לו נמצא מטה קסמים שיתיר את סבך רחובותיה של רומא, ויסדרם בקו ושר בזה אחר זה, היה אורכם נמשך למרחק של 60,000 Passus, או 89 קילומטרים בערך. זאת למדנו מן החישובים והמדידות אותם ערכו הצנזורים אספאסיאנוס וטיטוס, בשנת 73 לספה"נ. פליניוס הזקן, אשר נמלא גאוה על אורכם העצום של רחובות רומא, מעמיד לצדם גם את גובהם של הבנינים, ומכריז, כי אין עוד בעולם העתיק עיר אשר תשווה בגודלה לרומא.

אין להתעלם מערך ממדי-העיר. אך תחת להתפעל מאורכם ומשטחם של הרחובות, אשר פליניוס רשמם בקוים ישרים על נייר, ראוי לזכור, כי לאמיתו של דבר היתה להם צורת פקעת סבוכה שאין להתירה, אשר גובהם הרב של הבנינים סגר עליה סביב. טאקיטוס מייחס אה קלות ומהירות התפשטותה של האש הקטלנית בשריפה שפרצה ברומא בשנת 64 לספירה - לאנדרלמוסיה של רחובות-מבוך אלה, המתפתלים ומתעקלים כאילו הונחו כלאחר יד בין גושי הענק של בניני-הדירות. לקח זה לא נעלם מנירון. עמ שיקום ההריסות, היה בדעתו לכונן בתי-דירות מתוכננים בשום שכל, מסודרים ומרווחים; נירון נכשל כשלון חרוץ. ללא כל תכנון מעשי ושימושי, המשיכו רחובותיה של רומא להשתרבב בערבוביה בלתי-מאורגנת עד אחריתה של האמפריה. הרחובות שימרו את אופיים הקדום, על השוני שבצורתם העתיקה: ה- itinera - מדרכה להולכי רגל בלבד, ה- actus – למעבר עגלות (אחת אחת), ולבסוף ה- viae עצמם בהם יכולות היו לעבור, בעת ובעונה אחת, שתי עגלות (אם בכוונים מנוגדים אם יחד). בין כל מאות רחובותיה של רומא רק שניים, אשר היו בתוך החומה הרפובליקאית, יכולים להקרא via, רחוב. אלה היו ויה סאקרה שחצה את הפורום, וויה נובה שעבר לצדו; מפתיע מאד חוסר החשיבות שיוחסה לשני רחובות אלה. משערי העיר פנימה ועד לפרוורי ארבעה-עשר האזורים, לא היו יותר מעשרים רחובות שראויים להחשב כרחובות. אלה היו הרחובות שהובילו מרומא לאיטליה: ויה אפיה, ויה לאטינה, ויה אוסטינסיס, ויה לאביקנה ועוד; רחבם נע בין 4.80 ו- 6.50 מטר. הם לא הוסיפו על רחבם מיום בו הורו שנים-עשר הלוחות על רוחב מאכסימאלי של 4.80 מטר.

רחבם של מרבית שאר הרחובות האמיתיים או ה- vici, נפל מזה בהרבה. הם שימשו מעברים (angiportus), או דרכים (semitae), ורחבם הוגבל ל- 2.9 מטר - למען אפשר בנית גזוזטראות. רחובות אלה התפתלו בקביעות, ותלולים עלו וירדו על שבע הגבעות של רומא. לכן כונו רבים בשם – clivi (תלול). למשל: קליבוס קאפיטולינוס וקליבוס ארגנטאריוס. מדי יום ביומו רבתה זוהמתם מן האשפה שהושלכה מן הבתים. ולמרות החוק שהוציא קיסר בנדון, לא נוקו דיים, ולא תמיד נסללה בהם מדרכה להולכי רגל.

התחבורה כולה היתה מושפעת בעיר זו מההבדל שבין היום והלילה שבה. ביום שלטה בעיר תנועה עצומה, דוחק עוצר נשימה ושאון מחריש אזנים. ברגע שנפתחו ה- taberna ומרכולתם הוצאה החוצה לרחוב, נתמלאו החנויות באנשים. ברחוב גילחו הגלבים את ראשי לקוחותיהם, והרוכלים מטראנסטיברינה עסקו בסחר חליפין – חבילות גפרורי-גופרית חלף צעצועי זכוכית. באחת הפינות, בגרון ניחר, מכריז בעל מסעדה על סירי הנקניקיות מעלות האדים שהציג לראוה. בחלל ניסרו צעקותיהם של מורים ותלמידיהם. כאן, מאחורי שולחן מלוכלך מצלצל החלפן במטבעות עליהם טבועה דמותו של נירון; וכאן, הולם צורף זהב בפטיש העץ שלו על אבן להכין אבקת זהב. בקרן הרחוב, עומדת לה בפה פעור קבוצת הולכי בטל, וצופה במאלף צפעונים. מכל עבר, עלו והדהדו הלמות פטישי הפחחים, יחד עם קולותיהם הרועדים של פושטי היד - הקוראים בשמה של בלונה, אלת המלחמה, ומתנים את תלאותיהם באוזני עוברים ושבים. לאט לאט, הופך הזרם הבלתי-פוסק של הולכי הרגל לאשד משתפך. בשמש ובצל, היו המוני אנשים הולכים ובאים, מצעקים, דוחפים ונדחקים בסמטאות הצרות. אלף וחמש מאות שנה לפני שהשמיע בויליאו את דבריו השנונים על ה- Paris de Embarras, כבר היו פקקי התנועה של רומא העתיקה מטרה לחיציו של יובנאליס.

ניתן היה לצפות, כי הלילה ישים קץ למהומה ובמקומה תשרור דומית-קבר. אבל לא; את מקום שאון היום לקח שאון אחר. בעוד התושבים מוצאים מקלט בבתיהם, החל שוטף, בפקודת הקיסר, זרם של בהמות משא וקרונות, על נהגיהם ועוזריהם. היטיב לדעת הדיקטטור הגדול, כי כלי הרכב המשמשים את צרכיהם של מאות אלפי תושבים, יגרמו בשעות היום צפיפות מסוכנת ביותר, בסמטאות התלולות, הצרות והצפופות. לכן, נקט צעד קיצוני ומכריע ועשה אותו חוק. אסור לקרון-משא להכנס אל העיר - מזריחת השמש ועד בין-הערביים; ועל הקרונות, שנכנסו במשך הלילה ולא הספיקו לצאת עד עלות השחר, נגזר לעצור ולהשאר ריקים. לחוק בלתי ניתן לשינוי זה, היו ארבעה יוצאים מן הכלל: למרכבות של הוסטאלות (הכוהנות הקדושות), למרכבות ה- Rex Sacrorum ולמרכבות הפלאמינים - הותרה הכניסה לעיר בזמן הטכסים החגיגיים, למרכבות הנצחון – בתהלוכות חגיגות הנצחון; לכל אלה הדרושים לחגיגות הרשמיות שנתקיימו בימי המשחקים העממיים; ובמשך כל ימות השנה - לקרונות הקבלנים המפנים הריסות בנין, על מנת לבנות תחתיו בנין אחר. לבד ממקרים בודדים ומוגדרים אלה, נאסרה במשך היום כל תנועה ברומא, להוציא הולכי רגל, פרשים, אלונקות ואפריונים. אשר להלויות - בין אם היתה זו הלויתו של עני שיצאה לדרכה לפנות ערב או הלויה מלכותית מפוארת לאור היום, בין אם צעדו לפניה מנגני חלילים ותוקעי בחצוצרות או נשרכה בעקבותיה תהלוכה של קרובים, ידידים ומתאבלים שכירים (praeficae). בין אם היה הנפטר מונח בארון יקר (capulum) או מוטל במיטת מתים שכורה (sandapila) - עשה המת את דרכו האחרונה אל מדורת השריפה או לקברו, על אלונקה פשוטה נשואה בידי vespillones (סבלים לנשיאת גופות מתים).

פקודתו של הקיסר לא עברה עמו מן העולם וחומרת החוקים אותם הטיל קיסר על האזרחים, בשם טובת הצבור, התקיימה במשך דורות רבים. יורשיו הקיסרים קידשום וחיזקום. קלאודיוס עשה אותם חוק בכל ערי איטליה; מארקוס אורליוס הנהיגם בכל ערי האימפריה, מבלי להתחשב בחוקה העירונית; ואדריאנוס הגביל את מספר הבהמות ואת משא הקרונות, אשר הורשו להכנס העירה. ספרות המאה הראשונה וספרות ראשית המאה השניה, מעידות, כי עוד נתונים היו תחת השפעתם של צווי יוליוס קיסר.

לדברי יובנאליס הדיר הרעש המתמיד של התנועה בלילות, את השינה מעיניהם של אזרחי רומא. "איך אפשר לישון בבית" שואל יובנאליס, "הקרונות העוברים ברחובות הצרים והמתפתלים, וקללותיהם הצעקניות של רועי-הבהמות, יש בכוחם לחטוף שינה מעיניו של יונק-ימי או מעיני הקיסר קלאודיוס עצמו." לאחר מכן מדבר המשורר על ההמון הנורא של שעות היום. בתוך המהומה של הולכי הרגל, אנו מבחינים רק בתנודת אפריון ליבורני. האספסוף גורר עמו את המשורר, ויחד אתו הוא ממשיך לצעוד בתוך המהומה המתחדשת בלי הרף. יובנאליס, אשר ההמון שלפניו מעכב בעד התקדמותו המהירה, נדחף ונדחק על-ידי ההמון שמאחוריו, עד כי עצמותיו עומדות להשבר. אחד הודפו במרפקו, שני בקורה שהוא נושא, ושלישי טופח על ראשו בחבית יין; מגף ענק עולה על רגלו, נעל צבאית בעלת מסמרים נתקעת בבוהן רגלו, והטוניקה שלו נקרעת מעליו. לפתע קמה בהלה. זה עתה הופיע קרון עליו קורה מתנועעת באיום. בעקבותיו מגיע קרון אחד נושא אורן שלם, וקרון אחר טעון לוחות שיש מליגוריה. "אם יצול הקרון ישבר ותוכנו יתדרדר על הקהל - מה יוותר מגופותיהם?"

כמו לפני מאה וחמישים שנה - כשפורסם הצו של הקיסר, כלי הרכב היחידים הנוסעים ברחובות רומא, בימי הפלאוינים ובימי טראיאנוס, היו קרונות קבלני הבנין. המשכיות זו היא עדות לתכונה המבטיחה לרומא הקיסרית מעמד יחיד במינו בכל הזמנים, ובכל אתר ואתר. רומא איחדה בתוכה את התכונות הסותרות ביותר. היא סיגלה לעצמה שיטות מן העבר וההוה גם יחד. אין דומה לה לרומא. גורדי-השחקים שלה מתרוממים לגבהים שאין להם הצדקה; השכלולים המוגזמים והחדישים ביותר של המותרות שבה גרים בכפיפה אחת עם חוסר נוחיות מינימלית, ועם ברבריות של ימי הבינים. בעיות התנועה ברחובותיה כאילו הושאלו מאיזה suq של בזר מזרחי, וכמו ברחבת ג'אמה אלפנה שבמרוקו - הומה, רוחש ורועש כאן המון מגוון. המהומה עומדת בסתירה גמורה לרעיון הציויליזציה, אך לפתע, כהרף עין, עקב חוק הגיוני והכרחי שהוטל עליה, חוק הנשמר דור אחר דור - נהפכת צורתה לסמל המשמעת החברתית. את המשמעת הזו, אשר חיפתה על חוסר ידע טכני אצל הרומאים, מבקש המערב, בלחץ המון תגליותיו ובלחץ הקידמה, לחקותה למען הצלתו.

לפריט הקודם