לאומי של אגודת ישראל שהתקיים בוִינה באלול תרפ"ג (1923) מתחו נציגי ירושלים על הרב קוק ביקורת קשה. לאות מחאה עזב החפץ חיים את אולם המליאה ולא השתתף עוד בדיונים. למשלחת אגודת ישראל מירושלים בכנס - שהיו צריו של הרב קוק - לא הושיט את ידו. החפץ חיים היה זה שהשפיע על הרב קוק לקבל עליו – חרף היסוסיו – את תפקיד הרבנות בזיימל.

הרבנות בזיימל הייתה ההתנסות הראשונה של הרב קוק כמנהיג ציבור, והוא מילא את התפקיד בליווי צמוד של האדר"ת. תחילה תיקן את העירוב המקולקל ואת המקווה ובית המרחץ של זיימל, כדי שנשים הצריכות לטבול בלילה לא יהיו נתונות בסכנה של טבילה בנהר. בתפקיד הזה התנסה בחוויות שונות מאלה של בן ישיבה. באחת השנים היתה ביום הכיפורים מגיפת כולרה בעיירה והרב קוק נאלץ להורות לתושבי זיימל לאכול כדי שלא יידבקו במחלה כתוצאה מחולשה - פסיקה שהיה לה תקדים בתקופת כהונתו של רבי ישראל סלנט. כדי לתת דוגמה לאחרים אכל בעצמו בבית הכנסת בצהרי היום.

הכניסה לעול העבודה הציבורית הייתה מבחינתו לא קלה. במקביל לה הוא ביקש להמשיך את אורח חייו הלימודי ואת מפעליו הספרותיים שהחלו לקרום עור וגידים. הוא הקדיש זמן רב ללימוד התלמוד הירושלמי וכן לטיפוח השילוב בין כתיבה ספרותית ותורנית. באותה תקופה הופיעה החוברת הראשונה של 'עיטור סופרים'. באיגרתו לרב מרדכי גיימפל כתב על עול הציבור המוטל עליו ועל עבודת ההכנה של 'עיטור סופרים', "אשר בשבוע זה תגמר [...] כפי הנראה, ותצא החוברת הראשונה מבית הדפוס". הרב קוק נקרע בין רצונו לנסוע לוִילנה כדי לפקח על ההוצאה לאור ובין מחויבותו לעבודת הציבור, והחליט כי המחויבות לציבור קודמת ('אגרות', כרך א, עמ' ב); ואולם לבסוף נאלץ בכל זאת לנסוע לוִילנה. בחוברת הראשונה של 'עיטור סופרים' הוא הציג את גישתו כי חיוני לחזק בעיני אנשי התורה את מעמד הספרות וכי יש חשיבות לשלב בין אמנות הספרות וחוכמת "עם הספר". בחוברת פורסמו "דברי הסכמה" חמים מאת רבו הנצי"ב וכן פתח דבר פרי עטו של האדר"ת שבו הביע את התפעלותו מחתנו.

הרב קוק הצליח להוציא לאור שתי חוברות של 'עיטור סופרים'. ואולם היה קשה לו לשאת בעול הכרוך בהוצאה לאור שהיה מוטל כולו על כתפיו. הוא היה ההוגה, המזמין, המפיץ, העורך והמזכיר. כמו כן חסרו לו אמצעים כספיים והוא נעזר במימון המצומצם שהעניקו לו בעלי בתים בזיימל וחתנו האדר"ת דל האמצעים. בנוסף, הוא ביקש להוציא מהדורה קומפקטית של התלמוד בשלושה כרכים, בדומה לתבנית של "ספרי התנ"ך הקטנים הנדפסים בברלין ובליפציג" מפעל שירבה, כך האמין, "בקיאים בתלמוד בישראל" (שם, עמ' ב-ג). באותה תקופה עסק בסוגיה נוספת: חשיבות מצוות התפילין. האדר"ת, שנהג להתהלך עם תפילין כל היום, קנה לחתנו שלושה זוגות תפילין: תפילין של רש"י, תפילין של רבנו תם וזוג תפילין קטנות כדי שיניחן באופן קבוע מתחת לכובע. הוא הדגיש את ההקפדה על קיום מצוות התפילין ועמד על החשיבות של הנחת התפילין במקום המדויק על הראש. ואכן בהשפעתו כתב הרב קוק בשנת 1891 את יצירתו הספרותית הגדולה הראשונה, 'חבש פאר', על דיני הנחת תפילין.