תולדוט אתר ההיסטוריה - עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : הרבנות בבויסק: ההתמודדות עם ההשכלה והציונות

זיימל היתה עיירה קטנה אופיינית לליטא. הרוחות של העת החדשה לא חדרו אליה ולא הסעירו את יושביה. לא כך היה המצב בבויסק - העיירה הגדולה הסמוכה לה. בבויסק נשבו רוחות חדשות שהושפעו מתרבות גרמניה. רבהּ של בויסק הרב מרדכי אלישברג (1889-1817) היה מידידיו הקרובים של הנצי"ב והיה אחד מהרבנים החשובים של חובבי-ציון ומהוגי הדעות המרכזיים שדיברו על חשיבות השיבה לארץ-ישראל. הוא ייחס חשיבות עליונה לטיפוח עבודת האדמה ועמד על הזיקות העמוקות בין הפן הרוחני והפן הפיזי של ארץ-ישראל ועם ישראל. בין השניים נקשרו קשרי ידידוּת הדוקים.

בי"ח בכסלו תר"ן נפטר הרב אלישברג, ועם מספידיו נמנה הרב קוק. אנשי העיירה התרשמו מדברי ההספד שלו, וכמה מהם פנו אליו וביקשו ממנו להגיש את מועמדותו לתפקיד הרב של בויסק. ההצעה נראתה רצינית, והרב אף נשאר באותה שבת כדי לדרוש בפני הקהל. ואולם, בסופו של דבר לא יצא המינוי הזה אל הפועל - אם בגלל גילו הצעיר (הוא היה אז בן 25 בלבד) ואם בשל החששות מגישתו החסידית. ר' יחזקאל ליבשיץ התמנה לתפקיד, אולם הוא עזב את בויסק לאחר חמש שנות כהונה לעיר פלוצ'ק. עתה פנו תושבי בויסק שוב אל הרב קוק וביקשו ממנו למלא את התפקיד, והוא נענה להצעה. בזיימל התעוררה סערה בשל החלטתו לעזוב וגם בה הייתה "שביתת עגלונים" כדי למנוע ממנו את הנסיעה, אבל במקרה הזה הגיעו עגלונים מבויסק כדי לקחתו לשם.

ב-1895 החל הרב קוק לשמש רבהּ של בויסק, ובה נולדה בתו השנייה בתיה-מרים (בשנת תרנ"ט 1899). בבויסק - שהייתה אמנם רק עיירה, אולם ביחס לזיימל הייתה מרכז שוקק חיים - נחשף הרב קוק לרעיונות חדשניים שהסעירו את העולם היהודי. כאן התמודד לראשונה עם רעיונות ההשכלה ועם מהפכת הציונות שהחלה לקרום עור וגידים מדיניים ופוליטיים. הוא פעל לחיזוק המגמות השמרניות בקהילה באמצעות הקמת תלמוד תורה לילדים וישיבה למבוגרים, כדי למנוע ממורים בעלי גישה משכילית להתערב בחינוך הנוער. בנוסף, יצא חוצץ נגד מסחר של יהודים בשבת ונגד פעילות העירייה הנוצרית שגרמה ליהודים לחלל שבת. ברוח הזאת מנע בין היתר ריקודי זוגות במסגרת נשף צדקה שאִרגנה הקהילה.

הוא התקרב אל לשכת "בני ציון" – הארגון הציוני בבויסק, ובשנת תרנ"ט כתב על כוונתו לייסד את אגודת "ציונים שומרי תורה". בערב פסח תרס"ב פנה בקול קורא "אל בחורי ישראל":

[לאסוף] כל חלוץ, כל נפש נדיבה, אשר ימצא בנפשו החפץ [...] להיות נמנה [...] [עם] צעירינו [...] באו אלי למועד אשר יעדתי בזה, נועץ [ניוועץ] יחדיו לאגד את הכוחות הפזורים שבמחנה [...] עדתנו, אל מרכז אחד, להפיח רוח חיים וטל של תחיה בקרב המחנה, הפונה אל העתיד הגדול לנו ('אגרות' א, עמ' יב).

כך נוצרה האגודה "תפארת בחורים". לבד מלימודים משותפים (כגון לימודי תנ"ך ועיון בספר 'חורב' של הרב שמשון רפאל הירש, מייסד הזרם הניאו-אורתודוקסי שדגל בתנועת "תורה עם דרך ארץ"), העלתה האגודה מחזה פרי עטו של אייזק מיקרינוסלב מישיבת טלז. המחזה עסק בסגירת ישיבת וולוז'ין על רקע צו השלטונות לשלב לימודים כלליים בישיבה ובהחלטת ראשיה (הנצי"ב ור' חיים מבריסק) לדחות את הצו הזה אף במחיר סגירת הישיבה.

בתקופת שהותו בבויסק התוודע הרב קוק לתרבות ההשכלה וכן נפגש עם פשוטי העם ועמד על קשייהם הקיומיים והכלכליים. המפגשים האלה היו חשובים מאוד בעיניו, ובכתביו עמד על האתגר הניצב בפני מנהיג קהילה. הוא הקדיש זמן רב לשיחות עם הפונים אליו, ואף סייע כלכלית, מכיסו הפרטי, לכמה מהם. בכתביו הביע את העמדה כי "הפרנס אף שעיקר יתרונו צריך שיהיה במעלות פנימיות", שיהיו מעשיו "טהורים ונובעים מקדושת הנפש ומידות פנימיות". עליו להיות גם בעל "מעלות וכשרונות המוניות [תכונות המאפשרות לו להכיר את ההמון ולחוש אותו] [...] כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם" ('עין איה', ברכות ב, עמ' 262).

מאמרו "תעודת ישראל ולאומיותו" בכתב-העת 'הפלס' שפורסם בתרס"א, היה הראשון שבו הציג את הגותו הציונית (ובו עדיין לא בא לידי ביטוי הפן המהפכני שהופיע בכתביו לאחר בואו לארץ-ישראל). הרב קוק הדגיש במאמר את חשיבותן של המצוות לרוח הלאומית, עמד על הזיקה העמוקה שבין פרטי המצוות ובין הרעיונות הרוחניים והמוסריים הגלומים בהן והצביע על החשיבות של קשירת חיי הרוח היהודית והעם היהודי אל אדמת ארץ-ישראל. כל מצווה, לדעתו, היא בניין האומה וכל חטא מביא להריסתה. הוא פנה לחלוצים בארץ-ישראל:

אחים יקרים, קבלו עליכם, לשנות את סדרי חייכם באותן [באותם] הדברים שמכאיבים את כוחנו הלאומי [...] עלינו [...] להראות שאהבתנו לעמנו היא אהבה טהורה, אידיאלית [...] לא אהבה חומרית לבדה, [אל לנו] למצא בלאומיותנו רק תקוה לחיים חומריים להטבת מצב של פרנסה ומעמד החיים [...] לא, אחי! אהבה כזאת, שהיא התלויה בדבר, איננה אהבה לאומית, איננה אהבת הכלל כי אם אהבת עצמו, אהבת הפרט ('אוצרות הראי"ה', כרך ב, עמ' 719).

הרב קוק קשר אפוא בין החובה לשמור את כל המצוות על שלל פרטיהן ודקדוקיהן למען חיזוק הלאומיות ובין החובה להתייחס גם אל העבודה הלאומית שיש בה יסוד מוסרי גדול ושאותו יש לקבוע בלב (שם, עמ' 725).

המתח בין היהדות והמודרנה, בין ההשכלה והאמונה, בין מצוות התורה והמוסר הטבעי ובין הדת והמדע הוביל אותו לגיבוש "מורה נבוכים חדש" המתאים לדורו. הוא אף החל להעלות דברים על הכתב, אך אלה לא הגיעו לכדי כתיבת ספר. באותם נושאים חיבר אז את המאמרים "עצות מרחוק" ו"אפיקים בנגב" ('הפלס', תרס"ג-תרס"ד).

לאחר הקונגרס הציוני בבזל (1897) הגיעה לאוזניו של הרב קוק שמועה – שהתבררה כמוטעית – שבקונגרס הוחלט כי "לציונות דבר אין לה עם הדת". אמנם משפט דומה נאמר כחודשיים לפני הקונגרס על-ידי מכס נורדאו (שמו הספרותי של שמחה זידפלד [1923-1849], עיתונאי, רופא, פילוסוף וסופר שקרא לנרמולו של העם היהודי), אולם הרצל הזדרז לדחות את ההתבטאות הזאת. עם זאת, הדברים האלה ביטאו מגמה שהלכה והשתלטה על הקו של מנהלי המדיניות של התנועה הציונית בניצוחו של הרצל. תפיסתם הייתה כי יש להגביל את העולם הדתי אל "מקדשי הדת" ולהותיר את הזירה הפוליטית, החברתית והציבורית למעצבי המדיניות החילוניים. את העמדה הזאת גם ביטא הרצל בספרו 'מדינת היהודים' (1896). התפיסה הזאת הסעירה את רוחו של הרב קוק, ונאומו של נורדאו העלה את חמתו. על יחסו אליהם ניתן ללמוד מביטויי התיעוב שלו כפי שכתב לאחיו. במכתבו (מערב סוכות תרס"ג) לאחיו שמואל נזף בו על כך ששלח לו ברכת שנה טובה עם תמונותיהם של הרצל ונורדאו. הרב קוק לא ציין את שמותיהם במלואם אלא בראשי תיבות "ברכת השנה [...] את התמונות של ד"ר ה. ונ. וזה האחרון [נורדאו] הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות, ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע" ('אגרות', א, עמ' יג).

על הגישה שלפיה "לציונות דבר אין לה עם הדת" הגיב הרב קוק בחריפוּת במאמרו "אפיקים בנגב". דבריו היו רצופים בביטויים קשים שהיו נדירים ביתר כתביו, והם משקפים את עמדתו החד-משמעית. הוא סבר כי קיים קשר עמוק שאין להתירו בין הציונות והדת. ממילא, לטענתו:

הגזירה הקונגרסית ש"הציונות דבר אין לה עם הדת" הקשה יותר מגזירותיהם של פרעה ושל המן, פורשת את כנפי המות השחורות והאיומות שלה על הרגש הלאומי, היונק הרך והנחמד שלנו, בהפרידכם [בהפרידה] אותו ממקור חייו ואור תפארתו.

לדבריו, הניסיון להפריד בין הדת לציונות מוביל ל"יהדות של בית כנסת" המוגבלת בד' אמות של עיסוקים קהילתיים צרים. על היהדות לדבר על עם ומדינה; על היסטוריה ואנושות; על רשות היחיד ורשות הרבים; על מעגלי הלאומיות, האנושות והעולם כולו. הוא סבר כי אין דבר זר יותר לרוח היהדות מאשר הניסיון לדחוק את הציונות החוצה מגבולותיה של הדת. הציונות והיהדות תלויות וקשורות זו בזו. כמו כן ערך הרב קוק במאמר הבחנה בין חוכמת ישראל לחוכמת העמים. הוא הצביע על הסכנה הגלומה בניסיונה של ההשכלה לחקות את חוכמת העמים באופן ריק על חשבון הייחוד היהודי-הלאומי - מגמה שאותה זיהה בחוגי הספרות של ההשכלה העברית החדשה. הלאומיות היהודית, טען, יכולה להפוך לגורם משכנע ובעל ערך רק אם יהיה קשר בין התורה ובין המפעל הציוני. בלי הקשר הזה "הננו כל כך שפלים וחדלי ערך מצד לאומיותנו, עד שאין דוגמא לנו כמעט לשפלות". החיבור בין התורה והלאומיות מביא אותנו "עד לכוכבים, וכשאנו יורדים עם עזיבת דגלה - אנו יורדים עד עפר". מהפכת הציונות התרבותית מרעילה את נשמת האומה; והמהפכה הציונית-מדינית, המרוקנת את השיבה ארצה מכל פן תרבותי-תורני, נוטלת את נשמתה.

ואולם, המפעלים וההתבטאויות האלה היו רק הקדמה ל"דבר האמיתי" שהפך את הרב קוק לאישיות הרבנית החשובה ביותר בעולמה של הציונות הדתית - העלייה לארץ-ישראל.