תולדוט אתר ההיסטוריה - עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : ארץ חדשה, מחשבות חדשות והמפגש עם החלוציות החילונית

בקהילת יפו קיוו שהרב קוק ימלא את החלל שנוצר בקהילה עם מותו של הרב לוי והתפטרותו של הרב שקול ויצליח לנווט בין החילוניים והדתיים, הקפיטליסטים והסוציאליסטים, האשכנזים, הספרדים והתימנים, המשכילים בני הדור החדש והחרדים בני היישוב הישן. איש לא שיער עד כמה מרחיקת לכת תהיה ההשפעה של בואו של הרב קוק לארץ-ישראל. המפגש בין הנפש הפיוטית, הנטועה בעולם האגדה, הקבלה והסוד ובין ניסיונותיה של האומה היהודית לחדש את חייה בארץ-ישראל; בין בעל החזונות המשיא "עצות מרחוק" (ככותרת אחד ממאמריו ב'הפלס' תרס"ב) ובין הוויית החיים הדורשת התמודדות יום-יומית – מפגש זה הוביל להיווצרות מציאוּת חדשה.

עם בואו לארץ-ישראל החל הרב קוק לכתוב את הגיגיו במחברות גדולות, שמהן לוקטו מאוחר יותר פסקאות ונוצרו ספריו המוּכרים לנו כיום, בין היתר 'אורות הקודש' ו'אורות האמונה'. הפִסקה הראשונה ביומנו לא עסקה בחוויית העלייה לארץ-ישראל או בייחודה של הארץ אלא ב"נשמת האומה":

חיים אנו עם הציורים הרוחניים שבהשאיפה של נשמת האומה. בכל מקום שהניצוצות של אור הללו גנוזים הם שם, הננו מקושרים בקשר של נשמה, של חיים, של כל הוייתנו אליו.

בין שיהיה זה מקום ממשי, מדת ארץ, בין שיהיו מעשים, שאלו הציורים כמוסים ביסודם, בין שיהיו מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו ('שמונה קבצים', מחברת א, פסקה א).

לאמירה הזאת היו השפעה עצומה והשלכות רבות. רוב האנשים שהגשימו את הציונות התרחקו מבית הוריהם המסורתי וצלילי עולמם הדתי נבלעו בשירת החלוצים; אחרים עזבו בטריקת דלת את עולם המסורת וחשו בוז עמוק לאורח החיים ולעולמם הרוחני של היהודים בגולה. באמירתו זו ביקש הרב קוק ליצור קשר בין היהדות, הציונות וארץ-ישראל. האם גם נטישת המצוות על-ידי החלוצים מבטאת את "נשמת האומה"? מה ההשלכות של המהפכה הציונית ולאן היא עשויה להוביל?

בתקופה הזאת הרבה הרב קוק לכתוב, אולם דבריו לא נכתבו כשיטה פילוסופית מגובשת והרמונית. יצירתו הייתה מורכבת מסוגות שונות: איגרות, מאמרים לעיתונים, פסקי הלכה, דברי הגות ויומן אישי; לכל אחד מאלה היה צליל מעט שונה. בכתיבתו דן בשאלות שהעסיקו רבים באותה עת; כיצד יש להתייחס אל המפעל הציוני בהיותו חילוני? כיצד יכול ציבור חרדי לשתף פעולה עם ציבור אפיקורסים, שעד לפני זמן לא רב היו מוצאים עצמם מחוץ לגדר הקהילה היהודית? האם אפשר להצדיק את ההתערבות של העם היהודי במהלכי ההיסטוריה, כלומר, את הניסיון של כמה מבניו לקחת את גורל העם בידיו ולזנוח את הציפייה למשיח ולגאולה בידי שמים?

בכתביו של הרב קוק ניתן למצוא תשובות שונות לשאלות האלה, וכדי לרדת לעומק דבריו יש לעמוד על מגוון פניו. גישתו החרדית אל החילוניים באה לידי ביטוי באמירותיו הקשות המביעות כעס ועלבון לנוכח חילול השבת ואי קיום יתר המצוות על-ידי אנשי היישוב החדש. בקול קורא לאחים ולמנהיגי היישוב הוא כתב על "הריסות נשמה" ו"דלדול רוח" שחש לנוכח המעשים האלה. הרי הכול יודו, אמר, "שבנין האומה בארצה הוא מיוסד לפחות גם על הרוח. על רוחה העצמי [של תורה ומצוות] [ו]אם הנשמה שוממה, איך יאמץ הגוף חיל". הוא הוסיף:

בושים אנחנו לפרט ברבים את פרטי הריסות הרוח, את השממון הנורא בחיים הפנימיים, את חוסר הבושה ופריקת העול של כל אחריות, המתראה כעת בחיינו בארץ ישראל. אבל אי אפשר אחים יקרים לשתוק עוד, חובה לענות בקול ענות גבורה. שובו שובו בנים! הרחקתם ללכת.

בנוסף מחה הרב קוק על פריצת גדרי שבת וצניעות, אכילת טרֵפות וריקודים מעורבים:

כלום חסר לנו בימים הללו, כי אם שטיפה אחרי רקודים ומחולות, מכל המינים? האם נשינו צריכות דוקא ללכת אחרי האפנה היותר פרוצה, והכל כדי לחקות את הנמוסים של אירופא הגוססת? [...] והשולחן הולך ונעשה מגואל. נבלות וטריפות נאכלות בפרהסיא בלא שום רגש של בושה. ועד היכן הוא הגבול ובאיזה אופן יעמוד הרוח בנו? ('מאמרי הראיה', עמ' 343-341; וכן 'חבצלת', י"ד בתשרי תרס"ו).

ב-1911 נהרגו בגליל שני אנשי 'השומר', ושנה לאחר מכן כתב עליהם הרב קוק, לבקשת הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), את המאמר שכותרתו "על במותינו חללים". הוא פתח את ההספד בחשיפת לבטיו הפנימיים וייסוריו: "מכאובי הנורא הזה גם כן יש להזיל איזו דמעה [...] כי מכאובי זה איננו מכאוב פרטי, מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה, החשה את שברה הגדול כים" ('מאמרי הראי"ה', עמ' 89).

מצד אחד, כתב בהספד, אנו נפעמים לנוכח עוז הנפש של בחורי ישראל והגילויים הנאצלים של נשמת האומה כפי שהיא באה לידי ביטוי במפעל הציוני בכלל, ובמעשיהם של חברי אגודת "השומר" בפרט, ואולם מצד אחר:

"דום", קורא קול מאחרי, את מי אתה מספיד? אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי אולי לספר אחרי מטתם, אבל הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר, בארץ ישראל, את יחוסו [יחסו] לכל קודש בישראל ובאדם. קרא אתה בפיך שמא שכחת, או שמא לא למדת, את האמור (במסכת שמחות פרק ב): "כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקים עמו בכל דבר [לא מטפלים בצורכי המת והקבורה], אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שנאבדו שונאיו של מקום [ואין להתאבל על מותם של רשעים], שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא [החילוניים], ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי".

והכאב הולך ומתגדל, ומלחמת הרוח הטרגית עולה עד מרום קצה (שם, 90).

על-פי עצת רבינוביץ, ובהסכמתו של הרב קוק, ההספד הזה לא פורסם באותה עת (ההספד פורסם רק לאחר שנים רבות - לאחר פטירתו של הרב קוק). באותה נימה, באחת מהתבטאויותיו בעקבות חילול השבת בעיר הגנים (לימים, רמת גן), הוא דיבר על העימות עם הציבור החילוני המחלל שבת כעל "מלחמת אחים" ו"מלחמת מצוה": "בכאב לב אנו נגשים אליה. אבל סוף כל סוף הנני מכריז בגלוי שנדע אשר למלחמת 'אחים' אנו נגשים. על אחינו ולא על אויבינו" ('אוצרות הראי"ה', ד, עמ' 94). הדברים האלה עולים בקנה אחד עם השקפת העולם החרדי, ואם בכך היו מתמצים דמותו ומפעלו, הוא לא היה שונה מרבנים חרדיים אחרים.