תולדוט אתר ההיסטוריה - עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : "חמורו של משיח"

לצד הביקורת הזאת מופיעות בכתביו אמירות המצדיקות את המפעל הציוני. דבריו היו נועזים ביחס למקובל בעולם החרדי; עם זאת, הרטוריקה שבה הוצגו הייתה מסויגת ומתונה והודות לכך היו גורמים בעולם החרדי שהיו מוכנים להטות אוזן להם.

בעת שהותו בלונדון ב-1918, זמן קצר לאחר שפורסמה הצהרת בלפור, שלח הרב קוק מכתב לד"ר משה זיידל, חוקר לשון ומקרא, שהיה אחד מידידיו הקרובים, ובו הציג את משנתו: "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו". סימן מובהק לכך הוא שניתן לראות את הרי ישראל מתעטפים בענפים הנושאים "פרי לעם ישראל אשר קרבו לבא" ('אגרות', ג, עמ' קנה).. כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, ש"יד ד'" נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו (שם). הנה כי כן, אפשר שהדברים המתרחשים למעשה בהיסטוריה נסתרים מעין בלתי מזוינת. אך מי שעיניו אינן מכוסות יודע שאירוע של גאולה הוא המתרחש מתחת למצע ההיסטורי הגלוי ו"החילוני" לכאורה. מבחינה סובייקטיבית סוברים הציונים החילונים שהם כופרים בעולם הדת – אך לא כך הוא הדבר מבחינה אובייקטיבית. המעשה הסובייקטיבי המבקש לשרת מטרה אחת, משרת למעשה מטרה אחרת לחלוטין; שהרי לא האדם מנהל ומגלגל את מאורעות ההיסטוריה הללו אלא "ודאי קול דודי דופק" (שם, עמ' קנו).

לדבריו, ההיסטוריה כולה היא גילום מתמשך של גילוי רצונו של האל, והמפעל הציוני הוא הליבה של ההתפתחות ההיסטורית החדשה, של עידן הגאולה. ואולם, האם הרב קוק ראה באור חיובי את כל מה שגלום במהלך ההיסטורי? האם הוא קיבל את הטענה שכל תופעה מודרנית חושפת את רצונו המתגלה של אלוהים? האם גישתו היא פרוגרסיבית-התפתחותית המאשרת כל אירוע תרבותי? בכתבי הרב קוק ניתן למצוא התבטאויות חריפות העולות בקנה אחד עם הגישה הפרוגרסיבית לציונות, אך באיגרתו לזיידל נקט עמדה אחרת: "הציונות לא תוכל למצא את מלא צדקה מפני שהיא תנועה מודרנית, מפני שלא כל מה שהוא מודרני הוא צודק. גם המלחמה האכזריה [מלחמת-העולם הראשונה] היא תנועה מודרנית, ומכל מקום כמה רשעות יש בה". לדבריו, המודרנה אינה מבטיחה התפתחויות חיוביות. יש לשפוט את ההיסטוריה על-פי קריטריונים ברורים, והקריטריונים הם חיי הרוח המייחדים את ישראל. ואולם במודרנה קיימים מרכיבים הסותרים את האמונה היהודית.

על-פי המכתב הזה סובלנותו של הרב קוק כלפי העולם החילוני מוגבלת מאוד. החינוך החילוני אכן שִכלל את חיי החומר, חידש את העברית ושיקם את הלאומיות; ואולם החילוניות הזאת "חטאה הרבה לרוח ישראל במה שעשתה קודש לחול, וזה תחילת רקבון ובסיס לכל התבוללות גרועה, שפריה מוכרח לצמח ראש ולענה במשך איזה דורות" (שם, עמ' קנח).

מה אפוא דינהּ של התנועה הציונית? הרי אין היא נאמנה לרוח שמירת המצוות והיא הופכת לכאורה קודש לחול. על כך השיב: "והאירוניה של ההסתוריה [ההיסטוריה] אינה אירוניה מרה למשכילים אל רוחה". כלומר, אלה המבינים את דרכי התגלגלותה של ההיסטוריה יודעים כי לא כל מה שנראה כבעיה הוא אכן בהכרח בעיה. לדבריו, אין להיבהל ממצב שבו המנהיגים אינם נאמנים למהלך ההלכתי המקובל. האומה נשפטת על-פי הרוח הכללית המניעה את פרטיה ולא על-פי מנהיג זה או אחר. "הרי האירוניא של הורדוס [המלך, שכלל לא היה יהודי] בתור בונה את המקדש היא יותר מרה". הוא בנה אמנם את המקדש, אולם איש לא יבוא ויטען שבשל כך צריכים ללמוד ולקבל את תרבותו. לאחר הדוגמה הזאת הבהיר הרב קוק את כוונתו ביחס למפעל הציוני-חילוני:

הלבנים אל הבנין יכולים לשאת גם אותם שאינם חודרים אל עומק סוד הישרים אשר ישבו בה, ולא רק הלבנים, כי אם רשאים הם להיות המנצחים על המלאכה, אבל בבא סוד הישרים להגלות אז יבורר הדבר, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו [מלאכי, ג: 18) (שם).

בחלק הזה של משנת הרב קוק היחס אל העולם החילוני מותנה ואולי אף זמני: שיתוף הפעולה עִמו נעשה מתוך הנחה כי מעשיהם של החילונים מניעים את תהליך הגאולה. בשונה מתפיסתו של הרב ריינס, הרואה בציונות תהליך של ישועה בלבד, גורס הרב קוק כי החילונים הם מכשיר בידי האל להוציא את תוכניתו מן הכוח אל הפועל. עם זאת, אין הוא נותן לגיטימציה למעשיהם במישור התרבותי ובמישור ההלכתי. ההיסטוריה נדרשת לעתים להשתמש באלמנטים חוץ-תורניים לשם הגשמת מטרותיה, אבל כל זאת רק עד לרגע שבו ייכון הבניין. לאחר כינונו של כיסא ה' בעולם - המדינה היהודית - יידרשו בוניו של הבניין ומנהליו להחליט היכן הם עומדים: האם הם רוצים להשתלב בו (על-ידי ההכרה בכך שיש ההולכים בדרך הנכונה ויש כאלה שדרכם מוטעית) או שהם פורשים ממנו.

העמדה הזאת שונה אמנם מהרוח החרדית שנשבה בבתי המדרש של היישוב הישן, אולם היא שמרה עדיין על ההבחנה בין חילונים לדתיים שהייתה מקובלת בעולם הרבני. אמת-המידה העיקרית שלה הייתה עדיין לימוד התורה ושמירת המצוות. היא יכלה בוודאי להיות מקובלת על דעתם של אנשי המזרחי, אך גם על דעת חלק מהחרדים.