תולדוט אתר ההיסטוריה - עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : טשטוש הגבולות: האם החלוצים הם נביאים?

בכתביו של הרב קוק קיים רובד נוסף של חשיבה, וברובד הזה נשבר הדגם האורתודוקסי שעליו שמר בטיעוניו עד אז. דוגמה לכך היא מאמרו "הדור" שבספרו 'בעקבי הצאן', אשר פורסם כשנתיים לאחר הגיעו ליפו. במאמר הוא מבקש להתמודד עם המציאוּת ההיסטורית, הרוחנית והתרבותית של העם היהודי בעידן המודרני. הוא מסביר שכאשר בוחנים את טיבו של הדור אסור להיבהל. יש להכיר בעובדה כי "יש שמש צדקה [ש]זורחת" והיא עתידה להביא "מרפא בכנפיה, תמחה דמעה מעל כל פנים". לדבריו, "דורנו, הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאד למצא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונשא". את הדברים האלה אפשר להבין באופן פשוט: כאשר בוחנים את עם ישראל ניתן לראות שהוא מורכב מחלקים שונים - טובים ופחות טובים, עליונים ושפלים - אך יש להתבונן במכלול. לאור הפירוש הזה ניתן לומר שדברי הרב קוק דומים למדרש ארבעת המינים (ויקרא רבה, ל, יב), שבו מוצגת נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות כביטוי סמלי לאחדות ישראל: כשם שבמינים האלה יש מין שאין לו טעם ואין לו ריח (ערבה), מין שיש לו טעם ואין לו ריח (תמר-לולב), מין שיש לו ריח ואין לו טעם (הדס) ומין שיש לו גם טעם וגם ריח (אתרוג) - כך בעם ישראל יש מינים שונים של יהודים. וכשם שבחג הסוכות אנו נוטלים את כל המינים הללו יחד ומניפים אותם לפני האל, כך ישראל צריכים להתאחד ולעמוד מאוחדים על שלל גווניהם לפני הקדוש-ברוך-הוא.

ואולם, כאן מוסיף הרב קוק את המשפט הבא: "הוא כולו חייב, גם כולו זכאי". כלומר, לא נכונה התפיסה כי החיוב שיש בעם ישראל כולו או ב"כלל ישראל" נוצר בשל צירוף החלקים השונים; גם ההתבוננות בכל אחד מחלקי האומה מביאה אותנו להכרה שכולו חייב ובאותה עת כולו זכאי. במילים אחרות, אנשי היישוב החדש, כמו אנשי היישוב הישן, הם חייבים מוחלטים וגם זכאים מוחלטים. האמירה הזאת משנה לחלוטין את פני התמונה המוּכרת שהביטוי שלה קיים בדבריו של הרב קוק לעיל. מתעוררת השאלה: כיצד מחללי שבת, הפורצים כל גדר, הם זכאים מוחלטים?

בעניין הזה יש לציין כי היישוב הישן ראה בחילוניים פושעים גמורים. לדוגמה, הרב דיסקין, רבם של קנאי ירושלים, הציע להחרים את הציונים ולהוציאם מכלל ישראל, לאסור לאכול מפתם ולשתות מיינם - כיחס היהודים לגויים - ולאסור על נישואים עמם (מנחם גרליץ, 'מרא דארעא ישראל', ב', עמ' יט). הרב ראובן גרוזובסקי, ראש מועצת גדולי התורה בארצות-הברית, סבר כי הציונות היא מינות לכל דבר ועניין. "החזון איש" (הרב אברהם ישעיהו קרליץ) הבהיר במכתב לרב אלחנן בונם וסרמן כי "כל הנכנס לחברתם נכנס מלכתחילה לעבוד את פסילם" (הרב אהרון סורסקי, 'החזון איש בדורותיו', עמ' רצב).

הרב קוק לא קיבל את העמדות הנחרצות האלה. על-פי תפיסתו, יש להבחין בין "מודע" ל"לא מודע" בתודעת החלוץ החילוני. ההתנערות מהגלות, עזיבת עולם הדת הישן, העלייה לארץ-ישראל, שיבת העם היהודי אל החיים הטבעיים והתעצמות החיים הפיזיים - כל אלה נתפסים כמהלך מודע של כפירה, פרישה וחוצפה כלפי שמים. ואולם, טען הרב קוק, יש לראות באלה גם מהלך של תשובה. כל המהלך הזה הוא מעשה דתי עמוק שעושיו אינם מודעים לו ו"מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם" ('אורות', עמ' סג).

זאת ועוד, אפשר לראות בתהליך הזה ביטוי להיענות של אנשי היישוב החדש לקולות הנבואה שאותם שמעו אף כי לא היו כלל מודעים לקולות האלה; הרב קוק העלה את האפשרות שהמפעל הציוני כולו וכן מקדמיו -אנשי היישוב החדש - הם נביאים בעל כורחם, שאינם מודעים להיותם שלוחי שמים: "ישנם כאלה שאינם יודעים כלל את ערכם ואת מהותם ביחס לתפקידם ההשגחיי העליון. הם נקראים בשמם ולא ידעו מי הוא הקורא אותם". ממש כשם ששמואל הנער בבית עלי הכהן רץ אל עלי משום שסבר כי הוא קרא לו ולא אלוהים, כך החלוצים אינם מכירים כלל את המקור העומד מאחורי הקול הפנימי הקורא להם לקום, לשים נפשם בכפם ולעלות לארץ- ישראל. ואולם, הוסיף, המצב הזה אינו יכול להימשך זמן רב שכן "סוף של ההסתרה הנוראה הזאת תהיה ההופעה היותר אדירה והיותר נצחית" ('מאמרי הראיה', עמ' 171).

לדבריו, קולות הנבואה הללו חזקים מעולם ההלכה המנוהל בידי ראשי העולם האורתודוקסי בכלל, ואנשי היישוב הישן בפרט. רוח הנבואה שורה על הדור: "ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גבורים" ('אורות הקודש', א, עמ' קנז). הנבואה מגיעה לידי התנגשות חזיתית עם עולם ההלכה; וכך מתאר הרב קוק את המפגש בין אנשי היישוב הישן האורתודוקסי ובין אנשי היישוב החדש, הנוהגים בחוצפה מתפרצת והתובעים תיקון עולם בלי דעת מה עומד מאחורי המהלך: "לפעמים כשיש צורך בהעברה על דבר תורה [כלומר, לעתים הדור נדרש לעשות מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם הכתוב בתורה] ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך". לרבנות ולרבנים אין יכולת להצביע על הדבר שראוי באמת לעשותו. המצב הזה מגיע אל פתרונו באופן אחר: "בא הענין על ידי התפרצות" שבה נשברים גדרי ההלכה ובד-בבד מושגים הישגים נעלים המשרתים את גאולת ישראל.

אך לא כך היה צריך להיות. כאשר "הנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי". באופן טבעי ההלכה נוצרת בעולם מתחדש המחייב שינויים, וההלכה הנבואית פורצת ומתפתחת הודות לחכמיה שצריכים להיות מתאימים למשימה של התוויית הדרך. ואולם, "על ידי סתימת אור הנבואה [אצל אנשי ההלכה], נעשה תיקון זה על ידי פרצה [כלומר, ביטול מצוות והפרה בוטה של ההלכה], שמדאבת את הלב מצד חיצוניותה". וכך המתבונן במהלך הלא הלכתי באופן פשטני יטען: כמה לא נכון ולא ראוי המעשה שלפנינו; הרי אנו חווים מול עינינו את ביטולה של התורה. לטענתו, שורשו של הביטול הזה נבואי והוא מופיע במקרים של סתימת אור הנבואה בקרב אנשי ההלכה. לפיכך, הבנה פנימית או עמוקה של המתרחש "משמחת [...] מצד פנימיותה" ('ערפלי טוהר', [ספר גנוז], עמ' יג). היוצרות התהפכו: אור הנבואה אינו שורה על אנשי ההלכה, ואילו החלוצים הפכו בעל כורחם לנביאים שמעשיהם הם בבחינת פסקי ההלכה הנבואיים החסרים.

דומה שכל שריד של העמדה האורתודוקסית נעלם בגישה הזאת. ניתן לשער את התדהמה שאחזה בעולם החרדי לנוכח ההתבטאויות האלה; ואכן אלה הוסתרו במשך שנים רבות מעיני העולם החרדי.